ביקורת סרט: "בציר ראשון" - לשתות כדי לשכוח
ייתכן שקהל חובבי היין ימצא עניין בדרמה המשפחתית "בציר ראשון", זאת בהנחה שאין להם דרישות גבוהות מדי בנוגע לעלילה ודמויות בעלות עומק. באחרים הצפייה כנראה לא תעורר רגש או מחשבה, אבל צורך עז לרדת על בקבוק - דווקא כן. גם זו הנאה
לא מעט סרטים עוסקים בייצור וצריכה של מזון ושתייה, אך נדמה כי היין הוא יוצא דופן במספר הסרטים התיעודיים והבדיוניים שהוקדש אך ורק לו. בכל זאת, אין מדובר רק במוצר צריכה אלא בתמצות של הנאות החיים - משקה שהסביבה בה הוא נוצר מאפשרת להתפעל מיופיו של הטבע, ועצם שתייתו מתקשרת מאליה לסחרור רומנטי.
את הסרטים שעוסקים ביין ניתן לחלק לשתי קבוצות: הראשונה של סרטים שעוסקים בתהליך הייצור, ולכן מרשים לעצמם להציג גם את הקשיים מאחורי החזות הפסטורלית. הבולט שבהם הוא "מונדווינו" (2004) של ג'ונתן נוסיטר שעסק בקונפליקט בין יצרני יין קטנים וחברת ענק הפועלת בשוק הגלובלי. הסוג השני, בעיקרו קולנוע בדיוני, משתמש בכרמים וביקבים כרקע למהלכים רומנטיים. כך ב"אהבה בין הכרמים" (1995) עם קיאנו ריבס, או "שנה מופלאה" (2006) של רידלי סקוט עם ראסל קרואו ומריון קוטיאר.
החריג (והמוצלח) בסוג הסרטים השני הוא השימוש ביין כרקע להתבוננות מפוכחת ורבת ניואנסים בגיבורים. כך עשה אלכסנדר פיין ב"דרכים צדדיות" (2004). השילוב של המריר והחמצמץ במסע של שני חברים בין הכרמים בנאפה וואלי, הפך אותו לטוב שבסרטי היין. המונולוג הקלאסי של הדמות שגילם פול ג'יאמטי על אהבתו לזן הפינו נואר, מונולוג שבו תכונותיו של הענב (המחייב טיפוח סבלני) היוו דימוי לתכונותיה של הדמות, הביא לקפיצה משמעותית בביקוש ליינות ממין זה. האפקט של סרט שבו היין נמצא במרכז, גם אם הטון אינו של רומנטיקה מצועפת, הוא כמעט בהכרח גירוי של בלוטות הטעם.
"בציר ראשון" ("Premiers Crus"), עבודת הבימוי השנייה של ז'רום לה מר הצרפתי, מנסה לשלב את שני המרכיבים הדומיננטיים בסרטי יין. מצד אחד, כמו בקולנוע תיעודי, הוא מתעכב על תהליך הייצור של היין - הקושי הכלכלי כמו גם האתגר המתמיד ליצור יין טוב יותר. בה בעת זהו גם סיפור משפחתי - על חילופי דורות במשפחת ייננים, והוא כולל בתוכו גם עלילת משנה רומנטית.
לה מר, שסרטו הקודם ("רקוויאם למחסלת" מ-2011) היה רחוק מלהרשים את הביקורת, נעדר כישרון ראוי לציון. ייתכן שלקהל חובב יינות ומסוקרן לגבי תהליכי ייצורו תהיה מידה מסוימת של עניין (אבל אז כבר מוטב לצפות בסרט תיעודי בנושא). אם אין לקהל זה דרישות גבוהות מדי בכל הקשור לעלילה ודמויות בעלות עומק - ייתכן שהצפייה אף תהייה חוויה מספקת. אלו שאינם נמנים עם קבוצה זו יכולים להרשות לעצמם לוותר על "בציר ראשון".
צ'ארלי מרשאל (השחקן והבימאי ג'ליל לספר) הוא מבקר יין מצליח ומפורסם. מדריך היין שלו מתפרסם זו השנה השביעית. יש לו בית עם בריכה, ועוזרת מאוד צמודה ויפה. הוא אדם שלגם יין עם חלב אימו - למשפחתו יש את יקב מרשאל הוותיק בבורגונדי - אך הוא העדיף לכוון את חייו לעבר הביקורת ולא היצירה.
אך היקב המשפחתי נמצא בקשיים כלכליים שיכולים להעמיד את המשך קיומו בסכנה. האב פרנסואה (ז'רארד לנווין) איבד את הנכונות להתגמש מול האתגר הכלכלי, ומקדיש חלק לא מבוטל מזמנו לתחביב בניית סירה בעוד היקב עצמו שוקע. החלק הראשון של הסרט מחזיר את צ'ארלי אל היקב המשפחתי ושם אותו בתפקיד של מי שאמור לנסות ולהציל אותו.
החזרה של הבן מובילה לתהליך חילוף בין דורי בהובלת היקב, וזה אינו עובר חלק. האב שנדחק מהדבר אותו עשה כל חייו, מול הבן שמגלה כי בכל הנוגע לייצור יין יש לו עוד מה ללמוד. במקביל, שזורה לאורך הסרט התפתחות של קשר רומנטי בין צ'ארלי לבלאנש מואבויסון (אליס טגליוני), הבת של המשפחה המחזיקה יקב וכרמים בסמוך לזה של משפחת מרשאל. תחת הובלתה של האם אדית (פרדריק טירמו) היין של מואבויסון מייצג רף איכות שמשפחת מרשאל מתקשה להשתוות אליו.
למרות המשיכה הברורה והגורל הצפוי של היחסים בין צ'ארלי ובלאנש, יש קשיים במימושו המלא של הקשר. מכיוון שזו עלילת משנה אין מספיק מקום או עניין בתסריט (לה מר יחד עם רמי בזנקון) בפיתוח מהלך רגשי משמעותי. גם היחסים בין הבן והאב, עם המטענים הקשורים להבדלי האישיות והגישה המקצועית, נטולי עומק משמעותי בסרט הלא ארוך. "בציר ראשון" מסתפק בסקיצה של מערכות יחסים, המבצבצת בתוך דקות ארוכות שבהן העבודה בכרמים וביקב מוצגים בפירוט שאינו רווח בקולנוע בדיוני. סביר להניח שהצפייה בסרט לא תעורר יותר מדי מחשבות או רגש, אבל יש סיכוי לא רע שהדבר הראשון שתרצו לעשות אחרי הצפייה הוא לפתוח בקבוק יין.
