פונזי מ"ימים מאושרים": בילדותי הרגשתי שאני לא שווה כלום"

אבל עוד לפני שמגיעים למסר, למי שגדל על טלוויזיה בשחור-לבן בשנות ה-70, המהפך של וינקלר הוא הפתעה לא צפויה. השחקן שגילם את פונזי, אחת הדמויות הכי קוליות בהיסטוריה של המסך הקטן - הוא היום סופר ילדים מצליח. בסבנטיז הסדרה "ימים מאושרים" (הפי דייז) הייתה להיט מטורף באמריקה וגם בישראל, הרבה בזכות הדמות של פונזי, סוג של עבריין צעצוע רגיש, שהפכה לקאלט.

אבל עכשיו וינקלר הוא סופר ילדים נערץ שפותח את כל הפצעים הכואבים של ילדותו. אם תקנו לבני 10-6 את "האנק צ'יפסר גונב את ההצגה" (תרגום מאנגלית עטרה אופק, שראה אור בהוצאת ספרים חדשה, "תכלת"), הם יחבקו את החבר החדש כבר בסוף העמוד הראשון מפני שהאנק - הילד הכי מצחיק בכיתה - הוא מודל הצלחה עבור תלמידים בעלי לקויות למידה בכל רחבי העולם.

וינקלר כיום. העלה את הביטחון העצמי

דווקא בגלל שהכל הולך לו הפוך: האותיות במחברת, התרגילים בחשבון, אפילו ימין ושמאל מתבלבלים לו.

"מה השאלה? ברור שהאנק הוא אני", מספר וינקלר, 71, בראיון טלפוני מביתו שבלוס-אנג'לס. "ודווקא מפני שהאנק הוא לא רק בן דמותי, אלא ממש אני, ציפיתי ממך לנזוף בי".

על מה?

"זה נראה לך הגיוני שהוא כבר הגיע לישראל, ארץ הקודש, ואילו אני, בנם של יהודים מגרמניה שהיגרו לארצות־הברית, עדיין לא ביקרתי בה מעולם?"

הילד הזה הוא אני

בילדותו, אומר וינקלר, לא הייתה שום מודעות ללקויות למידה. "כשתלמיד נכשל במבחן הוא הוגדר כעצלן או כמטומטם. אף איש מקצוע לא התעמק בשגיאות שלי במטרה למצוא בהן קו אחיד כמו החלפה שיטתית בין ספרות או אותיות מסוימות. וכשכל כך הרבה אנשים אומרים לך שאתה אפס - אתה מקבל עליך את גזר הדין. הרי לא ייתכן שכולם משקרים".

נשמע שבית הספר היה סיוט עבורך.

"הקשיים שלי היו כל כך גדולים, עד שפיתחתי ממש אלרגיה לבית הספר וללימודים. לא משנה כמה השקעתי והתאמצתי - כשהגיע מועד המבחן נכשלתי. הרגשתי שאני אפס, שאני לא שווה כלום ושלא יהיה לי עתיד. המצב החריף בתיכון, כשהכריחו אותי לחזור על הקורס בגיאומטריה שוב ושוב, במשך ארבע שנים, ולכן גם לא סיימתי את הלימודים עם בני גילי אלא הרבה אחריהם. זה היה ממש מביך, אבל היום אני יודע שזה גם היה די לחינם – מאז שנפטרתי מהשטות הזו לא נתקלתי באף אדם שרצה לשוחח איתי על משולש ישר זווית".

את הספר הראשון בחייו קרא וינקלר רק בגיל 31, בזכות ג'ט, בנה מנישואים קודמים של רעייתו, סטייסי ויצמן ("החתונה שלנו היתה חתונה יהודית כשרה, אנחנו נשואים כבר קרוב לארבעים שנה, אני לא זוכר שפעם ניהלתי חיים בלעדיה"). "ג'ט היום בן 35, אני מכיר אותו מאז היה בן 4, וכבר אז הוא היה חכם ומבריק, ולכן כל כך התפלאתי כשבגיל 8 הוא חזר ממחנה קיץ שבו נהנה, סיפר לנו עליו בהתלהבות ובשמחה, אבל לא הצליח להעלות על הדף אפילו משפט אחד שמתאר את החוויות שצבר. כשחופשת הקיץ עמדה להסתיים וג'ט עדיין לא סיים את המטלה שקיבל - להגיש חיבור של 'מה עשיתי בחופש הגדול' - לקחנו אותו לאבחון שהציל את חייו.

פונזי ב"ימים מאושרים"

כשהוא אובחן כבעל לקויות למידה גם אני התיישבתי על הכיסא. יותר נכון, קרסתי על הכיסא, כי שם שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המילה 'דיסלקציה' והרגשתי כמו קולומבוס שגילו לו את אמריקה. למה אתם אומרים לי את זה רק עכשיו? למה המורים שהיו לי לא חשדו בכך? מי יפצה אותי על כל השנים של סבל והשפלה? כיוון שאובחנתי רק בגיל 31 הדימוי העצמי שלי לא השתפר גם אחרי שהתפרסמתי וזכיתי פעמיים ב'גלובוס הזהב' ועדיין יש בי צלקות שילוו אותי תמיד. לעולם לא אשכח איך בילדותי פחדתי להחזיק ספר, ואפילו ספר בדיחות הטיל עליי מורא. שתביני שמרוב שאני בטראומה עד היום אני לא מעז להוציא שום מייל לפני שאני מריץ אותו בתוכנה לאיתור שגיאות כתיב".

ומאז למדת להתגבר על הדיסלקציה?

"חביבתי, דיסלקציה היא לא לקות שמתגברים עליה. היא טבועה בגנים שלך. עובדה שגם זואי (35) ומקס (33), הילדים המשותפים של סטייסי ושלי, ירשו אותה. אבל כשאתה יודע שלבעיה שלך יש שם והגדרה, והביטחון העצמי שלך קצת מתחזק, ונותנים לך הדרכה, עם הזמן אתה לומד לחיות עם הדיסלקציה ולצידה. לאחרונה קיבלתי מחמאה גדולה. אחד מספרי 'האנק צ'יפסר' עובד לתסריט טלוויזיה, שלחנו אותו לכמה מפיקים והתגובה היתה זהה. נשאלתי 'האם זה אפשרי שהאנק המדליק יהיה קצת פחות דיסלקטי?' למה שהוא יהיה פחות? אני מעדיף שהוא יהיה כמה שיותר".

למה?

"מפני שכל התיאורים שאני מביא בגוף שלישי לא מגיעים לקרסוליים של חוסר האונים שאתה מרגיש כשאתה נתקל בקיר".

חייבים משפטים קצרים

גם לכתיבה הוא הגיע במקרה. "כבר לפני שנים הסוכן שלי הציע לי לכתוב וזה נשמע לי כמו בדיחה גרועה. ספר? אני, שלא מסוגל לאיית ללא שגיאה? אמרתי לו שזה כמו לשלוח אדם בעל פחד גבהים לקורס טיסה. אבל הסוכן שלי לא הקשיב לי ובתקופה של פגרה מצילומים קבע לי ארוחת צהריים במסעדה עם לין אוליבר, שהיא יו"ר אגודת סופרי הילדים בארצות־הברית. דג הסלמון שאכלנו היה תפל, אבל השיחה היתה מרתקת – והשאר היסטוריה. כבר כתבנו 34 ספרים שתורגמו לתשע שפות, ולפני שש שנים קיבלתי תואר 'אביר' ממלכת אנגליה על תרומתי להגברת המודעות לליקויי למידה".

איך כותבים עם שותפה?

"אני לא כותב. לין מקלידה ללפ־טופ שלה ואני מסתובב בחדר, מדבר ומרגיש שכל הזיכרונות המרים מילדותי עולים בתוכי. אחרי כמה משפטים לין מסמנת לי 'סטופ', מקריאה בקול רם את מה שהקלידה ואז אנחנו מתחילים להתווכח ואפילו לריב. כשאני מרגיש שזה לא מספיק מצחיק אני מבקש ממנה למחוק את כל הפסקה מפני שהספרים שלנו לא מיועדים לדיסלקטים בלבד, אני פונה לקהל הרחב והם חייבים להיות מצחיקים ומרתקים. בשלב העריכה אני עומד על כך שהמשפטים יהיו קצרים לטובת קוראים איטיים, כמוני. גם הפרקים לא משתרעים על פני יותר מחמישה עמודים. כשילד שקורא לאט מסיים לקרוא פרק שלם, הוא מכבה את האור ונרדם עם חיוך. וכשהורים מדווחים לי ש'האנק צ'יפסר' הוא הספר הראשון שילדם קרא אני מאושר".

שניים מארבעת נכדיו גרים בביתו ("גם מהם אני שואב רעיונות"), והרבה לפני שהחלו ללכת לבית הספר הוא שינן באוזניהם שציונים זה לא הכל. "אולי אני סבא נדיר", הוא מתנצל, "אבל באמת לא משנה לי אם הם יידעו קרוא וכתוב. יותר חשוב לי שהם יידעו לחשוב, לכבד את הזולת וליהנות מהחיים".

הכתבה פורסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".