"אומרים שהאיחוד של אואזיס בלתי נמנע, אבל אני לא בטוח בזה"
המפיק שעומד מאחורי הסרטים הדוקומנטריים הבולטים של השנים האחרונות ("אקזיט דרך החנות", "איימי"), מאיר בסרטו האחרון, "סופרסוניק", את עלייתם ונפילתם של נואל וליאם גאלאגר, מנהיגיה של להקת אואזיס. "בסופו של דבר זה סיפור על יריבות בין אחים", מספר ג'יימס גאי ריס בראיון ל-ynet, וחולק איך היה לעבוד עם שני גיבורים שלא מדברים אחד עם השני: "מאתגר, אבל ככה קיבלנו זוויות שונות"
ג'יימס גאי ריס מבין דבר או שניים בעיצוב זיכרון. המפיק הבריטי שהחל את דרכו בחברת "מירמקס", ועזב את בריטניה לטובת ניו יורק, היה אמון על כמה מהסרטים הדוקומנטריים המוצלחים ביותר בשנים האחרונות. בין העבודות הבולטות שלו ניתן למצוא את "Exit Through the Gift Shop" אודות אייקון הסטריט-ארט בנקסי, ו-"איימי", דוקו המופת על איימי וויינהאוס המנוחה, שזיכה אותו באוסקר. בימים אלה הוא עובד על סרט אודות הכדורגלן האגדי דייגו ארמנדו מראדונה, שייצא בשנה הבאה לקראת המונדיאל. כפי ששמתם לב, דמויות אקסצנטריות ושנויות במחלוקת הן חלק מהתפריט היומי של ריס, שסימן ההיכר שלו כמפיק הוא היכולת לנבור בכמויות עצומות של חומר ארכיוני ולהוציא ממנו פנינים שטרם נראו לפני כן.
כך הוא גם עשה ב-"Supersonic", הדוקומנטרי המשובח אודות להקת אואזיס, ועלייתם לגדולה של האחים נואל וליאם גאלאגר - שגדלו בצל עבר עני, מריבות אינסופיות, וכל קלישאת סקס-סמים-רוקנ'רול, סיגריות ואלכוהול שאפשר לחשוב עליה. הסרט, שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב השנתי ובהמשך גם ב-yes דוקו, הוא חגיגה גדולה לכל מי שאי פעם אהב, הכיר והוקיר את ההרכב הזה, שהפך לחלק מהדי אן איי הבריטי לא פחות מהביטלס או הסטונס.
בהתחשב בכך שמאז הקטטה המפורסמת שלהם ב-2009 מאחורי הקלעים בהופעה בפריז (שבוטלה כתוצאה מהריב) השניים בעיקר מחליפים עלבונות הדדיים ברשת (טוב, ליאם הוא האשם העיקרי בכך), ומסרבים לעבוד אחד עם השני - העובדה שהסרט התקבל באהבה, מצא חן בעיני שני הצדדים ובכלל יצא לפועל – היא נס, יצירה שאלי הדוקו חייכו אליה.
"אין ספק שהעובדה שהם לא מדברים הפכה את עשיית הסרט למאתגרת יותר", אומר ריס בראיון טלפוני ל-ynet מלונדון. "אבל היו לזה גם יתרונות, כי הם נתנו זווית מאוד שונה על הדברים וגם אחד על השני. זה היה אחרת אם הם היו יושבים ביחד בחדר".
לא שהם הרבו להתראיין ביחד גם לפני המריבה.
"כן, אתה צודק. היה הרבה מתח ויריבות ביניהם גם כך. הם אהבו להגיד את דעתם אחד על השני עוד לפני שזה היה עניין גדול".
"שניהם מאוד שמחו ורצו לעשות את זה, אבל הם מאוד שונים. נואל מאוד ענייני בכל מה שהוא עושה וליאם שטותניק, אז יש להם נקודות מבט מאוד שונות. הם רוק סטארז, עושים דברים בדרך שלהם. אז מצאתי את שניהם מאוד שונים ומאוד חביבים".
הם גם מאוד מצחיקים. הראיונות שלהם המשיכו לשעשע גם שנים אחרי שמוזיקלית הם כבר לא סיפקו את הסחורה.
"הם ממש מצחיקים, בדרך שונה לגמרי זה מזה. לשניהם יש חוש הומור שונה לחלוטין".
הנרטיב של אואזיס מוכר מאוד וסופר כבר בשלל סרטים. איך מתייחסים שוב לכל הסיפור הזה ומספרים אותו כפי שהוא טרם סופר?
"אני חושב שהגישה שלנו, וזה מה שמפריד אותנו מחברות הפקה אחרות, היא להקדיש כמה שיותר זמן לתחקיר, הרבה יותר מרוב סרטי הדוקו שתראה בטלוויזיה. הסרט הוא תוצר של כמות הזמן וההבנה בעניין שהוליד התחקיר. בזכות זה אנשים למדו על איימי ווינהאוס בסרט 'Amy' דברים שהם לא ידעו, ופה ממש התמקדנו בנושאים שעוד לא דוברו, ומצאנו דרך להבין את המקור ליריבות והאישיוז שלהם. העלייה לגדולה, התהילה והמוזיקה מוכרים וידועים, אבל הם נטועים ביחסים של נואל וליאם, ובאופן שבו הם הגיבו שונה לסביבה שהם נמצאו בה.
אני חושב שלוקח זמן להגיע לדברים כאלה, אנשים לא מנדבים מידע כזה. זה הכל עניין של אמון. בגלל זה העבודה על הסרט על איימי לקחה כל כך הרבה זמן, כי אף אחד לא רצה לדבר על זה בכלל. היה מאוד קשה להוציא מאנשים את הדעות שלהם, כי כולם היו עדיין בטראומה מהאירועים. אנשים יודעים מה קורה בכותרות, אבל לא את מה שקורה מתחת. גם נואל לא ממש שמח לחזור אחורה. הוא רוצה להמשיך קדימה, אבל אני חושב שלפעמים לדברים האלה יש ערך טיפולי".
היה משהו שהפתיע אותך ממש?
"כן, תמיד יש הפתעות. כשאתה עושה סרטים ונובר בחומרים אתה תמיד מחפש את פיסת החומר הארכיונית הגאונית שתעיד על הנושא שלך יותר מכל מה שמישהו יכול להגיד בראיון או בסרטים אחרים. זה מה שאני תמיד מחפש. אני חושב שכמו כולם, לא ממש ידעתי את הרקע של אנשי אואזיס כל כך, וזה מה שהפתיע אותי. גם הופתעתי לגלות כמה הם מצחיקים. הם ממש מבדרים באופן בו הם מגיבים למסע שלהם ולכל מה שקרה. הם באים מרקע די צנוע והפכו למצליחים, עשירים ונאהבים על ידי כל כך הרבה אנשים, וכשזה קורה לך ולאחיך יש בזה משהו ציורי יותר".
הם סוג של סיפור סינדרלה קלאסי.
"בהחלט, אבל אני חושב שזה הסיפור של רוב הרוקסטארז, במובן מסוים. אבל לראות שני אחים שזה קורה להם זה די נדיר".
תמיד חשבתי שאואזיס הם הרוקסטארז האחרונים. אין לך בעולם הרוק דמויות גדולות מהחיים יותר, שממש חיות את הקלישאה. אתה מסכים שהם היו האחרונים מסוגם?
"כן, אני חושב שהם אכן היו. לדעתי, בהמון תחומים, כל דבר הופך לתאגידי בימים אלה וקשה לאנשים צעירים להיות הדבר האמיתי. אבל אני חושב שברור שזה היה בדי אן איי של הגאלאגרים להיות ככה במובן מסוים. אני מבין למה התכוונת ואני חושב שאנחנו מתגעגעים לגיבורים כאלה. אנחנו שוכחים כמה גדולים הם היו, כי זה היה לפני המון זמן, 20 שנה. כיום, עומס ומהירות המידע, עם כל המדיה החברתית שבזכותה כולם יודעים הכל על כולם הכל כל כך מהר, מקשה לשמר הילת רוקנ'רול שכזו. יש עוד להקות גדולות היום, אבל נראה שכולם משחקים בטוח מדי".
בסרט נואל הצעיר אומר שזה לא חשוב מה כתבו עליך, העיקר שאתה בעמוד הקדמי, ובראיונות ברור שאין לאף אחד מהם פילטרים. זה לא ממש עובד כך היום.
"זה כמו עם ספורטאים. אני מכין סרט על מראדונה וזה קשה, כי כולם כל כך נזהרים, שומרים עליהם. זה משעמם. כוכבי ספורט היום לא רוצים לעצבן את הספונסרים שלהם".
נצר לעידן של אומנים שלא פחדו לדבר בראיונות
אחת הזוויות המוכרות (והטחונות לעייפה) בסיפור של אואזיס הוא היריבות המפורסמת עם בלר. חלק גדול ממורשת הקרב של אואזיס כוללת את המלחמה המפורסמת על פסגת עולם הבריטפופ, שכללה יציאות סינגלים מקבילות מתוזמנות, מעריצים מפולגים והמון דם רע. אבל המון שנים עברו מאז ירה נואל את השורה ההיא בראיון שאיחלה לדיימון אלברן לחטוף איידס ולמות, והשניים אפילו הקליטו שיר יחד לאלבום החדש של האחרון. ניכר שגם עבור ריס מדובר בזווית שמיצתה את עצמה, ועל כן אין כמעט אזכור ליריבות ההיא, שסיקרנה את עולם המוזיקה. כמובן שכשמתייחסים לעובדה שמפיק הסרט הוא בטים אואזיס בזמן המלחמה הגדולה, אפשר להבין את הגישה הזו שלו.
יש שיגידו שההחלטה שלך להתעלם מבלר בסרט מעט רוויזיוניסטית, ובעצם היא הצהרה על כמה שמוזיקלית לא היה בין שני ההרכבים הרבה משותף, פרט לסמיכות זמן הפריצה שלהם. איפה באמת בלר בסרט?
"צפינו בסרט תיעודי על כך וחשבנו 'מה כבר יהיה לנו להגיד על הנושא הזה, שסוקר ותועד כל כך הרבה פעמים?'. עסקנו בזה קצת, אולי ברפרוף, אבל זה לא חשוב בעיני. לא רצינו להתמקד בזה כי תוכניות אחרות כבר דיברו על זה כל כך הרבה. אני חושב שדיימון ונואל מסתכלים על זה היום בתור משהו די אפל, אז אני לא חושב שהם היו שמחים לדבר על זה. סרטים גם כך יוצאים ארוכים מדי".
אגב אפל, אני לא יכול שלא להשוות בין הסיפור של "איימי" לשלהם. בשניהם מדובר במכונה עם יצר הרס עצמי מפותח. סוג של פספוס.
"הם היו די ענקיים, אז אני לא יודע כמה גדול זה עוד יכול היה להיות. נכון, הם יכלו לפצח את השוק האמריקני, אבל אני מאמין שזה אף פעם לא היה אמור להימשך לנצח. הם גם המשיכו הרבה מעבר למה שהיו צריכים, הוציאו אלבומים אחרי השיא שלהם, ואף פעם לא חזרו לעשות את המוזיקה המדהימה שכתבו בהתחלה. הם פשוט לא חזרו לרמה הזו. אצל איימי זה היה סיפור אחר. אני חושב שהיא אף פעם לא רצתה להיות כוכבת מלכתחילה, אז להגיע לרמה שהיא הגיעה היה מדהים, בהתחשב בכך שהיא אף פעם לא רצתה בכך כל כך. זה סיפור שונה לגמרי בעיני".
בחירה מעניינת נוספת של יוצרי הסרט הייתה לסיים אותו באוגוסט 1996 ובצמד הופעות הענק של אואזיס בנבוורת' - מעמד המשיחה של המלכים הבלתי מעורערים של הבריטפופ, והרגע בו זוג פרחחים עניים ממנצ'סטר עמדו על פסגת העולם וניגנו את להיטי ההמנונים שלהם מול 250 אלף איש. ובעוד מדובר בנקודת ציון חשובה בקריירה של האחים, נראה שלסיים את הסיפור שלהם בדיוק בה, היא כמו ניסיון לפצות על השנים הפחות טובות אמנותית שהגיעו אחר כך.
רגע ההכתרה. "Champagne Supernova" בנבוורת'
ליאם אומר בסרט שלהקה לא צריכה להעלם אחרי רגע השיא שלה, ואתה בחרת לעצור את הסרט בשיא. ככה היית סוגר את הסיפור של אואזיס?
"זה היה עניין של טיימינג, פרה העידן-הדיגיטלי, היית צריך להיות שם ולחוות את זה. אחרי זה האינטרנט התפוצץ ואיתה גם המדיה החברתית והפוליטיקה של התקופה, כך שבעיני ההופעות בנבוורת' היו סוף של תקופה. ואין ספק שזה גם היה רגע השיא שלהם, הנקודה הגבוהה ביותר שאליה הגיעו. אני חושב שהם לא היו כאלה מעניינים אחרי זה, ברמה אואזיסית. ניסינו ללכוד בקפסולה את העידן הטרום-דיגיטלי הזה. זו הייתה נקודה הגיונית לחתוך את הסיפור. הם בעצמם אומרים 'היינו צריכים לעצור בנקודת הזמן הזו, לא היינו צריכים להמשיך'".
מנקודת מבט של אורח לרגע, אתה יכול להצביע על הסיבה שבגללה השניים לא מצליחים לתקשר ורבו במשך כל כך הרבה שנים עד לפיצוץ?
"אני חושב ששניהם רוצים להיות מספר אחת. זו יריבות אחים, אני לא חושב שזה יותר מסובך מזה. שניהם חושבים שהם הכלב הגדול יותר. יש לך את זה בעוד המון להקות, כמו לד זפלין למשל. האלמנט התחרותי הזה הוא שעושה להקה אדירה לתקופה מסוימת, והוא גם זה שגורם לה ליפול, כי אי אפשר לתחזק אותו למשך המון זמן. תאלץ לשאול אותם, אבל בעיני יכול להיות רק מנהיג אחד".
הרבה אנשים חשבו שהסרט הוא רמז ראשון לאיחוד של הלהקה, שלא קרה בסוף.
"לא יודע לגבי זה, אני עדיין חושב שזה די לא סביר. לנואל יש קריירה יציבה וליאם מוציא אלבום חדש מעולה עכשיו. ליאם לא ממש עוזר למערכת היחסים הזו כשהוא מצייץ על אחיו (הוא נוהג לכנות אותו "תפוח אדמה" בטוויטר. ע.פ). אנשים אומרים שהאיחוד בלתי נמנע, אבל אני לא בטוח שזה כך".
אז מה בכל זאת צריך כדי לאחד אותם שוב?
"הרבה מאוד כסף".
