ארקייד פייר הדליקו בנו אש - עכשיו הם חוטפים אותה
סורי, ארקייד פייר, אם אולי נפגעת. זה באמת לא אנחנו - זו לגמרי את. מי שהצליחה להגדיר את חיינו במלוא הגיטרות והפאתוס, חוזרת עם אלבום מרקיד ולא רע בכלל שפשוט מסרב לצלול למים העמוקים. הפחד, התיעוב והלבבות השבורים עדיין שם בין השורות, אבל את המסר המטלטל מפעם לא תמצאו גם בהאזנות חוזרות. מזו שהדליקה בנו את האש ציפינו ליותר
בשעה טובה, גם ארקייד פייר הגיעה לשלב הזה בקריירה של כל להקת אינדי, בו הקהל הטבעי שלה מחליט שזה לא הוא - זו היא. זה קרה לפניה לרבות וטובות, ליו-2, R.E.M, ארקטיק מאנקיז וכמעט לכל להקה מוכרת שהייתה מקוטלגת פעם בחנות התקליטים הקרובה לביתכם במדף הרוק-פופ. רק תסתכלו על קולדפליי. ועכשיו זה תורה של הסנסציה הקנדית, זו שב-2004 פרצה לחיינו בסערה ועשתה לדור של כותב שורות אלה מה שעשו הקיור או הסמית'ס לדור שלפני כן: הצליחה להגדיר אותו במונחים של כאב.
עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:
לנה דל ריי ממשיכה לזייף - וזה ממכר
הארי סטיילס מוואן דיירקשן רוצה להיות רוקסטאר
גורילאז החדש עמוס בכל טוב, מינוס הנשמה
"Funeral" הבכור (2004) ו"Neon Bible" שהגיע אחריו (2007) היו התגלמות רוק האצטדיונים האותנטי, הרלוונטי והנכון ביותר לתחילת העשור ההוא. ווין באטלר, רז'ין שסיין וחבריהם נחשבו נושאי דגל רוק הגיטרות, ההוכחה האחרונה שהוא עוד יכול לגעת באנשים גם בעידן של מחשוב, הפקה ויתר קלישאות עולם המוזיקה ה(פוסט)מודרני. "The Suburbs" מ-2010 היה המאסטרפיס הגדול שלהם, חגיגת ניצחון של ילדי הפרברים שבורי הלב מהבטחות כוזבות, הבוגרים המצטיינים בבית הספר לפאתוס על שם הבוס, ב. ספרינגסטין.
אחר כך הגיע "Reflektor", שלא היה צריך להיות אלבום כפול בשום צורה אבל לא נפל מקודמיו. הוא זה שמיצב את ארקייד פייר כהרכב מתפתח תמידית, כזה שיודע להתאים את עצמו לצייטגייסט המוזיקלי, אבל לא לגמרי לאבד את המהות. עזר להם בכך לא מעט אחד ג'יימס מרפי, מנהיג להקת LCD סאונדסיסטם, שיודע דבר או שניים על התכה בין דיסטורשן ורחבות, לכדי ילד אהבה שכזה בשם דאנס-Pאנק.
אז, ב-2013, השינוי התקבל בחשדנות - בעיקר כי הוא לא באמת היה מהותי. פרט למספר שירים רקידים במיוחד, הם היו, ונשארו, אותה ארקייד פייר. אך מילת המפתח כאן היא התקבל. ועכשיו, תריצו קדימה 4 שנים ותעשו סטופ בסוף השבוע האחרון. ארקייד פייר מוציאים את "Everything Now", אלבום חמישי שמובל על ידי סינגל בעל אותו השם - והרשת כמרקחה.
באנגלית אומרים "You dance with who brought you", כלומר בנשף הסיום אתה רוקד עם מי שהביא אותך למעמד. האזנה לסינגלים שהוציאה הלהקה מדי יום חמישי בחודשים האחרונים כהכנה לאלבום המלא, הבהירה באופן די ברור שארקייד פייר אכן רוקדים בנשף הזה, אבל ממש לא בא להם לעשות זאת עם הדייט המקורי שלהם. ברוס ספרינגסטין יכול להישען על קיר אולם ההתעמלות המקושט ולבהות בחלל בעצב. ארקייד פייר באו הערב לרקוד עם אבבא.
כן, לא פשוט לעכל את השינוי שחל במי שעד לפני כמה שנים נחשבה לענקית רוק. זה לא שהיא בגדה בעצמה ממש - האזנה מעמיקה לאלבום מגלה שארקייד פייר ממשיכה לשחות במקומות בהם אהבה לשחות גם לפני כן, קרי חורי ענק בנפש ששום דבר לא יימלא, תחלואות העיר הגדולה, צלקות גיל התבגרות וסיפורי אהבה שבורה. אלא שהיום, בניגוד לאז, פחות מתחשק לה לצלול עם כל הראש פנימה, והיא מעדיפה לחקור את אותם הנושאים תוך שכשוך במים הקצת פחות עמוקים.
שיר הנושא (המצוין דווקא) הוא כתב אישום נגד תרבות הצריכה. "עד שכל חדר בבית שלי ייתמלא חרא שאני לא יכול לחיות בלעדיו", הם שרים, "בכל אינץ' ברקיע יש כוכב, בכל אינץ' של עור יש צלקת, אני מניח שיש לך הכל עכשיו", וזה מוגש על מצע "Dancing Queen" של אבבא. "Signs of Life" מתאר בדיוק רב, ולרקע מחיאות כפיים, סירנות ווייב Fאנק-סבנטיזי וכדור דיסקו מעל, תרבות חיי לילה של צעירים. זו קיימת בכל מועדון ובכל עיר גדולה, שמספרת לעצמה שהיא חוגגת את החיים, כשבמציאות היא בעיקר מחפשת סימן לקיומה. גם "Peter Pen" משחק על פנטזיית נעורי הנצח של ה"ילדים המגניבים שתקועים בעבר", מהשיר שהוזכר לפני כן. "Electric Blue" הכיפי והקליל עומד בניגוד מוחלט ל"Deep Blue" שלהם מאותו אלבום פרברים, שהיה שיר יפה בצורה טראגית.
אז אתם יכולים להגיד שבמונחי ליריקה ארקייד פייר עדיין יודעים לתקוע את הסכין החדה בבטן ולסובב אותה במיומנות, וזו רק המעטפת המוזיקלית שכמו מרדדת את הטקסטים ומנגישה אותם לטובת צעדי ריקוד. יש בזה משהו, במיוחד כשנתקלים בשורות כמו "We're the bones under your feet, The white lie of American prosperity, We wanna dance but we can't feel the beat, I'm a liar, don't doubt my sincerity".
מצד שני, גם שיר סמי-קאנטרי כמו "Infinite Content" - על פניו פלטפורמה הגיונית יותר למתיחת ביקורת על כמויות התוכן שנשפכות עלינו מכל כיוון - הוא לא יותר משיר חמוד שבסוג של הפוך על הפוך, כלומר במעט מילים, עוסק בעודף מידע. זה לא ההפוך על הפוך היחיד שהשיר הזה מבטא. קצת מוזר לשמוע את ארקייד פייר מביעה ביקורת על כמויות תוכן כשהיא בעצמה יצרנית תוכן לא קטנה (ראה ערך קמפיין רשת ושלל טכניקות שיווק לדור המילניום שליוו את צאת האלבום).
גם שורות כמו "Boys and girls got all the answers, Men and women keep growing their cancers" אמנם מייצרות חרוז חביב, אבל לא ממש מעניקות את הרושם שהושקעה כאן מחשבה רבה מדי במילים. תגידו "בסדר, הם רצו לעשות אלבום שיגרום לנו לזוז", אבל זה לא סותר. הם בעצמם הוכיחו בשירים כמו "Mountains Beyond Mountains" שאפשר לשלב בין אלקטרו-פופ סופר מרים לבין תחושת דחיות וחוסר רצון להיכנע לקונפורמיזם.
לא שמדובר בשירים גרועים, הם ממש לא (טוב, אולי פרט לטראק הג'מייקני, נטול החן והתכלית, "Chemistry". וגם "Good God Damn"). למעשה, רוב רובה של אסופת השירים החדשה דווקא כיפית, נדבקת לאוזן ועושה חשק למספר רב של האזנות חוזרות, במיוחד "Creature Comfort". אבל כשמדובר באלבום חדש של ארקייד פייר - גם אם ברור שהיא לא תייצר עוד "Suburbs" או "Funeral", יש ציפייה למסר ענק. מעין תמת-על מקורית שתרחף מעל כל הצלילים המרקידים. משהו שיגדיר אותנו שוב, גם אם באמצעות אסתטיקה דאנסית.
ואז, רגע לקראת הסוף מגיע "We Don't Deserve Love" וטורף את הקלפים מחדש. במה שללא ספק ייזכר כשיר החשוב והיפה ביותר באלבום, פייר מזכירים לנו שנשמתו של הבוס עדיין בוערת בהם. "שתי עיניים על הכביש, כי אני נוהג הביתה אליך", הם שרים שם. "שתי עיניים על הכביש הלילה, כי אלוהים יודעי איפה הייתי. אדוני השוטר, בבקשה אל תבדוק את הבל פי, זה לא חטאי היחיד".
וכך, במחי רצועה אחת, ארקייד פייר מזכירים לנו שעדיין מדובר באחד ההרכבים הרגישים ביותר בסביבה, שיודע לכתוב שיר שיכיל את כל אלה שבאו לפניו ולהסביר את הכאב שלהם בשאלה אחת. אולי באמת אנחנו לא ראויים לאהבה, לפחות בתפיסה שלנו - ומכאן הרדיפה האינסופית. אישור חברתי, רכוש, נהירה אחר פרסום או נעורי נצח - כל אלה הם רק ניסיון לטייח את הפחד הגדול שמבעבע מתחת לנפש האנושית. ארקייד פייר לא הלכו לשומקום, מסתבר. הם רק שינו פאזה. הם עדיין להקה חשובה גם אם הם המירו הרבה מהיומרה ומהחשיבות העצמית בדיסקו קליל.
