פרידה מהאיש שהמציא את הביטלס

לא שכח שהמוזיקה היא בידור והנאה. ג'ורג' מרטין ורינגו סטאר(צילום: gettyimages)

אחי, מכיר את הכינורות ב"אלינור ריגבי"? את התיפוף הפסיכדלי ב-"Strawberry Fields Forever"? את התזמורת שיוצאת משליטה ב-"Live and Let Die", ההמנון הג'יימס-בונדי של מקרטני? או את התזמורת שיוצאת מדעתה ב-"a Day in a Life"? את הצ'לו המשתולל ב-"I am the Walrus"? ואת הקרקס שמגיע העירה ב-"Being for the Benefit of Mr. Kite"? כל אלה הם המצאה של מפיק מוזיקלי. ה-מפיק המוזיקלי של כל הזמנים.

אבל ג'ורג' מרטין לא הבריק רק בלווי ובליטוש של שירי הביטלס. הוא התערב גם בעצם המבנה שלהם, למשל ב-"Yesterday" או ב-"Penny Lane". הוא אפילו שינה את הקצב שלהם, לעיתים באופן מכריע, ע"ע "Please Please Me", הלהיט הגדול הראשון של הביטלס עם מרטין, ששכנע את החברים לבצע אותו במקצב מהיר בהרבה. ובצדק.

"Penny Lane". ידו של מרטין ניכרה היטב במבנה השיר

ואלה לא היו רק השירים עצמם. באופן כללי, ג'ורג' מרטין היה סוג של מנטור עבור חברי הביטלס. הוא אתגר אותם שוב ושוב. גרם להם להיות טובים יותר. העובדה שהיה מבוגר, מנוסה ומשכיל יותר מהם - בייחוד מוזיקלית - אפשרה לו להפוך לסמכות המקצועית העליונה, בתוך ים האגואים הליברפולי. הוא לקח קבוצה של מוזיקאים שבתחילת הדרך היה פער אדיר בין הכישרון שלהם לבין המיומנות, ואפשר להם ללמוד, להתפתח ולהגשים את הפנטזיות המוזיקליות שהם לא ידעו איך לתרגם לצלילים. זה לא היה קורה בלעדיו.

החיבור המדהים הזה, שהקנה למרטין את הכינוי המוצדק "החיפושית החמישית", לא הצליח רק בגלל הסמכותיות של המפיק. מרטין היה פיקח וערני מספיק בכדי לשחרר את החבל עבור ארבעת המופלאים. לאפשר להם להתפרע. הוא הבין שחלק ניכר מסוד הקסם של הביטלס היה הכריזמה האישית שלהם. השנינות והחוצפה. ולכן לא ניסה לאלף אותם. עניין כמעט מהפכני בתחילת שנות ה-60, שבהן המוזיקאים היו עוד מהונדסים לגמרי. מצד שני, מרטין גם ידע להציב גבולות מוזיקליים. הוא תמיד עטף את הביטלס בצליל שאפשר להם להגיע לכל בית ולא להיתפס כמסוכנים מדי.

ג'ורג' מרטין (שני מימין). החיפושית החמישית, ולא בכדי(צילום: gettyimages)

עוד "תווי שי " במדור המוזיקה של ynet:

תחיית המתים: כמה עוד אפשר לשמוע את ג'ף באקלי?

אלטון ג'ון החדש: תנו לו רוקנ'רול

המיטב של אולארצ'יק: הזמן להתמסר לממזר

אני חושב שזה היה סוד קסמו האמיתי - האיזון. האיש היה מומחה גדול במוזיקה שונה מאד מהמוזיקה של הביטלס. כשניהל את חברת התקליטים פרלופון, החל מאמצע שנות החמישים, הוא התמחה בכלל במוזיקת בארוק ובמוזיקה קלאסית, שעליה הוא גדל. אבל זה לא הרתיע אותו מלעבוד עם להקות קצב (כמו ג'רי והפייסמייקרס) ולייצר המנוני פופ. מרטין פשוט שילב בין הסגנונות המוזיקליים השונים, במקום להתנשא על אחד מהם.

מרטין וחברי הביטלס מספרים על תהליך יצירת "Please Please Me"

ועוד בענייני איזון. האיש היה בכלל טייס בצי המלכותי הבריטי. ואחר כך ג'נטלמן מוקפד בהופעתו. ולמד בבתי ספר טובים ונחשבים. בקיצור- כל הסימנים הצביעו על כך שמדובר בפוץ בריטי נפוח מחשיבות עצמית. אבל הוא לא היה כזה. להיפך. לא פלא שאחד הדברים הכי חביבים על ג'ורג' מרטין היה הומור בריא. הוא הפיק תקליטי קומדיה ועבד עם קומיקאים גדולים כמו פיטר סלרס. זה גם מה שחיבר אותו בתחילה לחברי הביטלס. הוא לא היה משוכנע לגבי הכישרון שלהם, אבל נדלק על השנינות.

טכנאי ההקלטות באולפני אבי רוד, נורמן סמית', שהיה נוכח בהופעת המבחן שהביטלס ערכו בפני מרטין, סיפר שהמפיק - שלא היה ממש מרוצה מהתוצאה - שאל את חברי הלהקה אם משהו מפריע להם. "העניבה שלך, בתור התחלה", ירה ג'ורג' האריסון. לדברי סמית', זה היה הרגע שבו מרטין נשבה בקסמם.

מנטור, סר וג'נטלמן. סר ג'ורג' מרטין(צילום: gettyimages)

והנה עוד משהו מעולם האיזונים. ג'ורג' מרטין היה פרפקציוניסט. הוא לקח את העבודה שלו ברצינות תהומית. אבל הוא לא שכח לרגע שמדובר גם בבידור. במוזיקה שאמורה לדבר לקהל רחב של אנשים ולגרום להם להנאה.

וזאת היתה המורשת שלו, ושל הביטלס בכלל. בזכות ג'ורג' מרטין אנחנו יודעים היום ששיר פופ של 3 דקות יכול להיות הדבר הכי מתוחכם, הכי מושקע והכי מצריך מחשבה בעולם. ובאותה נשימה - גם הדבר הכי כיפי שיכול להיות.