תוהו ובוהו: התערוכה של גויה רלוונטית מתמיד

התערוכה "מדריד של יום ולילה" של פרנסיסקו גויה במוזיאון ישראל בירושלים מוצגת בעיתוי מדויק. בשעה שהארץ רוחשת, גויה מראה לנו את התוהו ובוהו שבער במדריד בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. אין ספק, יש בזה משהו מייאש. עולם כמנהגו נוהג. מה תפקידו של האמן במצב קיומי שכזה? גויה תיעד אירועים מהחזית, וגם היום - כשמדיום הצילום נחשב, כביכול, למתעד האובייקטיבי - הרישום שלו עובד כעדות חיה ובועטת לחברה גוססת ולזוועות המלחמה.

מצבים חברתיים חריגים וביקורת חברתית ופוליטית(פרנסיסקו גויה)

בסדרת תחריטים נוספת ומפורסמת לא פחות, "זוועות המלחמה", מתעד גויה את זוועות המלחמה בין ספרד לצרפת בזמן אמת. האמן לא עושה הפרדה בין הצד הטוב לצד הרע, שני הצדדים טובחים זה בזה, מענישים זה את זה, ובעיקר מאבדים צלם אנוש. התוצאה: גופות מבותרות, כאב, מוות, חוסר אונים, כאוס מוחלט.

גויה תיעד את הזוועה אולי כדי למנוע את הישנותה, אך כפי שהזוועה לא פסקה, רק הפכה לגרועה יותר במהלך המאה ה-20, כך גם דימוייו ממשיכים להתגלגל ביצירות עכשוויות שמבקרות את המלחמה. אחת העבודות הידועות בהקשר זה היא של האחים ג'ייק ודינוס צ'פמן, שפיסלו סצנה מתוך תחריטי המקור, ובה איברים אנושיים שבותרו תלויים על עץ. אבל לא חייבים להרחיק עד לשם. את גויה מצאתי מהדהד גם בביאנלה לרישום היפה שמוצגת בבית האמנים בירושלים, באחד הציורים החזקים בה: "אביב ערבי" של הראל לוז.

אצל גויה הדם הוא שחור ואצל לוז אדום שנראה דיגיטלי. גויה מיישיר מבט לשטח ולוז - כנראה שלמסך הטלוויזיה. לוז בחר לקרוא לציור על שם גל של התקוממויות עממיות נגד שלטון מדכא שהתרחשו בעולם הערבי ב-2010, אך זו בסך הכל טקטיקה מוכרת להרחיק מהכאן ועכשיו שלנו, כדי לאפשר התבוננות, כדי לראות שאין מנצחים ואין מנוצחים, רק סבל מתמשך שמונצח בידי שלטון מדכא.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".