גברים על הסכין: למה כוכבי האקשן קירחים?
מווין דיזל, דרך דוויין ג'ונסון וג'ייסון סטיית'ם ועד ברוס וויליס, הדימוי הגברי בקולנוע השתנה - ויפי הבלורית שכיכבו בסרטי האקשן בשנות ה-80, הפכו לנטולי שיער. האם מדובר בזקנה שקפצה עליהם, בטרנד אופנתי, או אולי בניסיון להיראות קשוחים? מה שבטוח - מי שהייתה סמל הוליוודי של חכמה ובגרות, הפכה למייצגת של כוח ותוקפנות. סיפורה הנוצץ של הקרחת
ובכן, היום זה כבר לא היה קורה. נודה לשירותי הביטחון הישראלים שעומדים על המשמר, ומזהירים שוב ושוב מהפעילות הערמומית של ארגוני הטרור הפלסטיני ברשתות החברתיות, אבל מה שאנחנו מדברים עליו לא קשור אליהם. בימינו הגברברים הקשוחים, הנוקשים והבלתי מנוצחים הם דווקא אלו הקירחים. הנה תראו את וין דיזל, דוויין ג'ונסון, ג'ייסון סטיית'ם, ברוס וויליס - כוכבי האקשן הגדולים של ימינו. הם שריריים מאוד, רוויי טסטוסטרון, והם יודעים להשתמש בסכין - כדי לדקור את אויביהם, או לגלח את ראשם.
לא חייבים ללכת אלפי שנים אחורה עד לשמשון הגיבור, אפשר פשוט להסב מבט אל שנות ה-80 - תקופת השיא של סרטי האקשן ההוליוודים, ולראות מי הובילו אותם: סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר, צ'אק נוריס, טום סלק, דולף לונדגרן, מל גיבסון, וכמובן סטיבן סיגל. כולם נהנו משער שופע על הראש, לפעמים על החזה, ואף על הכתפיים, והדגימו גבריות פראית מהי עבור מעריציהם. זוכרים? אפילו ניקולס קייג' וברוס וויליס היו עדיין יכולים להתגאות בזמנו בשערה פה ושם על פדחתם. גלוחי ראש? הם התכבדו בדרך כלל בתפקיד הנבלים - כמו בסרטי ג'יימס בונד או אינדיאנה ג'ונס.
אז איך זה קרה לנו שחתכנו את הרעמה של סטאלון ברמבו, השיער הגולש של שוורצנגר בקונאן הברברי, המאלט של מל גיבסון מ"נשק קטלני", הבלורית של קורט ראסל ב"הבריחה מניו יורק", שיער הקרקפת, הפנים והחזה של צ'אק נוריס והצמה של סטיבן סיגל - והותרנו אותם על רצפת חדר העריכה של האייטיז? והכל לטובת חבורה של שרירנים בעלי ראש חלק, שנראים אותו דבר, וגם מתנהגים די דומה על המסך. ניואנסים במשחק אין להם כל כך, גם לא בלוק שלהם. אין להם שום דבר על הראש, ויש שאומרים שגם לא בתוכו. ולמרות הכל - אלו כוכבי האקשן הנערצים של המילניום החדש.
באופן מסורתי, הקרחת נחשבה לסימן היכר עבור שחקני איכות בתפקידי אופי של דמויות בוגרות, מנוסות וכבדות משקל, כמו אלו שגילמו לאורך השנים פטריק סטיוארט, בן קינגסלי, אד האריס, וודי הארלסון, סטנלי טוצ'י, יול ברינר ואחרים. מנגד, יש גם את אותם הקומיקאים (היהודים בדרך כלל) - כמו לארי דיוויד, ג'ייסון אלכסנדר ולואי סי.קיי - שההתפשטות הטריטוריאלית של המצח שלהם מורות על הומור מושחז ומבריק - ולא רק בגלל נצנוצי האור על העור החשוף בקודקודם. וין דיזל, דוויין ג'ונסון וג'ייסון סטיית'ם לא ממש מצחיקים, גם לא רציניים. הם איפשהו באמצע - קרחים מכאן ומכאן.
תשובה למשיכה המוזרה הזאת שלנו לברנשים הקשוחים גלוחי הראש של הוליווד, אפשר למצוא אולי במחקר שנערך לפני כמה שנים באוניברסיטת פנסילבניה בפיקוחו של ד"ר אלברט מאנס, קירח גאה בעצמו. תוצאות המחקר העלו כי ראש חלק נקשר בתחושת שליטה וכוח. על פי מאנס, הוא נתפס כביטוי של יוזמה גברית ומראה רב עוצמה.
סקר בהשתתפות 59 סטודנטים הציג בפניהם 25 תמונות של גברים. עשרה מהם היו קירחים, והם זכו לתארים מחמיאים של "בעלי כוח", "משפיעים", "סמכותיים". עוד קבעו כי הגברים הקרחים נראים גבוהים וחזקים יותר. בסקר נוסף התבקשו 344 נחקרים להשוות בין שתי תמונות של אותו גבר - באחת הוא עם שיער כפי שהוא באמת, בשניה התקרח באופן דיגיטלי. איך התרשמו משתתפי המחקר? הגרסה הקירחת, הלא טבעית, נתפסה בהבעת ביטחון עצמי וגבריות רבה יותר.
"ראשים גלוחים מופיעים בתרבות האמריקנית כסממנים של מקצועות גבריים - הצבא, המשטרה, וספורט", מסביר ד"ר מאנס, ומצביע על מקורות ההשראה ההוליוודיים שמסבים עונג וביטחון עצמי להמוני גברים קירחים בארצות הברית, באירופה, וגם בישראל - בואו נודה על האמת, יש כל כך הרבה כאלה בינינו. "גברים שמגלחים את ראשם נתפסים כפחות קונבנציונלים, ומכיוון שהחברה מקדישה כל כך הרבה תשומת לב לשיער כערך אסתטי הוויתור עליו נתפס כאקט של גבורה".
הדגמה קולנועית ברורה לממצאי המחקר אפשר לראות בקומדיית האקשן הפרועה "האחים גרימסבי" בכיכובם של סשה ברון כהן ומארק סטרונג. הראשון בעל רעמה מדובללת פלוס פאות לחיים עבות מגלם ברנש דביל, ילדותי וחסר אחריות, ואילו השני הקירח למשעי הוא מתנקש מקצוען. בוגר וסמכותי. השוני ביניהם יוצר את המתח הקומי, וכך מובלטות תכונות האופי השונות, ודרכי ההתנהגות. בכל הנוגע למראה, אין יותר מדי דרכים להדגיש את ההבדלים - מלבד השיער.
על פי המחקר של ד"ר מאנס, הטיפוס הכי פחות סקסי, וקשוח הוא דווקא זה שנמצא מרחק משיכת תער מלהיות קירח או במילים אחרות: בעל המפרצים. לעזאזל, אפילו מת'יו מקונוהיי נראה רופס ועלוב בסרט החדש "מכורים לזהב" כשהקרחת בקודקודו מוקפת שיער. לא מראה מרנין במיוחד. על כן אפשר להבין מדוע וויליס בן ה-61 החליט לגנוז בשלב כלשהו את המפרצים האופייניים לג'ון מקליין מסדרת סרטי "מת לחיות", ליישר קו, ולגלח את כל הראש. האייטיז עברו חלפו להם, וכך גם שאריות השיער של הכוכב הוותיק.
כנראה שזוהי הסיבה האמיתית של הראשים הקרחים של כוכבי האקשן של היום. לא רק השיער נשאר באייטיז, גם הנעורים. וין דיזל וג'ייסון סטיית'ם בני 49, ודוויין ג'ונסון בן 44. הם כבר אינם צעירים הורמונליים כבעבר. ולמרות זאת הם ממשיכים לעבוד ובמרץ על הפקות חדשות ומאתגרות פיזית - מילא הפעלולים, יותר המראה. הם אמנם שמורים, ובעיקר שריריים - תוצאה של עבודה מאומצת ובלתי פוסקת בחדר הכושר (בתוספת סטרואידים, אפשר לשער), והאיפור מעלים את הקמטים, לפחות מול המצלמה. אבל כמו שאת הזמן אי אפשר לעצור, כך גם במקרה של הנשירה.
השמועה גורסת שהתרופות והחומרים למיניהם לעצירת נשירת שיער פוגעות באונות הגברית - לא משהו שמאצ'ו קולנועי יכול להסתכן בו. אבל כן יכול להסתיר אותה על המסך. לא באמת חשבתם שהשיער הסדור של סטאלון בן ה-70 או של שוורצנגר בן ה-69 הוא עניין טבעי, שהתגבש ללא התערבות מלאכותית. גברים מטרוסקסואלים שכמותם, מזויפים, סינתטים, מפוסלים. תואמי דולנד טראמפ והדביבון הזרחני שמתנוסס מעליו. כשהם מנסים לחזור ולשחזר את תהילת העבר בסרטי אקשן עכשוויים - הם עושים זאת כבדיחה. בדיחה עצמית, קצת עצובה.
וין דיזל, דוויין ג'ונסון וג'ייסון סטיית'ם עדיין לא שם. הם שחקנים פחות מוכשרים אולי מבני הדור הקודם (אולי, לא בטוח), אבל לפחות הם שומרים על אותנטיות פיזית - עד כמה שאפשר בגילם המתקדם. יכולת הבעה וניואנסים רגשיים הם לא משהו שהם נותנים עליו בהכרח את הדעת, וגם לא צריכים בסרטים שבהם נהוג לכסח פרצופים במקום להתבונן בהם. מהצד השני, בז'אנר מאצ'ואיסטי זה - טיפוח עור פני הגיבורים שקול לריסוקם, ביקור אצל מנתח פלסטי הוא כמו תור אצל הפתולוג, והשתלת שיער מרגישה כמו הליך להסרת אישיות.
המסקנה היא שאם אתה כוכב אקשן מתבגר בשנות ה-40 לחייך ואילך, עדיף ללכת עם הטבע. השרירים מידלדלים? תמשיך להתאמן ולהרים משקולות. קמט צץ מתחת לעיניים? תעמעם אותו עם קצת איפור (ואם זו צלקת? תדגיש אותה דווקא). הקרחת מתפשטת? תעזור לה, קדם אותה, תגלח, תשאיר את הראש של שומם. אין צורך להזריע אותו, ולגדל שיער מזויף יש מאין. הרי אתה כבר לא תהייה טום קרוז או בראד פיט. לא תהייה שחקן טוב כמוהם, לא תהייה אמין ומתוחזק כמותם. התפרים בפנייך ובקרקפת לא יישארו מהודקים כל כך כשאתה נצפה חוטף מכות על המסך. אז לפחות תישאר קשוב לגוף שלך - תכלס זה כל מה שנשאר לך.
כך יכולים ומצליחים כוכבי הפעולה של היום למתוח את הקריירה שלהם. נישאים על המראה הקשוח והסמכותי שמספקת להם הקרחת מצד אחד, ונמנעים מהמלחמה חסרת הסיכוי, בה התנסו קודמיהם ונכשלו. וין דיזל יכול לקפוץ, לעשות סנפלינג ולהתמכר לאקסטרים ספורט ב"XXX: הילוך גבוה" מבלי להיראות כמו ליצן. דוויין ג'ונסון מצליח לחבוט ביריביו גם בלי לעשות מעצמו בדיחה (למרות שלזכותו יאמר שיש לו מנה בריאה של הומור עצמי). ג'ייסון סטיית'ם יודע את העבודה כמתנקש קטלני כשהוא יורה באקדח או זורק סכינים גם בלי להשתטות. כך הם גם נפגשים כולם בכנס גלוחי הראש שמציעה לנו סדרת "מהיר ועצבני", ביחד עם טייריז גיבסון בן ה-38 שמביא איתו את הקרחת שלו.
הם וגם דייב באוטיסטה (48) שמככב ב"שומרי הגלקסיה" כדראקס המשמיד ובסרט האקשן העתידי "בושוויק"; סטיבן אנדרסון (52) המוכר מכינוי הבמה שלו - סטון קולד סטיב אוסטין - אותו הוא נושא מאז ימיו בזירת ה-WWF להופעותיו בטראש הוליוודי הישר ל-DVD; חבריו שחקן הפוטבול לשעבר טרי קרוז (49) וגימלאי ה-UFC רנדי קוטור (54) שהופיעו לצדו ולצד סטאלון, לונדגרן, ז'אן קלוד ואן דאם ואחרים בסרטי "בלתי נשכחים"; וגם הענק האוסטרלי ניית'ן ג'ונס (49) מ"מקס הזועם: כביש הזעם" - כוכבי אקשן במשקל כבד (לא בטוח מה חלקו הסגולי של המוח), חלקם בעלי עבר כמתאבקים. מנופחים, נוקשים וקירחים - סימן גברי בלתי ברירה.
ולמרות זאת, לעתים כשהתפקיד מחייב, גם הקירחים ביותר שבין הכוכבים מתבקשים לעטות על עצמם פאות מלאכותיים, לפעמים גם זקנים. לג'ונסון זה קרה בסדרת "מלך העקרבים" ובעיבוד המחודש ל"הרקולס", וכך גם וין דיזל בפנטזיה בכיכובו "צייד המכשפות האחרון" - סרטים אלו הדהדו מיתוסים בטעם של פעם כמו זו של שמשון, קונאן הברברי של שוורצנגר או חאל דרוגו של ג'ייסון מומואה מ"משחקי הכס" (שם ראשו הקירח של ואריס הוא דווקא עדות לסירוסו). אבל מה שהיה, האקשן העכשווי שמתרחש בעולם המודרני מסביר פניו לקירחים, שנראו מגוכחים תחת מעטה הדמויות העתיקות.
אופנה חולפת או עניין הכרחי שיישאר איתנו עד לפתרונות אחרים שתספק הרפואה? כך או כך הדימוי הגברי השתנה לנו, לפחות בקולנוע. לא עוד בחורים צעירים יפי תואר ובלורית, אלא גברים מקצוענים, בוגרים, רציניים וקשוחים. אפשר להגיד שבמידה רבה הם יותר אנושיים - לא ברגשות המכניות הלא משכנעות שלהם מול המצלמה, גם לא בפעלולים הבלתי אפשריים שלהם (או של הכפילים שלהם) על המסך.
כך או כך המעריצים מקבלים אותם באהבה, הם מוכנים להחליק את החיוכים המזויפים או הדמעות המלאכותיות, אבל לא מסכימים לעצום עין מול דשא סינתטי שצומח להם על הראש. זה לא גברי מספיק, אפילו נשי. המיתוס של שמשון הגיבור התהפך, הקצוות התפצלו, והזקיקים התפלצו. השערות הן מקור עוצמה של העולם הישן. הטכנולוגיה מאריכת החיים גזזה אותן באבחת תער או מכונת תספורת. וכך נשארנו עם כוכבי אקשן הוליוודיים מבוגרים יותר, ועדיין יעילים מספיק, ונטולי שיער מאוד. זה עובר חלק. לא מוצא חן בעיניכם? כדאי שתשנו את ההעדפות הקולנועיות שלכם, אחרת תמות נפשכם עם קירחים.
