"'אמריקן איידול' רצו גיי אנגלי וביץ'. סירבתי"

ניל פרנסיס טננט, רווק - וחצי מהפט שופ בויז - נולד ב-1954 וגדל בנורת'-שילדס, עיירת דיג הסמוכה לניוקאסל. למד בבית ספר קתולי והחל לנגן על גיטרה וצ'לו. למד היסטוריה באוניברסיטת לונדון מטרופוליטן ולאחר מכן עבד כעורך בשלוחה בריטית של מאוורל קומיקס. בהמשך ערך במגזין Smash Hits וראיין מוזיקאים. את שותפו להרכב כריס לואו הכיר בחנות אלקטרוניקה בלונדון.

סינגל הבכורה שלהם West End Girls יצא ב-1984 והפך ללהיט ענק. אלבום הבכורה של הצמד, Please יצא ב-1986 ונהיה הצלחה גדולה. פט שופ בויז הפגיזו בתחילת שנות ה-90 עם גרסת כיסוי מוצלחת מאוד ל-Go West של הווילג' פיפל, שמזוהה עם הקהילה הגאה. טננט עצמו יצא מהארון בראיון ב-1994. לאחר מכן המשיכו להוציא אלבומים מצוינים והתעסקו גם עם מחזות זמר ומוזיקה לסרטים. 13 האלבומים שהוציאו, כולל Super שיצא בשנה שעברה, מכרו למעלה מ-50 מיליון עותקים. ב-10 ביוני הם ישובו לתל אביב ויופיעו בפארק הירקון.

פט שופ בויז. בקרוב בפארק הירקון

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"פעוט בן שלוש על כיסא אוכל גבוה, אוכל לחם עם ריבה בבית בנורת'-שילדס, מקום הולדתי. המשפחה שלי עסקה בדיג וגרנו שם כמה שנים. אני זוכר את החלון שמשקיף למפרץ ורואה את השכנה שלי".

"קלסטרופוביה. להיות לכוד במקום כלשהו בלי אפשרות לצאת. נתקעתי פעם במעלית ואולי הכול התחיל שם. למדתי לחיות עם זה איכשהו, כשזה קורה אני חושב על סיטואציות אחרות".

"לעוף, כמובן. היה לי פעם חלום, כשהייתי צעיר, שאני יכול לעוף. עד היום אני יכול ממש לזכור את ההרגשה שאני עף דרך החלון עם הרוח ומאוד אהבתי את זה".

"כשהייתי סטודנט נדרשתי להעביר קופסאות מצד אחד של החדר לצד השני וזה היה די משעמם. מה שהיה עוד יותר משעמם זה כשהייתי בן 16 ועבדתי חודש בחנות מקררים בניוקאסל. הם היו מרססים שלג מזויף על חלון הראווה ואז נתנו לי מטלית קטנה כדי להוריד אותו. זה היה הכי גרוע שיכול להיות".

"קראתי ספר שחבר שלי כתב. זה ספר על מישהו שגר ליד הים, ובעמוד האחרון שוכב במיטה שלו, בניו-אינגלנד, ויש סערה גדולה. כשהוא מת, הוא מגלה שדיוויד בואי מת. היה בזה משהו נורא עצוב שהביא אותי לדמעות".

עבדתם עם בואי.

"האיש היה פאן טו בי וויז ואנחנו מאוד גאים במה שעשינו איתו ב-Hallo Spaceboy. בתור נער בואי היה ההשראה שלי. עצם הקיום שלו אמר לי המון. הדרך שבה הוא מת הייתה מיוחדת והוא עשה אלבום טוב מאוד לפני, אולי אחד הטובים שלו. למעשה בואי מת בעבודה שלו וזה מאוד נוגע ומעורר השראה".

"זה אלבום ארוך מדי. יש בו 17 שירים, אולי יותר, ואם הוא היה משאיר שם 12 שירים כפי שהצעתי לו, זה היה אחד היותר טובים שלו. אבל רובי התעקש על 17. בעיניי יש שם שיר מצוין, She's Madonna. רציתי מאוד שמדונה תהיה בקליפ של השיר אבל לדעתי רובי אפילו לא שאל אותה".

ניל טננט. "לא יכולתי לראות את עצמי הופך לפרסונה טלוויזיונית"

"ל'אמריקן איידול'. בזמנו הם הציעו לי להחליף את סיימון קאוול וביקשו שאגיע ללוס אנג'לס לראיון. למען האמת, לא התחשק לי לנסוע לשם בכלל. אז עשינו שיחת ועידה והכלב שלי משום מה נבח כל השיחה. בכל מקרה, היה בחור צרפתי שעלה מולי ולא ציפיתי לזה. 'ניל', הוא אומר, 'אנחנו אוהבים אותך, אתה דוגמטי'. ואני עונה, 'לא ראיתי מימיי את 'אמריקן איידול', אבל אני לא אוהב את הסאונד של התוכנית'. והוא ממשיך, 'ניל, בגלל זה אנחנו אוהבים אותך. אתה דוגמטי'. ואני עונה, 'נראה לי שפשוט אהיה מאוד בוטה מול כל מתמודד שיעלה'. והוא שוב, 'לכן אנחנו אוהבים אותך. אתה כל כך דוגמטי'. בכל מקרה, הם שלחו לי די-וי-די של התוכנית. ראיתי שתי דקות שלמות ואמרתי לעצמי, אני לא יכול לעשות את זה. אני לא אשרוד את שתי הדקות שבהן אתה נכנס ולוחץ ידיים לשופטים האחרים. אבל כן הוחמאתי מההצעה".

"כי הם חיפשו גיי אנגלי וביץ'. אבל חשבתי שאסור לי לעשות את זה. סברתי שאם אגיד כן, אי אפשר יהיה להפריד בין ניל טננט השופט לניל טננט המוזיקאי של הפט שופ בויז. ומכיוון שכך, זה היה סוג של פשרה שלא יכולתי להשלים איתה. לא יכולתי לראות את עצמי הופך לפרסונה טלוויזיונית. היו לי מספר הצעות מהטלוויזיה לאורך השנים, לכולן סירבתי".

"אני חסר סבלנות ונוטה לכעוס בקלות. אני מנסה להוציא את עצמי מזה אבל לא מצליח. אני בנאדם שרוצה שדברים שיקרו מיידית, לא ברור לי למה צריך לחכות בכלל. למשל, הבעיה באימייל זה שהדברים הולכים לאט לדעתי ושאין תקשורת אישית מהירה. בכלל, אנשים כבר לא מדברים אלא רק כותבים מיילים. זה מתסכל, זה מאבד את הקריאטיביות של השיח האנושי, והכי גרוע זה שכל הדיליי הזה גורם לי לחוסר סבלנות".

"אכזריות. ואל תוסיף מילה".

"אמנות, יש לי הרבה מאוד ציורים ואני מוציא עליהם הרבה כסף".

"היומנים שלי. אני כותב אותם מאז 1977 ומתאר מדי יום מה עשיתי. זה הרגל שאני לא יכול בלעדיו. אני יודע שאם יום אחד אכתוב ספר על הפט שופ בויז, יש לי מידע מדויק מה עשיתי בכל יום וזה נהדר. עכשיו גם אתה תיכנס ליומן הזה, שהוא דרך לראות את התבנית של החיים שלי ואיך היא השתנתה במהלך השנים".

"הייתי רוצה להיות רזה. אני תמיד עובד על זה".

"אנחנו באמצע הסופר-טור שהתחיל ברויאל אופרה בלונדון ביולי האחרון וחציו השני יתחיל בת"א ב-10 ביוני. מאוד אלקטרוני, הרבה אנרגיות, לייזרים. יש לנו תזמורת עם שלושה מוזיקאים חדשים ויהיה ספקטקולרי. אני יודע שמצעד הגאווה מתקיים אצלכם באותו שבוע, ואני מודע לעובדה שתל אביב היא עיר מאוד ידידותית לקהילה. בפעם הראשונה שלנו בישראל פגש אותנו מנהל חברת התקליטים וחשבתי שזה סימן מאוד טוב שהוא גיי כי עד אז לא הכרתי מנהל חברת תקליטים גיי".

"אני לא יודע אם זה מסר, אבל זה מצוין. אני מודע לרצח שקרה אצלכם במצעד הגאווה בירושלים. ישראל בכלל ידועה בעניינים הפוליטיים המסובכים שלה ואנחנו באים לעשות לה לילה משמח".

"הו, שאלה קשה. אני חושב שאני אדם מאושר בדרך כלל. אני חושב שבאפריל 1984, כשכריס ואני הוצאנו את 'ווסט אנד גירלז'. לאחר מכן רצתי לחברת התקליטים ושם נתנו לי את תקליט ה-12 אינץ' של השיר. זה תמיד היה החלום שלי וזו הפעם הראשונה שבה החזקתי תקליט שלנו. היה רגע מאוד מיוחד".

"הייתה לי תמיד שורה בראש מסרט גנגסטרים כלשהו עם ג'יימס קאגני שראיתי בבית של דוד שלי בנוטינגהאם: 'Sometimes you're better off dead, there's a gun in your hand and it's pointing to your head'. חשבתי שהיא טובה. כשהגענו לאולפן המפיק בובי אורלנדו בדיוק תיכנת את התבנית לתופים של 'בילי ג'ין' למייקל ג'קסון. כריס ניגן על הקלידים ואני הקשבתי למנגינה וחשבתי על קטע ראפ. זו הייתה הפעם הראשונה בעצם שהקלטנו והפעם הראשונה שבה שרתי. כולם חשבו שזה טוב מאוד, איכשהו אני הייתי נבוך. כשחזרתי לעבודה שלי במגזין ניגנתי לאנשים שם שיר אחר שעשינו, כי חשבתי ששוב אהיה במבוכה מהקול שלי. אבל אז השמעתי להם את הסקיצה של 'ווסט אנד גירלז' ומישהו במשרד אמר לי, 'זה טוב!' הוקל לי".

הכתבה מתפרסמת במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"