אני אעשה ממך כוכב, אתה תעשה לי את המוות

לא פלא, אם כן, שסיפורו של החוק החדש, שנועד להגן על זכויות המוזיקאים למול החוזים הדרקוניים שכופים עליהם המפיקים, תפס בקלות. מדובר בהצעת חוק, שיזמה הזמרת איה כורם, יחד עם חברי הכנסת דב חנין ועמרם מצנע, שעיקריה הם הגבלת ההתקשרות בין אמן למפיק/ חברת תקליטים/ מו"ל לשבע שנים (בניגוד למצב היום, שבו אין כל הגבלה) - והגדרתו של חוזה כזה כ"חוזה לשירות אישי", כלומר הסכם שלא ניתן לקיימו בכפייה, וניתן לבטל אותו בכפוף לפיצוי כספי שיקבע בית המשפט. בניגוד למצב הנוכחי, שבו החוזה אינו ניתן לביטול.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• זה ניל יאנג, והוא עושה מה שבא לו
• כריסי היינד לנצח נסיכת הרוק שלי
• לילי אלן: פעם היא היתה מכונת להיטים
  

הרקע האישי לסיפור היה חוזה שכורם חתמה עם חברת התקליטים עננה בתחילת הקריירה שלה, למשך לא פחות מ-18 שנה. כשכורם ביקשה להשתחרר מהחוזה ומהתקשרותה עם החברה, עננה דרשה ממנה פיצויים גבוהים במיוחד. כורם פנתה לבית המשפט בבקשה שישחרר אותה מהחוזה, אך בקשתה נדחתה. עד כאן העובדות היבשות, המתאימות היטב למערבון שלנו. יש כאן זמרת מתחילה ותמימה, המנוצלת בידי חברת תקליטים ותיקה וממולחת. וייאמר מיד - חוזה הנחתם למשך 18 שנה הוא מופרז, אפילו הייתי אומר מופרך, ונוגד כל סוג של היגיון. במובן הזה, הצעת החוק היא הגיונית והוגנת עבור שני הצדדים.

שואפת להגן על זכויות האמנים. איה כורם(צילום: חן-לי פישמן )

אלא שלהצעה הזו מתלווה קמפיין מתוקשר היטב, שבו משתתפים בין היתר אמנים כמו דני סנדרסון וירדנה ארזי, שממנו עולה תמונת מצב ברורה וסטריאוטיפית עד מאד: האמנים הם גוף מנוצל ונטול זכויות, בעוד שהמפיקים למיניהם הם הגוף המנצל באופן ציני את כשרונם. "אנחנו עבדים מודרניים", הצהירה כורם בריאיון ל"כלכליסט". אבל מה לעשות שבמציאות, התמונה שונה.

המוזיקה הישראלית הנוכחית היא סיכון כלכלי אחד גדול. יש בה יותר מדי מוזיקאים מוכשרים ופחות מדי צרכנים פוטנציאליים, או פלטפורמות להפיכת הכישרון לכסף. כשמוזיקאי בתחילת דרכו מתקשר עם מפיק, מסוג כלשהו, מרבית הסיכון וההשקעה הראשוניים נופלים על המפיק. הוא משקיע מכיסו באנשי מקצוע שילטשו את הטאלנט החדש, בפרסום, שיווק, יחסי ציבור ומה לא, וגם משתמש בקשריו, כישוריו והמוניטין שלו כדי לדחוף את האמן. הסיכויים שלו ליהנות מפרי השקעתו הולכים ופוחתים משנה לשנה, וגם מקורות ההכנסה מצטמצמים. בעבר היו מכירות של תקליטים ודיסקים, היום זה כמעט לא רלוונטי. גם מהופעות קשה מאד להרוויח. מה שמותיר תחום רווחי אחד (בפוטנציה), שהוא התגמולים מהשמעות ברדיו. לא פלא שמרבית המפיקים דורשים מהאמן להתחלק שווה בשווה בפירות התגמולים, תביעה שלא היתה נהוגה בעבר הרחוק. בשורה התחתונה, נוגשי העבדים המודרניים עוסקים בתחום התאבדותי כמעט, שלא ממש מעודד אנשי מקצוע טובים באמת להיכנס אליו.

סרטון הקמפיין "מוזיקאים הם לא עבדים": יוצרים שיוויון?

וזה לא נגמר כאן. נניח שהמפיק (שיכול להיות גם חברת תקליטים) עשה את עבודתו נאמנה, והאמן הצעיר הפך תוך שנתיים-שלוש לכוכב, עם לא מעט להיטים ופרסום מסיבי. וזה ממשיך כך עוד מספר שנים, שלאחריהן האמן מחליט לעזוב אותו. מה קורה עכשיו? נכון - המפיק ימשיך ליהנות מפירות הלהיטים שהופקו יחד אתו, גם אחרי שהאמן יעזוב, בכל הנוגע לתגמולים. אבל הוא לא ייהנה מהפירות הנלווים להצלחה, שהם לעיתים הגדולים ביותר (השתתפות בפרסומות, סדרות טלוויזיה וכו'). האמן גם יוכל להמשיך ולהביא קהל להופעות שלו, תודות ללהיטים שייצר בתחילת הקריירה יחד עם המפיק. והמפיק עצמו יראה מעט מאד מאותן הופעות, אם בכלל. כך שיש היגיון בהארכה של תקופת ההתקשרות בין הצדדים. לפחות בכמה אספקטים שלה.

ויש גם את העניין האנושי, שפחות נעים לדבר עליו. אמנים בכלל, ומוזיקאים בפרט, נוטים להיות אינדיבידואליסטים. נשמות חופשיות. יש לזה צדדים נפלאים, וגם צדדים אנוכיים מאוד. מהיכרות עם לא מעט מוזיקאים מקומיים, אני יכול להעיד שהם רואים במפיק שלהם - לפחות בסתר ליבם - סוג של עלוקה, החי על חשבון כשרונם, ולכן הוא נחות מעצם הגדרתו. בשניה שבה יקבלו

 הצעה טובה יותר ממישהו אחר, הם יפנו את גבם לזה שהשקיע בטיפוח שלהם במשך שנים. זו הכללה גסה, כמובן, אך משקפת. ולכן כל סוג של רפורמה בהתקשרות החוזית שבין מפיק ואמן חייב להתחשב גם בצד של המפיק. ולא לראות אותו כסוג של מתווך תחמן ונצלן, המוצץ את דמם של הנוצרים. סליחה, המוזיקאים.

ומשהו לסיום: שוק המוזיקה הישראלי רווי בכשרונות מוזיקלים. הם עולים על גדותיהם ממש. אבל יש בו מעט מדי מפיקים/ אמרגנים/ מו"לים מוכשרים ובעלי חזון אמיתי. מהטעם הפשוט ששומר נפשו ירחק מהמקצוע. בלעדיהם, המוזיקאים יוסיפו ללכת לאיבוד, כפי שקורה עכשיו. ולכן, במקום לייצר מחנאות, ולדבר על אנחנו והם, הגיע הזמן לשנות תפיסה ולהבין שכולם באותה סירה. מקרטעת.