"פארגו" פחות סוחפת מבעבר, ולא פחות טובה
העונה השלישית של "פארגו" לא כאוטית ואקזוטית כמו העונות שקדמו לה, והיא גם איטית ביחס אליהן, אבל כוחה האמיתי הוא בסיפורים שהיא מספרת
גלריה מסחררת של דמויות - הקצב, אשתו הספרית, אינדיאני קטלני, מאפיה רדנקית, איש שחור שרמנטי וכה שנון שהוא גרם לגיבורים של טרנטינו להישמע כמו דוד ביטן - אלימות מקפיאת דם, טוויסטים מבריקים וקרשנדו חייזרי. העונה השלישית התהדרה בליהוק נוצץ במיוחד - יואן מקגרגור בתפקיד כפול - והציגה את כל המרכיבים המוכרים של העולם הפרגואי. אגו פצוע וקטנוניות שמובילים לפשע קטן שמסתבך; שוטרת נבונה ונחושה שלא מקבלת מספיק קרדיט מאף אחד ונבל שטני עם מגע מוות ועוזרים מקריפים.
אבל העונה הזו לא נהנית מהאפיל המהפנט שמעניק שחזור תקופתי מוצלח לנרקומנים של רטרו. והיא מציגה מספר דמויות קטן בהרבה ולכן התנגשויות פחות כאוטיות של חלקיקים ורשת צנועה יותר של שקרים וצירופי מקרים. ואין לה אינדיאני, כלומר אקזוטיקה בוטה, וגם הדיאלוגים לא מושחזים כשהיו. והקצב איטי יותר. חיכינו לפרק 6 כדי שדמות מרכזית תמות. ולכן הסיפור שרבים מאוהדיה אימצו הוא שמדובר בעונה חלשה. אולי אפילו פלופ. שהנוסחה החוזרת מוצתה ומוטב לחפש את הריגוש במקומות אחרים. ומה יותר חשוב מריגוש?
קשה להתווכח עם תחושות, אבל מי שוויתר על "פארגו 3" (המשודרת ב־HOT) כי זכר הקצף בזווית הפה שגרמה העונה הקודמת לא מרפה ממנו מפספס סיפור אחר. סיפור על סדרה שלקחה על עצמה מרצון סד תסריטאי: אותו עולם, אותה נימה כוהנית, אותו מכניזם נרטיבי מושת כל עונה על דמויות שונות בתקופה שונה.
היא מאפשרת את העונג שבחזרה אל חוקי המשחק והקונבנציות היצירתיות שלה: האלימות שמגיעה בהבלחות מוגזמות וגסות שגורמות לך להצטער שחיכית להן כל כך, השימוש הגאוני בפסקול שמסייע בגיבוש קול וקצב כה מובחן, השימוש המאסיבי בפרטים אה־לה צ'כוב שמופיעים, נשכחים ואז חוזרים להכות אותך בראש. בימוי נפלא, משחק מושלם, הומור שחור והמון כיף. והיא עושה עוד דבר: היא משמשת את האוולי לחקור את השאלות שמעסיקות אותו. למשל, סיפורים: מי מספר אותם? כיצד? לאילו סיפורים אנחנו בוחרים להאמין וכיצד הם משרתים אותנו?
זה נוכח כבר בכתוביות הפתיחה. THIS IS A TRUE STORY. ("זהו סיפור אמיתי") בישרה כותרת דרמטית בפתיחת הסרט וכך גם בכל פרק. ואז חלק מהמילים מתפיידות ורק המילה TRUE נשארה. בעונה השלישית, רק המילה STORY שורדת. וזה ממשיך לעלילה.
ריי (האח הלוזר) וחברתו ניקי הסקסית והאמביציוזית (מרי אליזבת' ווינסטד) מספרים לעצמם סיפור לפיו אחיו אמט בנה את האימפריה שלו תודות לכך שרימה את
ריי בצעירותם (בול נדיר תמורת קורבט אדומה). זו שטות, אבל הסיפור מעניק משמעות לפעולותיהם, לחייהם. זה כל כך חזק ש - ספוילר לפרק 6 מגיע - כשאמט מציע לריי את הבול ושלום עלי אדמות, האחרון מסרב. מבחינתו הבול תמיד היה שלו והוא חייב להרגיש את העוצמה שבלקיחתו בכוח ובעורמה. כמנחה זה פשוט חסר משמעות. הוא מעדיף להיאחז בעמדת הקורבן שהסיפור הזה סיפק לו, דוחף את אחיו בזעם ומסיים מת מחורר צוואר על השטיח בתוך שלולית דם. ויש דוגמאות בלי סוף.
פרק 4 נעטף במסגרת הסיפורית של "פטר והזאב" ואילץ אותנו להרהר בליהוק של הדמויות לתפקיד פטר, הסבא, הברווז, הצייד והזאב. פרק 5 דן בעובדות אלטרנטיביות ופרק 6 נפתח בנבל מרקיב השיניים וי.אם וארגה המספר שלושה סיפורים ברמות שונות של מופרכות, אבל יפים מכדי לשלול אותם, ומסתיים בסיפור שנתפר כדי למלט את אמט מאשמת רצח אחיו. אם 2017 אובססיבית לגבי פייק ניוז, "פארגו" מהדהדת את זה נהדר ובלי הנפיחות של "בית הקלפים".
"אתה לא חייב לאהוב את האמת כדי שהיא תהיה נכונה", מטיחה השוטרת גלוריה (קארי קון האדירה) בשוטר אחר. "את בטוחה?" הוא עונה. הוא אמנם אימבציל, אבל הרמת הגבה שלו במקומה. במציאות מתעתעת אנחנו בוחרים להאמין באמת שאנחנו אוהבים. אני עדיין מאמין ב"פארגו".
הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
