שלושה שירים בחודש, אלפי השמעות בשנה: להיות תמלילן ים-תיכוני בישראל
יוסי גיספן "הוריד את הרגל מהגז", לדבריו - ובינתיים פזמונאים אחרים הצטרפו אליו בצמרת: ארבעת הכותבים הבולטים של הז'אנר חתומים יחד על עשרות שירים בשנה האחרונה - ויותר מ-20 אלף השמעות, לא כולל שירים ישנים יותר. ומה יוצא ל"מלכי התמלוגים החדשים" מכל זה? "פאר טסי יכול לעשות שני מיליון שקל מ'דרך השלום'. אני אשפץ איתו את הבית"
במשך שנים, הוא היה פזמונאי העל של המוזיקה המזרחית בישראל. היו ששרו לעצמם במקלחת או באוטו את אינספור הלהיטים שלו, אחרים לעגו להספק חסר התקדים של הרפד שהפך ליוצר. "כמה מטר שיר אתה רוצה?", שאל אסי כהן כשנכנס לנעליו ב"ארץ נהדרת". אבל בשנה האחרונה, יוסי גיספן לקח צעד אחורה - ואת השליטה בפלייליסט הים-תיכוני הוא חולק היום עם כותבים נוספים, חלקם אף יותר פוריים ממנו.
"הורדתי את הרגל מהגז", מודה גיספן בשיחה עם ynet. "באופן יחסי, אפשר להגיד שאני לא ממש יוצר. זה חסר לי, אבל אני רוצה ליצור קצת יותר געגוע מצדי. היצירה, שבכלל התחילה אצלי כתחביב, הפכה סיזיפית. מבחינתי אני כבר זכיתי - ואני מודה לאלוהים על זה. עשיתי הרבה שירים שהצליחו מאוד. אני עדיין נהנה מעשרות אלפי השמעות בשנה לכל השירים שכתבתי. יצרתי בתקופה הזו שירים ששרדו את מבחן הזמן ואני גאה בזה.
"היום אני כותב ספר, יש גם מחשבות לעשות אלבום ילדים משותף עם ארקדי דוכין. ויותר מהכול - אני משאיר לעצמי זמן להיות עם המשפחה והילדים. יש לי שתי נכדות שנולדו בשנים האחרונות, ואני רוצה ליהנות מהחיים".
אבל גם אם גיספן עצמו ויתר על האינטנסיביות של כתיבת שירים בלתי פוסקת לזמרים הבולטים של הז'אנר, הוא לא הותיר אחריו ריק - ובשנים האחרונות קמו לו לא מעט יורשים. הבולטים שבהם: אבי אוחיון, אופיר כהן וצמד היוצרים דולב רם ופן חזות. לפי הנתונים של חברת מדיה פורסט (Media Forest), ארבעתם חתומים על קרוב ל-70 שירים שיצאו רק ב-2016 - וסך כל ההשמעות שלהם בתחנות הרדיו חצו את קו ה-20 אלף. כיצד עובד בית החרושת המוזיקלי הזה - והאם הם באמת מצליחים להתפרנס מההצלחה? הגיע הזמן להכיר את מלכי התמלוגים החדשים.
"המוזיקה שאני כותב היא כמו מקדונלד'ס"
כמו גיספן, גם אבי אוחיון הגיע לעולם המוזיקה בגיל מאוחר, בזמן שניהל קריירה "רגילה" יותר. הוא בן 39, עובד (עדיין) כסוכן מכירות, נשוי ואב לשלושה. הוא החל לעסוק במוזיקה כבר לפני תשע שנים אבל רק בשנים האחרונות פרץ וזינק לצמרת ההשמעות - בין היתר בזכות הלהיט "דרך השלום" של פאר טסי. בשנה האחרונה הלהיט הגדול ביותר שלו היה "טיסה 5325" של משה פרץ - הבסיס לפרודיה "מתוקה מהחיים" של דדי דדון ב"ארץ נהדרת".
"אני כותב בלי הפסקה כי אני חרוץ", הוא מספר. "בערב, אתה תשב לראות טלוויזיה? אז אני אכתוב. הרבה מהכתיבה שלי נעשית יחד עם אמנים. פעם הייתי כותב ושולח סקיצות, אבל היום זה כבר לא ככה. אם אני חושב שיש לי שיר שמתאים לעומר אדם, אני קורא לו והוא בא לשמוע. הוא יודע שלא אקרא לו סתם".
קרה שזמרים רבו על שיר שלך, או כעסו שנתת שיר למישהו אחר?
"היו מצבים לא נעימים בתקופה שהייתי שולח לזמרים סקיצות במיילים, אבל היום אני לא עושה את זה. למשל, 'מודה אני' של עומר אדם - הוא עבר קודם אצל שרית חדד, אייל גולן ושלומי שבת. שלושתם ויתרו עליו, עומר אדם לקח אותו - והשאר היסטוריה".
את "דרך השלום", אחד הלהיטים הגדולים ביותר של השנים האחרונות, כתב בחצי שעה. "זה שינה את תנאי המשחק", הוא מודה, "פעם בעשור מגיע מצב כזה, שמדברים על שיר שכתבת במהדורות החדשות".
אבל לדבריו, זה לא שהפריצה הגדולה הזאת שינתה את חייו באופן קיצוני: "אני לוקח בחשבון שפאר טסי יכול לעשות מהשיר הזה שני מיליון שקל, ואני רק אשפץ איתו את הבית. וזה בסדר, אני חי עם זה בשלום ומפרגן. כל אחד צריך לדעת את מקומו. ואפשר גם להסתכל על זה ככה: הוא חרך מועדונים במשך שנים כדי להצליח, אני ישבתי במרפסת עם בירה לחצי שעה.
"חושבים שאני עשיר ומפחדים להתקשר אליי. חיים בסרט פה. צריך להישאר עם הרגליים על הקרקע. אני עדיין עובד כסוכן מכירות, כל יום משמונה עד חמש. זו מדינה קטנה, והמוזיקה הפכה חינמית - כמעט ולא קונים. זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו, ובסוף צריך להביא אוכל הביתה".
הביקורת על המילים בז'אנר הזה מפריעה לך?
"אני עובד עם הזמרים הים-תיכוניים, אבל אני לא עושה מזרחית הארד-קור. המוזיקה שאני כותב היא כמו מקדונלד'ס, אבל כשאני כותב שירים רגועים, יכול להגיע טקסט שדוקר אותך בלב. קח לדוגמה את 'אחרי כל השנים' של עומר אדם - כולם רצו אותו. אז יש כאלה שמלכלכים על המוזיקה הזאת? שילכלכו. אביב גפן יכול להגיד מה שהוא רוצה, הוא לא הוציא להיט כבר 20 שנה וגם כשהשירים שלו נכנסים לפלייליסט של גלגלצ אף אחד לא מכיר אותם. אגב, שמע סוד: יש לי שיר שמחכה אצל שלמה ארצי לסקיצה".
"לא כל הטקסטים הם ביאליק או אלתרמן"
בניגוד לאוחיון, אופיר כהן הפך את המוזיקה למשרה מלאה. הוא בן 37, נשוי ואב לשניים ומתגורר בפתח תקווה. ולדבריו, בהחלט אפשר לחיות מהשירים - לא פחות מ-35 מהם תוך שנה בלבד, במקרה שלו: "זה כמו כדורגל: אם אתה שחקן טוב, אז אפשר להתפרנס. אם אתה משחק בליגה ג' - אז לא. מלהיטים טובים אפשר להרוויח יפה. להגיד לך שמתעשרים מזה? לא".
באלבום החדש של אייל גולן, הוא חתום על לא פחות מחמישה שירים. "זה מתחיל כמה חודשים קודם - הוא מתקשר אליי ואומר, 'מתחילים לעבוד על האלבום הבא, תתחיל לשלוח חומרים'", מסביר כהן. "אני ואייל עשינו כבר כמה אלבומים ברצף, וכמה שירים שהפכו לשיר השנה. את הלהיטים הכי גדולים כתבתי בזמן הכי קצר: 'כל החלומות' ו'מלאת אהבה' נכתבו בשלוש דקות".
הוא בכלל ניסה לפרוץ כזמר - אבל "כל אחד והגורל שלו, ולכל שיר ישנו הגורל שלו", הוא אומר. "יכול להיות שאם אני הייתי שר את אחד הלהיטים האלה, לא היה קורה איתו כלום. אף פעם לא הרגשתי צביטה מזה שהם הלכו למישהו אחר".
מההתנשאות והזלזול שמלווים לא פעם את היחס למוזיקה הים-תיכונית הוא מסרב להתרגש. "לא כל הטקסטים הם ביאליק או אלתרמן. לפני כמה עשורים צחקו על אלביס פרסלי. גם על זוהר ארגוב ושימי תבורי צחקו. ואם תתרגם חצי מהלהיטים הגדולים בעולם לעברית, אחד לאחד, אני מבטיח לך שיצחקו גם עליהם".
"יש לנו שליחות - לעשות שמח"
את הצלע השלישית - והצעירה ביותר - במשולש הזהב הים-תיכוני, מרכיבים צמד היוצרים דולב רם (בן 23 מצור יצחק) ופן חזות (בן 25 מתל אביב). שיתוף הפעולה בין השניים החל לפני כארבע שנים. "הכרנו דרך לירן דנינו", מספר חזות. "אני עשיתי לו שיר, דולב עשה לו שיר ואיכשהו יצא שבאחד המפגשים ביניהם לירן השמיע סקיצה שלי. דולב שאל מי כתב את זה, ולירן אמר לו 'אתה לא תכיר' - וסיפר לו. דולב מצא אותי בפייסבוק, שלח לי הודעה, והשאר היסטוריה".
השניים זינקו לפסגה עם "מלכת השושנים" של עדן בן זקן, ומאז כתבו עוד שלל שירים שזכו לאלפי השמעות. בשנה האחרונה הוציאו תחת ידיהם קרוב ל-20 שירים - הלהיט הגדול ביותר שלהם ב-2016 היה "למה לי" של שרית חדד, עם קרוב ל-1,500 השמעות.
"לכתוב שיר זה כמו לחוות נס, לראות אותו מתרחש לך מול העיניים", משתף חזות על תהליך היצירה המשותף. "זה יכול לקחת שבועות, זה יכול לקחת חודשים - אבל כשזה קורה, זה קורה בשנייה. היו לנו ימים ולילות שישבנו באולפן ולא יצא לנו כלום. זה לא שאתה נכנס ומחליט שתוך חצי שעה תצא עם להיט. אבל כשזה קורה - זה קורה".
בינתיים, שני הצעירים מצליחים להתפרנס מהמוזיקה. "כשהתחלנו לא הרווחנו כלום, אבל כשזה הופך למקצוע אתה מתחיל להרוויח", אומר רם, ומבהיר שהתחרות מול היוצרים האחרים לא מעסיקה אותו: "לכולם יש מקום. אנחנו רוצים רק לעשות מוזיקה. כל הפוליטיקות מורידות לך מהמוזה בסופו של דבר".
גם הביקורות על הז'אנר לא מטרידות אותם: "המוזיקה של המיינסטרים באה לדבר את רוח התקופה. אנחנו שייכים לדור הצעיר ומרגישים שיש לנו שליחות מטעם הדור שלנו, לעשות שירים שישמחו אותם. זה מה שמושך אותנו. אנחנו מאוד שלמים עם מה שאנחנו עושים, כשאנחנו הולכים לחתונה והקהל שר את המילים שאנחנו כותבים - אין דבר יותר משמח מזה".
השמעות זולות והשמעות זולות פחות
בין אם מדובר בפזמונאים במשרה מלאה או בתחביב מניב, בתעשייה מסכימים שכתיבת מילים ללהיטים לא ממש מצמיחה פה טייקונים. "מבחינה כלכלית - אף פעם לא נוצר פה מצב שיוצר יכול לשבת רגל על רגל ולסמוך על התמלוגים", אומר גיספן, שגם משמש כחבר בדירקטוריון אקו"ם, הגוף שאמון על אותם תמלוגים. "לדעתי אנחנו אחת המדינות החלשות בתחום הזה. התעריפים בישראל נמוכים ובשביל לשרוד אתה צריך כמות גדולה מאוד של יצירות מצליחות".
וכמה שווה השמעה? מתברר שמדובר בסוגיה בוערת בתחום. "נגמרו הימים שהיית מקבל תשעה שקלים לדקה של שיר מקול ישראל", מסביר גורם בתעשיית המוזיקה, "כל הסיפור הזה נגמר עם פתיחת התאגיד - שם קיצצו משמעותית בתשלומים לאקו"ם". אותו גורם מוסיף כי בתחנות האחרות, מדובר בסכומים נמוכים בהרבה: "השמעה בשעה נידחת ברדיו האזורי יכולה להיות שווה 30 אגורות, השמעה בשעה טובה יותר בתחנה מצליחה יותר - אולי שני שקלים".
"יכול להיות איזשהו פּיק של יוצר שמצליח להגיע למיליון שקל מתמלוגים - אבל זה נדיר, וזה עלול להשתנות באופן קיצוני תוך זמן קצר", מסכם גיספן. "בסופו של דבר, העיסוק שלך במוזיקה צריך להיות משני - אפילו אם יהיו ממנו הכנסות".
