"החברים של נאור": שכחו מה זה להיות מצחיקים
פרק פתיחת העונה החלש של "החברים של נאור" מוכיח כי נאור ציון, היוצר שלה, לא שם לב שיש סביבו קהל חדש שכבר לא צוחק מבדיחות על ילדים שמנים, הורים עשירים ומשורות מחץ של חברים דבילים. חבל - כי לציון יש פוטניציאל, לפחות על הנייר, להיות הלואי סי קיי של ישראל
לפני שבועיים בחור בשם טל דיין כתב בפייסבוק סטטוס שגרף יותר מ-5,000 לייקים. היה כתוב בו: "גדל פה דור שלם שלא יודע שגורי אלפי היה פעם מצחיק". המשפט הזה הדהד לי בראש כשצפיתי, או לפחות ניסיתי לצפות, בפרק הראשון בעונה החדשה של "החברים של נאור". אני כנראה שייכת לדור אחר, שזוכר שפעם גם נאור ציון היה מצחיק. אפילו ממש מצחיק.
אין לי מושג מתי ציון הפך מאחד הסטנדאפיסטים המצליחים שהיו כאן לקומיקאי שהיצירות שלו פונות לקהל מאוד ספציפי (ובמלים אחרות: לכזה שלא מחפש תחכום או אמירה). על פניו, יש לו את כל המשאבים להיות הלואי סי קיי של ישראל, שזה הרי מה שכל הקומיקאים רוצים, (או סיינפלד, בסדר): קילומטרז' מפואר כסטנדאפיסט עם הרבה מאוד זמן מסך; גוף שידור כמו ערוץ 10 שיגיד לו "כן" לכל רעיון, אפילו אם מדובר במשהו מופרך כמו "היי, בא לכם שאסע לניו יורק על חשבונכם, אבלוס מלא אוכל ואצא לשרוף אותו בריצה?" (גם זה קרה, בסדרה "איט אנד ראן", אך מעבר לכל זה - יש בו תשוקה אמיתית לייצר קומדיה, להיות מעורב בכל האספקטים שלה, מהתסריט ועד הבימוי וכמובן, עד לגילום התפקיד הראשי. באופן יוצא דופן לתעשייה בארץ, ציון הצליח ליצור כאן סיטקום שזו כבר עונתו הרביעית – לא משהו שאפשר להגיד על רוב סדרות המקור הישראליות (אמנם בפער של חמש שנים בין העונה השנייה לעונה הזו, אבל זו כבר לא אשמתו). אז למה הוא לא משתמש בלהט, בניסיון, בפלטפורמה ובכישרון שלו כדי לייצר משהו מצחיק באמת?
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"שקרים קטנים גדולים": מי רצח את הסדרה?
"הטובות לקרב": ממשיכה את דרכה של "האישה הטובה"
"ארץ נהדרת" חזרה, והתחרות עם המציאות קשה
הפרק הראשון בעונה הרביעית של "החברים של נאור" ששודר אמש (ה') בערוץ 10 לא מצביע על שום עומק, שינוי או התקדמות מהפעם הקודמת - זה עדיין נאור ציון והחברים שלו, שיושבים בבתי קפה או בסלון תל אביבי מפואר מדי ומדברים על משהו בלתי מעניין בעליל שקרה בסצנה הראשונה. הדמויות פלקטיות לגמרי והתסריט חסר פואנטה. החברים שלו, שמגלומים על ידי קאסט של שחקנים ראויים כמו שלומי קוריאט, מירב פלדמן ואחרים, נמצאים שם כדי להצדיק את שם הסדרה וללכת אחרי נאור לכל סצנה, בלי שום הצדקה אמיתית או איזשהו עומק משלהם. יובל סמו, שיצליח לגרום גם לערב הקראת תפריטי טייק-אוויי למצחיק, נעדר מהפרק הזה. גם דמותה האותנטית של אמו של נאור איננה, משום שהשחקנית שגילמה אותה, רונית איבגי, הלכה לעולמה בשנה שעברה. המוצר הסופי, איך לומר בעדינות? פשוט לא טוב.
דווקא בעידן הנוכחי, כשסצנת הסטנדאפ הישראלית חווה תחייה מחודשת והרשת מלאה במערכונים וסרטוני קומדיה של יוצרים אנונימיים, שועלים וותיקים כמו נאור ציון צריכים לשמור על הלהבה בוערת - להתעדכן במה שקורה על המסך ועל הבמות, להבין שהקהל כבר לא צוחק מבדיחות הילד השמן, סטיגמות ההורים העשירים ומשפטי המחץ של החבר הדביל שעושה צרות, ולהמציא את עצמם מחדש. ונאור יכול, יש לו כאמור את כל הכלים, אבל משום מה הוא בוחר שלא. אם זה לא היה עצוב, אולי זה היה מצחיק.
