החדש של ריטה: הקול מצוין, כל השאר פחות
לא מעט מן הכיף וההתרסה שהפכו את ריטה לזמרת הגדולה בישראל הלך לאיבוד באלבומה החדש "ניסים שקופים" ופינה מקומו לטובת מעטפת מקצועית מאוד ובעיקר משעממת. שירים כואבים לא תמצאו כאן, יותר לכיוון מזמורי תקווה קלישאתיים שמושרים בטבעיות ובעוצמה - וזה רק מדגיש את גודל ההחמצה
עוד לפני שצליל אחד מתוך האלבום הזה אפילו מושמע, ריטה פונה באופן ישיר אל המאזין, דרך החוברת המצורפת, כדי להבהיר את חשיבות הפרויקט הזה מבחינתה ואת גודל ההשקעה בו. "תשע שנים אני עובדת על האלבום הזה", היא מספרת. "תשע שנים שבהן אספתי מילה למילה, שורה לשורה, מעכלת, שרה, מקליטה, מוחקת, מקליטה מחדש. אחרי כמעט עשור, והנה אני מרשה לעצמי סוף סוף ללדת את התינוק הלא צעיר הזה שיקר לליבי כל כך, אולי אפילו יותר מהאחרים, דווקא בגלל מתנת התובנות שהוא טומן בתוכו".
ההשקעה שריטה מדברת עליה ניכרת בכל פרט כמעט. החל ממגוון רחב של יוצרים, בהם השמות היותר חמים של השנים האחרונות (נועם חורב, לורן פלד, דודי בר דוד, תומר הדדי), לצד כותבות ותיקות כמו רחל שפירא או צרויה להב, המלווה את ריטה כבר שנים, וארבעה טקסטים שריטה עצמה כתבה, דרך עיבודים עשירים וסאונד עדכני ומלוטש וכלה בצילומים המושקעים המלווים את החוברת ואת העטיפה.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
ארקייד פייר הדליקו בנו אש - עכשיו הם חוטפים אותה
לנה דל ריי ממשיכה לזייף - וזה ממכר
הארי סטיילס מוואן דיירקשן רוצה להיות רוקסטאר
אבל עם כל הכבוד למעטפת ולגודל ההשקעה, מה שחשוב בסופו של דבר הם השירים, שאותם היא שרה נהדר, משוחרר וטבעי יותר מאי פעם עם מינימום של מניירות (וחבל, כי אם יש זמרת שאני מחבב את המניירות שלה, זו ריטה). עשרה שירים במספר, שבהם טמונה "מתנת התובנות", כפי שריטה הגדירה.
רמז ישיר לטיבן של התובנות האלה אפשר למצוא בהמשך הדברים שלה: "אנחנו בוראים מציאות עם כל מה שאנחנו אומרים. מילים יכולות להיות סוג של תפילה ובריאה, ולכן טקסטים שהיה בהם סוג של בשורה רעה, חולשה וחוסר אונים לא נכללו במה שרציתי לשיר באלבום הזה. הייתי רוצה שהשירים באלבום הזה יהיו סוג של 'תוסף' או זריקת עידוד להתמודדות עם הקרוסלה הזאת של חיינו".
וזוהי באמת רוח הדברים. כמעט כל השירים הם סוג של מזמורי עידוד ונחמה. אם זה לגבר המייחל לאהבה ("כשהיא תבוא"), לגבר שחייו התרסקו ("באתי אליך"), לזמרת עצמה שחוותה "סופת חול קשה ומטלטלת" ("לא מוותרת") או לילדה היוצאת אל העולם ("קחי לך", שנכתב ומושר בידי ריטה ומשי קליינשטיין, בתה). לא תמצאו כאן, בהתאם להצהרת הזמרת, שירים חושפניים על רגעי חולשה וכאב. מצד שני, יש כאן מגוון רחב של טקסטים שיוכלו להפוך ללהיט בתחום הקואוצ'ינג - ז'אנר פורה במיוחד בישראל 2017. אל תדברו איתנו על קושי, קשה פה מספיק. רק תבטיחו שיהיה בסדר. שיר הנושא, "ניסים שקופים", נפתח בשורה "הפרטים הקטנים הם שנחשבים, אהוב שלי", ואי אפשר שלא להיזכר מיד בשיר הנושא החדש של זמרת מיינסטרים אחרת, מירי מסיקה - "אלוהי הדברים הקטנים". שלא לדבר על הלהיט של האקס, "מתנות קטנות".
המלכה והקלישאה. "מזמן"
אני מנסה בכוחותיי האחרונים להימנע מציניות, אבל כוחותיי אזלו. אפילו עשרה שירי תקווה ונחמה של ריטה לא הצליחו לחדש אותם כי התוצאה של כל "מתנת התובנות" הזו היא בעיקר... שעמום. מושקע, מכובד, מופק היטב, מושר נהדר, נאמר כבר הכול. אבל עדיין - משעמם. משפטים כמו "אל תפחד, חבר שלי למסע. האהבה שלנו שוכנת בעריסת ליבנו, שקטה ומכוסה" ("ניסים שקופים"), או "מתוך גביע הבדידות שלנו ניגר עסיס של ענבים כחולים" ("מזמן") נשמעים כאילו נלקחו מספרי הדרכה רוויי קלישאות.
ואלה לא רק הטקסטים, אלא גם המנגינות. כמעט כל השירים באלבום הזה שומרים על סוג של איפוק וכמעט מינימליזם. בפרפרזה על להיט נהדר של ריטה, כאילו לקחו את הנמרה הכי גדולה בתולדות המוזיקה הישראלית - ופשוט אילפו אותה. צריך להיות כנים ולהודות בכך שמדובר בתהליך הדרגתי, שעובר על ריטה כבר שנים, וכמובן שאי אפשר לצפות מזמרת ותיקה כל כך שתמשיך לשיר ברחובות. ועדיין, נדמה שחלק גדול ממה שהפך את ריטה לזמרת הכי גדולה בארץ - חוצפה, כיף ואפילו סוג של התרסה - פשוט הלך לאיבוד לטובת משהו מאוד מהוקצע ומכובד.
יכול מאוד להיות שאם מאחורי האלבום הזה היה עומד מנהל אומנותי או מפיק מוזיקלי דומיננטי (ואין כזה. כמעט כל שיר הופק באופן פרטני), הדברים היו יכולים להישמע אחרת, לפחות ברמת המינונים. כי יש כאן גם רגעים יפים, שרק מחדדים את גודל ההחמצה, בעיקר בתחילתו. "חבר של פעם" הוא שיר יפה במיוחד, אולי מפני שהוא לא מנסה להציע בכוח נחמה ואפילו מדבר על רגשות "שליליים" כמו החמצה וגעגוע. גם "מזמן" מספק את המקצב ואת הסולמות המוזיקליים שמזכירים מי כאן המלכה. "באתי אליך" מציע מעט דרמה מבורכת ואפילו מוטיבים מזרחיים מגניבים בעיבוד. אבל אלה, כאמור, נמצאים במיעוט. הרוב קובע, והרוב מאכזב.
