כוכב לא נופל: על החדש של דיוויד בואי

אף פעם לא נמניתי על האנשים שמתעלפים למשמע כל יציאה חדשה של דיוויד בואי. הוא אחד הגדולים, ללא ספק. וכמה מהאלבומים שהוציא בשנות ה-70 ייכללו בקלות ברשימת האלבומים שאקח איתי לאי בודד (אגב, מתי זה כבר יקרה?). אבל היו גם רבים אחרים, שלא התחברתי אליהם בכלל.

דיוויד בואי. עושה בית ספר לכל המוזיקאים הצעירים

ובנימה יותר עקרונית - דווקא הכישרון המפורסם ביותר של בואי, היכולת להחליף זהויות, ז'אנרים מוזיקליים וטרנדים אופנתיים, הרתיע אותי הרבה יותר משהרשים. לא פעם ראיתי בו סוג של גימיק - מבריק, וירטואוזי, אבל עדיין גימיק - שבגלל השינויים הבלתי פוסקים לא מצליח לייצר רגש אמיתי בתוך המוזיקה שלו.

אבל לאור מה שקורה עם בואי בשנים האחרונות, אני אוכל את כל הכובעים, משליך את כל הציניות ופשוט נכנע. כן, גם אני מעריץ שוטה של דיוויד בואי. כי אם הוא מסוגל, בגיל קרוב ל-70, להישאר מוזיקאי כל כך מעניין ומפתיע, ולא פחות חשוב, לגרום למאזינים וותיקים, שכבר חשבו ששמעו הכל, להפתעה ולעונג - הרי שהוא באמת אחד הגדולים מכולם.

שיר הנושא "Blackstar". לא מכיר בקונספט של "בית-בית-פזמון"

אני מתקשה לחשוב על אמן בסדר גודל שלו, שבגיל כל כך מתקדם מצליח להישאר עדיין רלוונטי, מבריק ובוער, ולייצר חומרים שעומדים בפני עצמם, גם ללא ההילה של הדברים הגדולים שעשה בעבר. קחו חובב מוזיקה בן 18, שמעולם לא נחשף לזיגי סטארדאסט, תנו לו להקשיב ל"Blackstar" החדש של בואי ואני מבטיח לכם שהוא פשוט ייגנב. אי אפשר שלא.

7 רצועות בלבד מכיל האלבום הזה, שיצא בדיוק ביום הולדתו ה-69 של בואי - אבל החלוקה הזו היא סמנטיקה ישנה. הרי בדיוויד בואי עסקינן. כששיר הנושא נמתח על פני 10 דקות תמימות (במקור 11 דקות, אבל אז בואי הבין שאייטונס לא מקדמים שיר העולה על 10 דקות), הנעות בין אינספור סגנונות מוזיקליים ולא ממש מכירות את קונספט ה"בית-בית-פזמון" - מספר השירים באלבום כבר לא באמת רלוונטי. למרבה השמחה, שלי לפחות, יתר הרצועות באלבום קומוניקטיביות יותר (הכל יחסי), ולוקחות אותך למסע הזוי-אפוקליפטי-מענג בנבכי נשמתו המבריקה של הדוכס הרזה והחיוור.

"Lazarus". התפרצויות דיסטורשן בלתי נשלטות

עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:

קולדפליי החדש: עכשיו טוב, וזה נשמע נורא

החדש של אדל: שתישאר דודה לנצח

החדש של ELO: שובו של הביטל החמישי

תמצאו כאן את "Lazarus" הנהדר, שיצא כסינגל ולקוח מתוך המחזמר החדש של בואי, ועתיר בהתפרצויות דיסטורשן בלתי נשלטות; את "Sue (Or In a Season of Crime)" ואת "Tis a Pity She Was a Whore" ששמענו כבר אחרי שצורפו לאוסף של בואי מ-2014, אבל זכו לגרסאות חדשות ומעולות באלבום; את "Girl Loves Me" שנשמע כמו להיט ניו ווייב שמשום מה לא נכתב באייטיז; את "Dollar Days", בעיני השיר היפה ביותר באלבום, שמזכיר רגעי בואי גדולים כמו "This is not America", כולל סולו סקסופון יפהפה; ואת "I Can't Give Everything Away" החותם והיפה, שגם מהדהד מלהיטי בואי ישנים, כמו "Thursdays Child".

"Dollar Days". היפה ביותר באלבום

לצד ההשתאות מבואי, צריך לשבח כאן אדם נוסף - טוני ויסקונטי. המפיק המוזיקלי, כשלעצמו גבר במלוא שנותיו, רקח כאן הפקה מוזיקלית שהיא פשוט בית ספר למוזיקאים, תענוג עילאי למאזינים, ואמצעי מכירות נפלא למוכרים של מערכות סטריאו. הפקה שגם מחניפה לאוזן וגם לא מפסיקה לאתגר אותה, ולא פחות חשוב - מתאימה כמו כפפה ללקוח שלו. העובדה שבואי נשמע כאן כל כך חיוני ובועט, קשורה ישירות לכישרון של ויסקונטי, שהפיק גם את "The Next Day", אלבום הקאמבק המפואר של בואי מ-2013. בכך ויסקונטי הופך לשותף רב זכויות בקימתו מעוררת ההשתאות של עוף החול הזה.

"Blackstar" הוא אלבום חובה לכל מי שמבקש עדיין להיות מאותגר בידי מוזיקה. להאזין לאלבום שוב ושוב, כדי לגלות בהנאה את הרבדים הרבים שחבויים בו. הוא גם מסר נוקב לעולם המקדש רק את הנעורים ואת הרגע. איש זקן, בן 69, עושה בית ספר לכל מוזיקאי צעיר בעולם. מצד שני, לא בטוח שזאת דוגמא מייצגת. אם תמיד חשדתי בכך שבואי הוא חייזר, עכשיו אני כבר כמעט משוכנע.