"גברים ללא נשים": הרוקי מורקמי לייט

קאפוקו יושב במושב האחורי ומשנן את השורות למחזה 'הדוד וניה' שבו הוא מככב. בהגה אוחזת הנהגת שלו, שנשכרה עבורו על ידי התיאטרון. היא מקשיבה, ובדרכה הפסיבית שואבת ממנו את סיפור חייו המדכדך. הוא זה שבוחר לכאורה מתי לדבר, מתי לשתוק, מתי להניח לה להביע את דעתה - אבל באופן מטאפורי ופיזי היא זו שמנווטת אותו, שמביאה אותו ממקום למקום. היא זו ששולטת בעלילה.

הרוקי מורקמי. כתיבה מערבית ונופים יפניים(צילום: אלכס קולומויסקי)

הדימוי הזה עומד במרכז הסיפור הראשון באסופת הקצרים החדשה של הרוקי מורקמי, Men without Women: Stories (ובתרגום לעברית: 'גברים ללא נשים: סיפורים', אם כי הספר עצמו טרם תורגם לעברית). כאמצעי ספרותי הוא שקוף כמו הרפרור לביטלס בשמות הסיפורים 'Drive My Car' ו־'Yesterday', וכנראה גם בסוג המכונית - סאאב צהובה, כמו 'Yellow Submarine'.

כפי שמרמז שם הספר, הסיפורים מציבים את הגברים במרכז העלילה ואת הנשים בשוליים הבלתי־משפיעים לכאורה. וכיאה למורקמי, הדרך חשובה יותר מהמטרה, כך שהסיפורים לא מובילים בהכרח לפואנטה. גם היסוד המאגי שמזוהה איתו מגיח בקובץ מדי פעם - למשל בסיפור שבו נחשים מגיעים לפתע לשכונה, או בסיפור 'סמסא מאוהב' שמתכתב עם 'הגלגול' של קפקא - ובכל זאת, זו לא יצירה מז'אנר 'קפקא על החוף', שבה כוחות על־טבעיים משחקים תפקיד מכריע. הגיבורים של מורקמי ב'גברים ללא נשים' מעניינים - או לפחות משתדלים לעניין - בזכות המסע הפנימי שהם עוברים.

כמעט כל שנה מוזכר מורקמי כמועמד בולט לזכייה בפרס נובל לספרות. 'גברים ללא נשים' הוא לא הספר שיכריע את הכף לטובתו, אבל הוא גם לא ידיח אותו מרשימת המועמדים. בסופו של דבר, גם ביצירותיו החזקות פחות, מורקמי שומר על החתימה הספרותית שלו, על עלילות מושכות לקריאה, שאליהן מצטרף כוח המשיכה הייחודי שלו כסופר: שילוב בין כתיבה מערבית מאוד לבין הנופים היפניים האקזוטיים בעיני המערב. מי שאוהב את מורקמי, את האזכורים למוזיקה פופולרית, את חיבתו לעל־טבעי - ייהנה כנראה גם מהספר הזה. ובעיקר, יעביר איתו את הזמן עד שהרומן החדש של מורקמי, שיצא ביפן לפני שלושה חודשים, יתורגם לאנגלית או לעברית.