"יריית פתיחה": תנו לה צ'אנס
למרות העומס והצדקנות הדידקטית בענייני דו קיום בין שחורים ללבנים בארה"ב, "יריית פתיחה" היא דרמת מתח סוחפת עם אג'נדה חברתית נפיצה, וגם עם אנחל בונני שלנו
בוקר, שכונת עוני בעיר קטנה, צפון קרוליינה. ג'ושוע בק (טריסטן ווילדס, ששיחק כילד ב"הסמויה"), שוטר צעיר, עומד אחוז פאניקה מעל גופת סטודנט בו זה עתה ירה ומזעיק תגבורת. הנסיבות לא ברורות, אבל כמעט מיידית התקרית מאיימת להפוך למשהו גדול בהרבה, ולא פלא: ג'ושוע הוא אפרו-אמריקני, והצעיר בו ירה - לבן. באזור שגם כך סובל ממתחים על רקע גזעי ובמדינה בה תדירות תקריות מהזן ההפוך - בהם שוטר לבן יורה בגבר שחור - כבר הציתה מחאה עממית רחבת היקף, מדובר בחומר נפץ, לא פחות.
לתוך הקלחת הזו נכנס התובע הצעיר והנחוש להוכיח את עצמו פרסטון טרי (סטפן ג'יימס), המוצא את עצמו מצוות לאש אקינו (סנה ליית'ן), חוקרת משופשפת ומחוספסת שבמקביל מתמודדת עם בעלה לשעבר (אנחל בונני שלנו!) התובע משמורת על בתם המשותפת. שניהם אפרו-אמריקנים, בחירה צינית ומושכלת של המערכת על מנת להימנע מלהלהיט את הרוחות עוד יותר.
מאידך, כשמתגלה כי שבועות מספר לפני התקרית והחקירה המתוקשרת המלווה אותה נורה למוות צעיר שחור באותה שכונה ממש - בלי שהמשטרה אפילו תנסה לחקור את נסיבות האירוע - פרסטון ואש עומדים מול קונפליקט אישי: הוא מנסה להישאר עם העיניים על המטרה (צדק, בלי קשר לצבע) והיא מתחילה לחשוד שמשהו גדול יותר מתרחש מתחת לאפם, עם קשר לתחנת המשטרה המקומית המונהגת על ידי השריף המטעה-בנעימותו (וויל פאטון) וסגנו חמום המוח (סטיבן מויר מ"דם אמיתי").
חתיכת עלילה יש פה, אה? וזה לא כל מה ש"יריית פתיחה", דרמת המתח השאפתנית של פוקס, מנסה להכניס לתוך המסגרת הגדושה שלה. עוד לא דיברנו על המושלת של המדינה (הלן האנט) שמנסה למנף את החקירה לצרכיה, על המנהיגה של הקהילה הדתית המקומית (עאישה היינדס) שמנסה לקרב בין הלבבות אבל מתחזקת אג'נדה משלה, על הוריהם הדואבים של שני הצעירים שנרצחו המשמשים כלי משחק בידי כל אלה, ועוד, ועוד.
אבל איכשהו, מצליחים יוצרי הסדרה בני הזוג ג'ינה ורג'י ביית'ווד לג'נגל בין כל אלה - הדמויות, עלילות המשנה - באופן משביע רצון, כשבכל העת הם נשארים עם העיניים על המטרה: דיון דינמי במתחים הבין-גזעיים באמריקה של היום, מהזווית ההפוכה לזו המתבקשת. אם כי זה לא אומר ש"יריית פתיחה" איננה שגרתית, מיינד יו. למרות תצוגות המשחק האנרגטיות ועלילה שלא מפסיקה לנוע קדימה (ולצדדים), היא עדיין מוצר ברודקאסט - כזה שבסופו של דבר, על אף כוונותיו הטובות, מקדש קצב, קידום-עלילה, אקספוזיציה מתמדת ותיוג מעט פשטני של חלק מדמויותיו, על פני גישה ארטיסטית יותר לחומר. יותר מקצוענות מאמנות, בקיצור.
ובכל זאת - למרות שקצת חסרים אופי ואידיוסינקראטיות ולמרות שפה ושם היא כמעט ומועדת על גדילי הצדקנות הדידקטית המשתפלים מהמארג שטוו הביית'וודים, המתעקשים לדחוף לכם לגרון את המורכבות של הדו קיום הגזעי השברירי באמריקה עד שכבר בא לכם לצרוח "אוקיי, הבנו!" - "יריית פתיחה" מרתקת וסוחפת מספיק על מנת לסלוח להם על זה. לגמרי שווה לתת לה צ'אנס.
הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
