מסוגנן, מנותק ושלנו: כשפולק עושה עלייה
פתאום נהיה חורף, ועוד לפניו הספיק הפולק המקומי להתגנב יפה יפה לתוך המיינסטרים. עם גיטרה אקוסטית והפקה בניחוח בינלאומי, רשמו השנה הרכבים כמו רוסו וויינברג, ג'יין בורדו, לולה מארש והאיינג'לסי קפיצה אמנותית שניכרה גם במצעדים. אז למה שי להב חושב שזה תלוש מהמציאות ומה הקשר להיפ הופ הישראלי המחוספס?
הקליפ החדש למדי לשיר "Bringing you Down" של הצמד רוסו ווינברג מציג מראה מסוגנן ופיוטי של עיר בחורף. תצלומי השחור לבן מלאי ההבעה, תואמים להפליא את השיר המינורי, המופק היטב והמושר באנגלית. כמעט קשה לזהות שמדובר בתל אביב ולא בעיר אירופאית נוגה. ובכל זאת, ביצרון, ונדמה לי שגם איזור רכבת ארלוזרוב, ניבטים מהמסך. ואז, איפשהו אחרי כשתי דקות, קורה משהו מפתיע באמת. יורד שלג. כן, שלג בתל אביב! ולא מהחורף של 1950.
רוסו וויינברג - "Bringing you Down"
אז אני יודע, באמנות מותר הכל. וזאת בדייה, לא סרט דוקומנטרי. ובכל זאת, מאותו רגע - הרגשתי סוג של זיוף, שלא הרפה ממני עד הסוף. וגם אם השיר יפה, והוא יפה, וגם אם הקליפ מושקע ומהוקצע, והוא אכן מושקע ומהוקצע, משהו בסיפור הכללי לא מסתדר לי. מרגיש קצת מלאכותי. מעושה.
וזה, באופן כללי וגורף מאד, מה שאני חש כלפי כלל הגל הגואה הזה של פולק ישראלי, ששוטף בתקופה האחרונה את חופי הרדיו המקומי. פולק שנמצא פה בסביבה כבר תקופה ארוכה, אבל רק בשנה שנתיים אחרונות החל להתגנב גם אל תוך המיינסטרים, בעידודה הנלהב של גלגלצ המתחדשת. אבל לפני העיסוק הכללי בז'אנר, בואו נדבר קצת על כמה מגיבוריו המרכזיים.
פתחתי עם רוסו ווינברג, שהם עדי ויינברג וארז רוסו, הגיטריסט של ג'ירפות. צמד שפועל כבר כמה שנים, והשיק לפני מספר חודשים את אלבום הבכורה שלו. הם מתבססים בעיקר על השילוב היפה בין השירה של ויינברג, ובין הפריטה האקוסטית הנמרצת של רוסו (שגם שר בעצמו). את השיר "All This Love" שלהם אתם בטח מכירים מהפרסומת לרשת אופנה מובילה, ובאופן כללי - מרבית השירים ששמעתי מטעם הצמד הזה יכולים להיות יופי של פסקול לפרסומת חורפית מסוגננת. זה נורא נעים, ועשוי מעולה, ואותי זה קצת משעמם.
הרכב פולק לוהט אחר הוא ג'יין בורדו, טריו שכולל את דורון טלמון, אמיר זאבי ומתי גלעד ובוחר בהרכב הכלי יוצא הדופן של גיטרות וקונטרבס, ללא חשש קלידים וכלי הקשה. ג'יין ו-בורדו הם שמות הסוסים של הסולנית טלמון, שגדלה במושב רמות ברמת הגולן, ובהתאמה נראית ונשמעת בדיוק כמו מושבניקית שדהרה על סוסים ברחבי הרמה.
ג'יין בורדו - "איך אפשר שלא"
בלונדינית חמודה, שכולה פרסומת לסנדלי טבע נאות. אולי זה עוד יקרה. טלמון היא גם מוכשרת בטירוף, קולטים את זה מיד. השירים שהיא כותבת ומלחינה זורמים ממנה באופן הכי טבעי ולא מתאמץ, ובטח כבר היכרתם מתוכם את "ואיך אפשר שלא", או את "וויסקי" ו"עינב". הם קליטים, הם אינטליגנטיים ובניגוד ליתר ההרכבים שמוזכרים ברשימה הזאת הם מושרים בעברית, ויש בהם אלמנט של הומור שמתכתב עם מוזיקה ישראלית של פעם. אלבום הבכורה שלהם יצא לפני שנה, הם ממלאים בקלות אולמות ויש משהו נורא חמוד ומשמח במוזיקה שלהם. אבל זאת גם נקודת החולשה - קצת חמוד מדי. עוד לא שמעתי שיר של ג'יין בורדו שעבד אצלי גם על האיברים היותר פנימיים. זה יהיה חייב להיות השלב הבא באבולוציה שלהם.
דורון טלמון, הסולנית של ג'יין בורדו, היא בחורה יפה ומתוקה. גם עדי ויינברג נראית מצוין. ובלונדינית. ואת אותו דבר אפשר לומר על הסולנית של ההרכב הבא ברשימה - לולה מארש. רק שיעל שושנה כהן מציעה יופי מסוג אחר, קצת יותר אפל ומסתורי, בדומה למוזיקה של הלהקה שלה. לולה מארש כוללת, בנוסף אליה, את גיל לנדאו שהיה שותפה המקורי, לפני הרחבת ההרכב, מתי גלעד שחבר גם בג'יין בורדו, רמי אוסרווסר ודקל דביר.
לולה מארש - "Stranger To My Past"
המוזיקה שהם עושים נשמעת חו"לית לגמרי. מאוד מופקת ורבת רבדים. לפעמים היא נהדרת ("Stranger To My Past"), ולפעמים נשמעת כמו וריאציה דומה מדי על כל נושא לנה דל ריי ("Sirens"). בכל מקרה, יש משהו מאוד מרשים וסוחף בצליל שלהם, שהוא הרבה פחות פולקי מיתר ההרכבים ברשימה הזו, וכולל גם תופים וקלידים. וגם המעטפת שלהם, כולל הלוק של חברי הלהקה, נראית בינלאומית לחלוטין. לא פלא שהלהקה הופיעה כבר בכמה פסטיבלים נחשבים באירופה, עוד לפני שהוציאה אפילו אלבום בכורה. שושנה כהן עצמה היא ללא ספק האטרקציה המרכזית, פרפורמרית שיודעת לשלב בין סקסיות והתיילדות באופן שקשה לעמוד בפניו.
ההרכב המצליח ביותר, לעת עתה, של גל הפולק הזה הוא האנג'לסי, שאפילו מילאו ביוני האחרון את אמפי שוני. ללא ספק נקודת ציון משמעותית בדברי ימי הז'אנר. הלהקה הזו הוקמה בידי רותם בר אור ב-2011, והחלה מראש כסיפור סינדרלה. באחת ההופעות הראשונות שלה נמכרו דיסקים לא רשמיים של ההרכב, ואחד הקונים היה איש גלגלצ, שאהב מה ששמע. מפה לשם, השירים "Dreamer" ו"My Baby Boy" נכנסו לפלייליסט הנחשק בלי יחסי ציבור, אחרי השקעה מינימלית בהקלטות. חלומו הרטוב של כל יוצר צעיר.
וכך, ההרכב הכולל פרט לבר אור את מאיה לי רומן, אורי מרום, ענר פקר, אודי נאור ומעין זמרי, הפך לסוג של סנסציה תל אביבית. אלבום הבכורה שלהם, שיצא לפני שנה וחצי, הושר באנגלית, אבל כלל תכנים שהגיעו היישר מכאן, כמו אם השרה על בנה החייל הנמצא בעיצומו של מבצע בעזה. מאז יציאת האלבום האנג'לסי הושמעו מצוין, הצליחו במצעדים וחתמו על חוזה הפצה בינלאומי בסוני. יש להם צליל ייחודי, המבוסס על 2 מקישנים, קלרינט, ויולה וקונטרבס, ולא פחות - על קולו יוצא הדופן ורב ההבעה של בר אור, והם משלבים לא מעט סגנונות מוזיקליים, כולל חסידי ו-וודוויל. לאנג'לסי יש כמה שירים מצוינים, לטעמי, אבל באופן כללי - אני מתקשה להסכים עם ההייפ האדיר שנוצר סביבם. דווקא הייחוד, הכלי הזה שלהם, נשמע לי לא פעם מגביל וחוזר על עצמו, ובמובן מסויים מחדד את ה"מיוחדות" שלהם, על חשבון המוזיקה לגופה.
עוד "תווי שי " בערוץ המוזיקה של ynet:
נוסטלגיה מוזיקלית: זה הזמן להחליף תקליט
איך קרה שדווקא בון ג'ובי כבשה את ישראל
מטונה ועד גידי גוב: האלבומים שיעשו חג שמח
הטלוויזיה מכורה לדיסטורשן, וזה צורם
וזאת התחושה שלי לגבי הז'אנר כולו. סגנון שרשם קפיצה נחשונית - גם מבחינה אומנותית, וגם ברמת המעטפת, שהולכת ומשתכללת כל הזמן, ומייצר כמה מהאמנים היותר מוכשרים שפועלים פה כרגע. ומצד שני - לתחושתי הפרטית לגמרי - נשמע קצת תלוש מהמציאות ומהמקום שבהם הוא פועל.
אם אני משווה אותו לז'אנר אחר, שפורח כאן ממש במקביל - הוא ההיפ הופ כמובן, אני מרגיש שבהיפ הופ יש משהו הרבה יותר נכון למנטליות ולמציאות הישראלית. הדגש על דיבור, בעברית, על צעקה, על ההתעקשות להביע את דעתך. על תכנים שנלקחים ישירות מהיום יום שלנו. הפולק, מנגד, הוא כמעט אנטי תזה. משהו שבורא מציאות אלטרנטיבית. הרבה יותר עדינה, מסוגננת, מנותקת במוצהר. כמו שלג שיורד באמצע תל אביב.
