דניאלה, לידיעתך: הנשים בסרטיו של טרנטינו
החל ממיה וואלאס שגוררת את ג'ון טרבולטה לרחבת הריקודים ועד שושנה דרייפוס שלוכדת באולם קולנוע בוער את הצמרת הנאצית. לרגל אירוסיו הטריים של הבמאי קוונטין טרנטינו לדניאלה פיק, התחקינו אחר הנשים בסרטיו וגילינו בין היתר חיבה יתרה לכפות רגלים ולנקמה
"תאמר לי מי הנשים בסרטיך, ואומר לך מי אתה" - לא נאמר מפורשות על ידי אף אחד, אבל כולם מבינים למה הכוונה. הנשים בקולנוע של קוונטין טרנטינו ידממו, יושפלו, יחטפו מכות, ובמקרים הגרועים יותר אפילו ייאנסו. ועדיין, בשלושת העשורים האחרונים לפועלו הוא הצליח לכתוב כמה מן הדמויות הנשיות הכי טובות ואיקוניות שידע הקולנוע. הנשים שלו חזקות, נחושות, בולטות ומגוונות, ובזמן שבמאים אחרים רק מפנים אלימות גנרית כלפי נשים, טרנטינו גם נותן להן להחזיר, ובגדול.
לרגל אירוסיו הטריים של הבמאי לבתו של צביקה פיק, דניאלה, החלטנו לבחון כמה מן הנשים מסרטיו (מלבד "כלבי אשמורת" ו"חסין מוות"), וחזרנו עם מסקנות מעודדות למשפחת פיק: למרות אופיו הבעייתי והאקסצנטרי של הבמאי, הוא ממש לא מיזוגן. להיפך - הוא מאוד אוהב נשים (ואת כפות הרגליים שלהן), ובעיניו נקמה במין הגברי היא לא רק ויזואלית, אלא הכרחית.
מיה וואלאס - "ספרות זולה"
מיה וואלאס (אומה תורמן) מ"ספרות זולה" (1994) אוהבת המבורגר במידת עשייה רייר, מעשנת סיגריות בשרשרת, מכורה לקוקאין ויודעת לגרום לגברים לצידה לעשות מה שהיא רוצה. היא אשתו החדשה של מרסלוס וואלאס, גנגסטר קשוח, שמבקש מווינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) לבלות עם אשתו בזמן שהוא נוסע מחוץ לעיר. הדמות שלה מככבת רק בחלק קטן בסרט, אך האימפקט שלה על הצופים מהדהד עד היום.
מיה פועלת ומניעה דברים, והיא זו שדורשת מווינסנט לרקוד איתה בתחרות במועדון. כשהשניים חולצים נעליים ומתחילים, לא רק שמתקבלת אחת מסצנות הריקוד היפות בקולנוע, אלא שהצופים מקבלים עדות נוספת לאופיה הכובש.
לבסוף היא קורסת ממנת יתר ואילולא הייתה יוצאת מזה, ניתן היה להניח שמדובר ב"עונש" של הבמאי על ההוללות שלה. אבל זה לא המצב. מיה מאבדת את ההכרה ובעיקר מלחיצה את הגברים סביבה, שאומנם מצילים אותה עם זריקת אדרנלין בלב - אבל לא בהירואיות ראויה לשמה, אלא בפחד, בחשש ובעזרת ספר הדרכה. מנת היתר מוכיחה שמיה וואלאס היא לא סתם דמות שמקוטלגת כ"פרועה" ולבסוף מתגלה כקלישאה של מישהי כזאת, כפי שקורה פעמים רבות בסרטים, אלא כאחת שעושה דברים עד הסוף ושחיה עם האמת שלה.
רגע של פוט פטיש: בסרט הזה אנחנו גם רואים לראשונה עדויות ל"פוט פטיש" (חיבה יתרה לכפות רגליים, במילים עדינות) של הבמאי, ולא רק בזכות הריקוד היחף. באחת הסצנות וינסנט וג'ולס מדברים על כך שמרסלוס זרק את אחד העובדים שלו מהחלון כי הוא עיסה את רגליה של אשתו. השניים מנתחים את הסיטואציה לעומק ואת המשמעויות האינטימיות של הדבר.
ג'קי בראון - "גקי בראון"
סרטו השלישי של טרנטינו, "ג'קי בראון" (1997), הוא מחווה לסרטי ה"בלקספלויטיישן" (Blaxploitation) - ז'אנר משנות ה-70 שהציג גיבורים אפרו-אמריקנים, בדרך כלל פושעים וגנגסטרים משולי החברה.
ג'קי בראון (פאם גריר) היא דיילת אוויר רווקה שעושה כסף מהצד בהברחת מזומנים עבור עבריין בשם אורדל רובי, שיושב במקסיקו. כשהיא חשה סכנה ממשית לחייה היא לוקחת את הענייניים לידיים ומוצאת פתרונות כדי לצאת מהתסבוכת שאליה נקלעה. היא אומנם לא דמות איקונית וזכירה כמו מיה וואלאס או כמו הכלה מ"להרוג את ביל", אבל היא דמות מובילה ומעניינת, ובעצם הצגתה טרנטינו נותן קול לנשים שכמעט ולא נראות בקולנוע ובטח שלא נוהגות להוביל סרט שלם.
רגע של פוט פטיש: בסרט זה כבר רואים בבירור את חיבתו היתרה של טרנטינו לכפות רגליים - גם ברמת המבע הקולנועי ולא במלל - כשאחת מהמאהבות של אורדל מניחה רגליים על השולחן והמצלמה מתמקדת בהן לאורך זמן.
הכלה - "להרוג את ביל"
אפשר לכתוב דוקטורט שלם רק על הדמויות הנשיות ב"להרוג את ביל" על שני חלקיו (וסביר להניח שכבר נכתבו כמה כאלה). הסרט (2004-2003) מאגד כמה מן הדמויות הנשיות הכי זכירות ואכזריות בקולנוע, בין אם הן מבליחות להופעה קצרצרה ובין אם זו הגיבורה של הסרט, הכלה (שוב אומה תורמן). במסע נקמה בן עשרה פרקים רוצחת הכלה את האנשים שבגדו בה, ובראשם ביל - אבי בתה שירה בה בזמן החזרות לחתונתה עם בחיר ליבה החדש.
מדובר באפוס קולנועי שלא רק מגיע לרמות אכזריות חדשות בקולנוע, אלא גם מספר את סיפורן של הנשים שלקחו חלק בסיפור הנקמה. הכלה נאנסת, נקברת בעודה בחיים ושורדת הרעלה כשהיא מחוסרת הכרה. בקולנוע אחר דימויים אלה היו גורמים לזעקה פמיניסטית, אך בסרט הזה הן לא נועדו להחליש את הגיבורה אלא דווקא לחזקה, ולתת לה לגיטימציה לצאת לאחד ממסעות ההרג הכי יפים בקולנוע.
גם שאר הדמויות הנשיות שמככבות בסרט זוכות לסיפור ולרקע משלהן. לוסי לו למשל, שמגלמת מנהיגת כנופייה המונה 88 לוחמים שלא רואים בעיניים, זוכה לפרק אנימציה בסגנון אנימה שסוקר את הרקע האכזרי שלה. אפילו הילדה של אחת הקורבנות מקבלת אישור לנקום את מות אימה מצד הכלה. כלומר, להבדיל מקולנוע אחר, שנשים משמשות בו כתפאורה, ב"להרוג את ביל" הן מקבלות את האיפיון הראוי להן, גם אם הן נרצחות בברוטליות בסופו.
רגע של פוט פטיש: כשהכלה מתעוררת מהתרדמת שבה שהתה במשך ארבע שנים, הרגליים שלה משותקות. קלוז-אפ ארוך לבהונות רגליה יראה לנו לאט לאט כיצד היא משקמת את שריריה המנוונים.
שושנה דרייפוס - "ממזרים חסרי כבוד"
שושנה דרייפוס (מלאני לורן), יהודייה שניצלה מ"צייד היהודים" (כריסטוף ואלץ) שהרג את כל משפחתה, היא הדמות הנשית הראשית בסרט "ממזרים חסרי כבוד" (2009). לעומת שאר הדמויות הנשיות בסרטיו של טרנטינו, היא הרבה יותר קלאסית ואלגנטית (אם כי לא פחות מרשימה), והנקמה שלה בצמרת הנאצית מתאימה לאופיה. במקום אלימות ברוטלית ומדממת - שריפה מתוכננת באולם הקולנוע שבו הצמרת הנאצית יושבת וצופה בסרט תעמולה, לא לפני שהיא מחליפה את הסרט וחושפת שכולם הולכים למות על ידי יהודייה.
אך אופיה הרגיש מביא עליה גם את מותה שלה. השחקן הראשי בסרט התעמולה מתאהב בה וכשהיא לא נענית לחיזוריו הוא מנסה לכפות עליה את עצמו בכוח עד שהיא יורה בו. ברגע של רחמים היא ניגשת לבדוק מה שלומו, ואז הוא יורה בה. שניהם מתים ביחד על הרצפה בחדר ההקרנה, ושושנה לא זוכה לראות את הנקמה המתוקה שלה.
רגע של פוט פטיש: וכמובן, אי אפשר בלי איזה קלוז-אפ רגלי. דמות נשית נוספת בסרט היא בריג'ט פון האמרסמארק (דיאן קרוגר), סוכנת כפולה. כמו סינדרלה, היא מאבדת את נעל העקב שלה בתקרית ירי עם בין הממזרים לחיילים נאצים. כש"צייד היהודים" מוצא את הנעל הוא מנסה לברר אם היא שייכת לבריג'ט ובכך חושף את סיפור הכיסוי שלה.
ברומהילדה ודייזי - הנשים בסרטיו האחרונים
שני סרטיו האחרונים של טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים" (2013) ו"שמונת השנואים" (2016) מאוד גבריים - בדומה לסרטו הראשון "כלבי אשמורת" - וניכר כי את אהבתו לדמויות נשיות ונקמניות הוא החליף בגברים אפרו-אמריקנים שחורים ונקמניים.
ב"ג'אנגו ללא מעצורים", למשל, קארי וושינגטון מגלמת את אשתו של ג'אנגו, ברומהילדה. היא סובלת מאלימות קשה הכוללת אונס והצלפות כשהיא עירומה לגמרי. מבחינה מגדרית אי אפשר לציין פה לשבח את טרנטינו, מאחר שלהבדיל מסרטיו הקודמים האלימות שהיא חווה לא מובילה אותה למסע נקמה הרסני וממכר, אלא משמשת כוויזואליה בלבד. עובדה זו הופכת אותה ל"עלמה במצוקה" קלאסית המניעה בעיקר את פעולותיו של ג'אנגו, ולא את שלה.
ב"שמונת השנואים", לעומת זאת, לתפקידה של דייזי דומרוג (ג'ניפר ג'ייסון לי) יש משמעות כלשהי. היא האישה היחידה בחבורה, וגם היא סובלת מאלימות מאוד ברוטלית מצד הדמויות שלצדה, שלעיתים מוצגת כגאג מצחיק כי אין לה שום דרך להחזיר (היא כפותה באזיקים). ובכל זאת, לעומת ברומהילדה דייזי היא פושעת השווה פרס כספי גבוה והיא תענה לכל מי שיעלוב בה. מצד שני, יחסית לשאר הדמויות הנשיות של טרנטינו זוכרים אותה בעיקר בזכות המכות שהיא חוטפת ולא בזכות המכות שהיא נותנת. ואפילו את הפטיש לכפות הרגליים שלו הוא לא הכניס הפעם.
