"אל תתני לאף אחד לכבות אותך": שחקניות כותבות "לבת ה-16 שהייתי"

חני נחמיאס: "אמנם את טום-בוי - אבל מתישהו תמצאי חתן"

"חני תירגעי, הכול יהיה בסדר. את סתם בלחץ. נסי לנשום עמוק. את רק בת 16, כל החיים לפנייך. את תגיעי. וכן. מותר לך לפנטז ומותר לך לחלום בגדול, גם אם החברים חושבים שאת קצת 'עפה על עצמך'. אל תתני לאף אחד לכבות אותך. גם לא להורים שחושבים שלשיר ולרקוד זה תחביב נחמד אבל ממש לא מקצוע.

"התשוקה הזאת שאת חשה נקראת חיידק במה. הוא בדמך, החיידק הזה, וההצלחה היא פונקציה של השקעה והתמדה. את הרי נמלה חרוצה, וכן, את מוכשרת, תאמיני בעצמך. יום אחד תגיעי לבמות הגדולות שאת חולמת עליהן. רק תירגעי, את חייבת להירגע.

"שבי דקה". חני נחמיאס(צילום: ניר סלקמן)

"וחני, אל תדאגי. גם את תמצאי חתן. עכשיו את לגמרי טום בוי, נכון. את נראית כמו ילדה בכיתה ו', נכון. עוד לא ממש צמחו לך הציצים, גם נכון. כל הבנות בכיתה כבר נראות נשים צעירות, סקסיות, מטופחות - ואת לא. תאמיני לי, יום אחד תגלי את הנשיות שבך, יהיו לך אפילו מחזרים. תתאהבי, תתרגשי, תתעצבי, תשמחי, תסבלי - תחיי. רק שבי דקה, תנשמי, ילדה. הכול יקרה. כל דבר בעתו".

ענת עצמון: "החיים הם אבסורד"

"היי נערה צעירה שהייתי, זאת אני ממרום שנותיי. את סירבת ללכת עם משקפיים, ואני חייבת להיות חמושה בהם, כי הגיל כבר לא מאפשר. מה אומר לך אחותי, תמימת מראה שהייתי, איך אסכם ארבעים שנה לפסקה אחת.

"הכל זה טיימינג". ענת עצמון

"ככל שאעמיק מעבר לבנאליות ש'בחיים הכל עובר', ש'האופי קובע יותר מהיופי', ש'הדשא של השכן ירוק יותר' וכהנה וכהנה, אומר לך משהו אולי קצת פחות בנאלי שאני רואה כיום: החיים הם אבסורד והצדק הוא לרוב מקרי, אין לסמוך על המזל, צריך לשאוף אליו, אך תוך כדי עשייה. לפתח בעקשנות מודעות עצמית, כי זה עוזר להבין שמה שקרה השפיע, ובסופו של דבר מה שצריך לקרות יקרה. וטיימינג, ילדתי, הוא חשוב כל כך, אז סבלנות בבקשה, גם כשאין לך. ובבוקר כשאת קמה חשבי על משהו טוב שעומד להתרחש היום.

"אני אוהבת אותך היום הרבה יותר ממה שאהבת את עצמך אז, כי למדתי לסלוח ולא להביט אחורה בזעם ובחרטה. אגב, זוכרת את ההוא בתיכון שחשבת שהוא גבר חלומותייך? תתקשרי, יש לי משהו נורא מצחיק לספר לך עליו".

רובי פורת שובל: "תהפכי את הצהוב לזהב"

"כדי לפגוש את רובי הנערה בת ה-16, הייתי צריכה להדרים אל המדבר. הווייז מציין שתוך שעתיים ורבע אגיע למחוז חפצי. פקוק באיילון דרום ולכן הווייז מקפיץ את זמן ההגעה. בצומת קסטינה הנוף מתחיל להחליף גווניו. עד באר שבע כבר יצהיב ויפזר בין הגבעות דמויות עטויות גלביות שחורות, אותם שכנים בדואים שהיו חלק מתבנית נוף ילדותי, ולימים הפכו לכוכבי המחזה שכתבתי - 'נעמי'. הדרך מבאר שבע לירוחם הצהיבה יותר עד שסינוורה, וגם משקפי השמש לא הקלו על הבוהק.

בכניסה לירוחם פניתי ימינה, אל האגם המסתתר בין גבעות וקני סוף. ידעתי שאמצא שם את רובי. היא ישבה בוהה באגם הכסוף, מפקירה פניה לשמש הקופחת. כשנגעתי בכתפה של בת ה-16, קפצה זו מבוהלת ושאלה: 'מה את עושה כאן?'.

תמשיכי לרוץ. רובי פורת שובל(צילום: יניב אדרי)

אני: 'באתי להגיד לך - היי שקטה, הכול יהיה בסדר, היום את כבר לא בת שש עשרה אבל יודעת משהו על העולם...'. 
 

בת ה-16: 'את מוכנה להפסיק לדבר בקלישאות?'
 

אני: 'את רואה את כל הנוף המדהים הזה? הדמויות, השמש הלוהטת, המדבר, האגם, מפעל פיניציה, מפעל טמפו - כולם יהיו החומרים לסרטים והמחזות שתעשי'. 
 

בת ה-16: 'אוי תפסיקי לדבר שטויות, תמיד היית 'רובי בעלת החלומות'. תתעוררי כבר. מסוף העולם שמאלה לא יוצרים סרטים'.

אני: 'את תעשי מהצהוב הזה זהב, וכמו שסבתא שלך אמרה: 'מהלימון נעשה לימונדה ומהקליפות מרמלדה''.

בת ה-16: 'למי שהגיע מתל אביב קל לדבר. את יודעת איזו דרך אני צריכה לעשות כדי להגיע למטרה? זה כמו באוליפיאדה. יש מי שרץ 100 מטר ובצ'יק מקבל מדליה, ויש מי שצריך לרוץ, מרתון, 42 קילומטרים כדי להגיע. את זה אני צריכה לרוץ ורק אז אולי אגיע. ואת יודעת מי רץ את הריצה הזאת, רק השחורים'.

אני: 'את תרוצי את כל הדרך, וגם כשתגיעי לקו הגמר ותוענק לך מדליית הזהב, לעולם לא תרגישי שהגעת. את תמשיכי לרוץ. וזאת הפעם האחרונה שאני שומעת ממך איזה צליל של התבכיינות, כי אלה בדיוק הנכסים שלך שמהם תכתבי, תעשי ותגיעי. לעולם לא תשדרי חולשה! אישה שתשדר עוצמה לעולם לא תותקף. אהה ועוד משהו, לעולם לא תצאי מהבית בלי ליפסטיק אדום'.
 

בת ה-16: 'למה?'

אני: 'אהה, סתם, כי זה יפה לך'".

לאורה ריבלין: "אל תפחדי להזדקן"

"כשהייתי בת חמש-עשרה עזבתי את תנועת הצופים עם כל חבריי, והפכנו "סלוניים" (כינוי למי שאינו חבר בתנועת נוער א.ו). בדיוק הייתה שביתת מורים שנמשכה חודש וחצי - והיינו עורכים מסיבות גם בבוקר וגם אחר הצהריים. היינו סוחבים פטיפון נייד לבתים בזמן שההורים עבדו במשך היום, ורק רקדנו. לא היה כיבוד, אולי לפעמים פרוסות עם גבינה לבנה וקישוט של מלפפון או זית שאנחנו הבנות הכנו, ומיץ פטל.

"את תהיי יותר יפה עם השנים". לאורה ריבלין(אוסקר אבוש)

"לצד האהבה שפרחה, הריקודים ואלביס, התחלתי להרגיש אימה גדולה מפני הזיקנה, אימה שכמוה לא ידעתי בכל שנותיי. עד כדי כך שאם לא ישנתי בצהריים, הייתי בטוחה שאראה זוועה במסיבה בערב, ואולי כדאי בכלל לא ללכת. בנוסף, השתדלתי לישון על הגב בלי לזוז ועם ידיים ישרות - כדי למנוע קמטים.

"אז אני אומרת ככה: לאורה הצעירה, את יפהפייה, נקודה. ואל תשקיעי בזה מי-יודע-זמן, את תהיי עוד יותר יפה עם השנים. אחת ממורות המשחק אמרה "כשאת בת 20 יש לך היופי שאלוהים נתן לך, וכשאת בת 50 ,60 ,70 (אז לא ספרו יותר מזה) - היופי שלך הוא פועל יוצא של מה עשית בחייך ועם חייך". אז תקשיבי טוב, וגם אתן, בנות העשרה של היום: אל תתקעו על הסמארטפונים, תפקחו את העיניים. העולם נמצא שם - תהיו סקרניות מה קורה על הדרך ובצד הדרך. אתן מפספסת כי אתן מקובעות בתפיסה של מה נחשב יפה ולא יפה, מה חשוב ומה לא. אל תהססו לשאול שאלות ישירות ואל תקבלו כל תשובה כאמת מוחלטת. ותהיו מעורות במה שקורה בעולם ובמדינה שלנו. ובעיקר תכירו מה שנדמה לכן אחר, אפור בשוליים, כי זה גם אתן. אתן העתיד שלנו. יש לכן אחריות ויש לכן כוח". 

טלי אורן: "תלמדי להתלבש"

"טלי יקרה,

עשית בשכל. את בבית הספר הנכון ובמגמת תאטרון מדהימה שממש בזכותה תהפכי לשחקנית שתעבוד בתאטרון הרפרטוארי ובטלוויזיה. את הולכת להכיר פה חברים שישארו החברים הכי טובים שלך ב-20 השנים הקרובות. אז תנשמי. כי את בלחץ. כי אין לך הרבה חברים מהיסודי ואת דואגת להיות שוב לא בעניינים.

"תנשמי". טלי אורן(צילום: דניאל אלסטר)

את גם תקועה על כל מיני סטיגמות ודעות נוקשות על דברים בחיים - עזבי אותך. כל עוד את לא פוגעת בעצמך ואת עם הרגליים על הקרקע, תני לעצמך להנות.

"ואל תסתפרי קארה, תעשי לי טובה, זה מזעזע לך".

אוולין הגואל: "שולחת לך קרח במתנה"

"אוולין היקרה לי מכל,

אין יום שעובר מבלי לחשוב עלייך, מבלי להתגעגע. כותבת לך ממרחק גדול, אבל יודעת שאת יודעת כמה אנחנו קרובות. מודה לך שאת נמצאת איתי כל הזמן, שמעולם לא עזבת. אוהבת אותך איתי ולצדי. התמימות שלך, האנרגיה הבלתי נגמרת - תודה על אלה. ארזתי כמה מתנות במיוחד בשבילך, והן בדרכן אלייך, כי את יקרה לי כל כך, אהובה. אנא, שמרי עליהן: שולחת לך אמונה - כי בלעדיה לא תחייכי; שולחת לך הרבה קרח - להקפיא את מי שאת, שלא תשתני; שולחת לך תבונה - שתדעי מה נכון ומה תפל. בטוחה שהמתנות הללו יישמרו עלייך, וייעזרו לך בכבישים שבהם את נוסעת. תמיד אהבתי אותך ואוהב אותך תמיד.

שלך, אני".

"שלא תשתני". אוולין הגואל(צילום: ענת מוסברג)

אסתי זקהיים: "האינטואיציה מנצחת הכל"

"אני מסתכלת באהבה בתמונה של עצמי בת 16. לו היו לי אז היכולות לנסוע בזמן ולחזור, הייתי מספרת לך בסוד, בשקט, שלא יעלה לך ;) כמה את יפה, חכמה ואמיצה, ואיזו דרך נהדרת עוד תעשי כדי שבגיל 50 תסתכלי אחורה בשמחה ולא בזעם.

"בגלל שאמא לא אמרה לי אז. אני מעיזה לומר לי עכשיו - אלו יכולות החלמה והבראה עצמית היו לך אסתי, להחליט לעבור לתיכון לאמנויות תלמה ילין בסיום כיתה ט', ולחגוג את יומולדת 16 בבית ספר חדש, עם חברים חדשים.

"כל כך סבלתי בעירוני א' , בחטיבת הביניים. הייתי בודדה ומבודדת, עם קומץ חברים טובים ומשונים כמוני, לא שייכים. הייתי מלכת החוג לדרמה, חביבתו של סגן המנהל שהחוג היה בבת עינו. שיחקתי את חנה סנש - כי מה היה לנו אז חוץ מטקסי יום הזיכרון והצגות יום השואה. החוג לדרמה היה לי עיר מקלט. רגעי השפיות בתוך מערבולת גיל ההתבגרות והסערות ההורמונאליות והרגשיות שחוויתי. הייתי אומללה.

"זה לא פשוט. ועשיתי את זה". אסתי זקהיים(צילום: שרון שטלברג)

"ואז ניגשתי לבחינות לתלמה ילין והתקבלתי. וראיתי במבחנים בחור בהיר שיער צובע במכחול את העלים של העץ ליד הברזייה. אמרתי לעצמי: הוא יהיה בן זוגי.
מנהל עירוני א', התקשר לאמא שלי והפחיד אותה שאם אעבור אני אפול למאורת סמים, שבתלמה ילין אהיה אחת ממאה ולא הכוכבת הייחודית כמו בעירוני א'. עניתי לאמא שלי שאני לא רוצה להיות מיוחדת, ולא הכוכבת של החוג לדרמה, שאני רוצה להיות אחת ממאה ולפגוש אנשים כמוני.

"עברתי. כעבור כמה חודשים גם הנער בהיר השיער היה לבן זוגי. ניצלתי. כמה אומץ צריך על מנת לזוז, לקחת את עצמך בשערות ראשך ולהינצל מטביעה. אף פעם לא נתתי לעצמי טפיחה על השכם, ולא באמת הערכתי את עצמי על כוחות הנפש שהיו לי לצאת מאיזור הנוחות, ללכת אל הלא נודע. לנסוע כל יום באוטובוס מתל אביב לגבעתיים, להכיר אנשים חדשים, כשכולם כבר מכירים אחד את השני ואני חדשה, אאוט סיידרית. זה לא פשוט. ואני עשיתי את זה.

"כל החיים אני מבקרת את עצמי, בוכה על הטעויות, הכאבים והכישלונות. ורק היום כאשר אני אמא, ומסתכלת בחמלה על בנותיי, אני יכולה ולו רק לרגע, להרגיש חמלה גם לאסתי בת ה-16, ולחבק אותה. להעריך את כוחות הנפש של הילדה הזאת, שבאינטואיציה ידעה מה טוב לה, ואיך להציל את עצמה".