לאלף נמר: דיקלה רוצה להיות מאמי לאומית

לפעמים, תמונה שווה יותר מאלף שירים. על עטיפת אלבום הבכורה המרהיב שלה, "אהבה מוזיקה" (2000), דיקלה מצולמת בשפתון ורוד בוהק, מחשוף נדיב המוסתר בשרשרת גדולה וכחולה וברקע משחק בין בד בגווני אדום כתום ועומק שדה שחור. קרקס אתני מעוצב, שאי אפשר להתעלם ממנו. כמו האלבום עצמו. האלבום הבא, "עולם" (2004) שמר על צליל דומה, ועטיפתו הלכה אפילו רחוק יותר ברמת התעוזה. דיקלה צולמה שם כשהיא יושבת, לכאורה בעירום מלא, כשאת גופה מכסים רק קעקועי חינה כחולים. "ארלוזורוב 38" (2010) כבר סימן שינוי בקו המוזיקלי, שהיה יותר מלוטש ומערבי (יחסית), ובהתאמה דיקלה הונצחה על העטיפה המונוכרומטית כשהיא עטופה בצעיף פרווה שחור ועוטה כפפות כהות ואלגנטיות. אודרי הפבורן של המזרח.

והנה מגיע האלבום החדש שלה, "ואם פרידה", המציג עטיפה סולידית בעליל. כמעט הייתי אומר, משעממת. צילום פרופיל של דיקלה בשחור לבן, שלמעט האיפור האיימי ווינהאוסי נראית ממש כמו בת השכן. כל שכן.

וזאת בדיוק הכוונה. "ואם פרידה" אמור להפוך את דיקלה לזמרת מיינסטרים, ששרה לכל נפש. כי עם כל הכבוד לחיבת המבקרים, הקהילה ההומו לסבית ותיאטרון תמונע, אחרי 14 שנה של קריירה שהתחילה בקול תרועה רמה, דיקלה אף פעם לא הצליחה לשבור את חומת ה"דיווה" ולהפוך למוזיקאית ישראלית מרכזית.

דיקלה על עטיפת האלבום "ואם פרידה"(צילום: זוהר רון)

מעולם לא הבנתי אם זה מה שהיא רוצה בכלל. אבל עכשיו אין אפילו ספק. השירים המורכבים והפתלתלים של תחילת הקריירה, שהתכתבו יותר עם מבנים שיריים של אום כולתום מאשר עם המנוני פופ של שלוש דקות, פינו את מקומם לטובת בית בית פזמון. כל שיר באלבום הוא סינגל פוטנציאלי לרדיו. כמה מהם, כמו "בטח התגעגעת אליי", נכנסים בקלות לתוך ההגדרה של פופ מזרחי (שלא במקרה, שרית חדד זוכה לקרדיט על הלחנת השיר הזה).

ההפקה המוזיקלית עתירה בכלים "חמים", כמו אקורדיון, קלרינט, כינורות ופסנתרים רכים באפילה. לגיטרה החשמלית המייללת והממזרית של רן שם טוב, משני האלבומים הראשונים, כבר אין מזמן זכר. ועל כל זה מפקח רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שבאורח נדיר מאוד בעשורים האחרונים היה שותף פעיל בהפקה המוזיקלית של האלבום (לצד עידו אוחיון). בראון, שיודע דבר אחד או עשרים על המיינסטרים הישראלי (בכל זאת, האיש שהחתים את רמי וריטה, עברי לידר, עידן רייכל, שוטי הנבואה ועוד רבים), ניסה לעצב כאן צליל ישראלי עכשווי, שהוא סינתזה של דרבוקות, מוזיקה אלקטרונית והאחים אלייב.

ביצוע תמוה. "Here Comes The Rain Again"

בחלק משירי האלבום זה עובד בול. שלוש הרצועות הראשונות בונות ציפיות גבוהות, עם "אין עוד אהבה כזאת" האולטרה-דרמטי, "קופנגן" המרגש ו"בסמה" שחייב להפוך ללהיט החתונות הכי מוצדק של השנים האחרונות. אבל אז מגיעה שורה של שירים מאכזבים, שההפקה הבומבסטית שלהם ממש משתלטת על המילים והלחן המוצלחים של דיקלה, כולל ביצוע תמוה ממש ל-Here Comes The Rain Again של יוריתמיקס, שלא מצליח להיות יותר מגימיק. כולל ה-ר' המודגשת של דיקלה, שצצה לפתע ונשמעת כמו פארודיה.

מכאן נעבור לשיר הנושא, שהוא להיט well made קלאסי, עם חיבור נכון בין שיר גולמי פשוט ויפה להפקה מוזיקלית עשירה. ואז מגיע "שבע בערב" המינימליסטי, שהוא השיר היפה ביותר באלבום. ההפקה הצנועה יחסית משאירה מקום לטקסט מצויין, לחן מהודק וביצוע קולי קורע לב ממש. דיקלה נשמעת פה חשופה, אמיתית. כמעט ההיפך מדיווה. זה עושה חשק לעוד שירים כאלה, אבל אז מגיעים "בטח התגעגעת אליי" ו"אתה זה בשבילי" הסוגרים והאובר-מופקים, שמשאירים טעם קצת חמוץ.

הכי טוב באלבום. "שבע בערב"

בקיצור, זה רחוק מלהיות אלבום מושלם, והניסיון להפוך את דיקלה למאמי לאומית (ובשפת ריטה: לאלף נמר) בא על חשבון לא מעט אותנטיות וייחוד שאפיינו אותה בעבר. מצד שני - יש פה לפחות שלושה ארבעה להיטים מוצדקים באמת, ואני מחבב את הניסיון העקרוני הזה להפוך אמן מוערך, אבל לא מאוד מצליח, לאושיית מיינסטרים. כי היום, בעולם שבו כל אחד יכול להקים להקת אינדי, גם אם הוא נטול כישרון מוזיקלי, האומץ האמיתי הוא לנסות להצליח. לייצר להיטים. ללכת על כל הקופה. הרבה יותר פשוט להתחבא מאחורי הגדרות של אמן ייחודי/ בלתי מתפשר/ לא מתאים את עצמו לדרישות הקהל. כי כשאתה מראש מוגדר ככזה, מותר לך להיכשל. אבל לדיקלה, באלבום מהסוג הזה, פשוט אסור.

זה מזכיר לי, במובן הזה, את האלבום האחרון של מוקי, שלא התבייש ללכת במוצהר על כיוון מסחרי, שמדבר לכמה שיותר אנשים. ברור שעל הדרך, הוא איבד כמה מעריצים ותיקים, שהתבאסו מהשלמה ארציזציה שהוא עבר. וזה לבטח גם מה שיקרה למעריצים פנאטים של דיקלה. אבל בתוך סצינה מוזיקלית, שאיבדה מזמן את התשוקה לייצר להיטים וכוכבים, הרצון לברוא פתאום אלבום מצליח, בהדרכה של אנשי מקצוע ותיקים ומוכחים, הוא יותר ממבורך.