"קצה האגם": מוזרה, מקורית ומהפנטת
העונה השנייה של "קצה האגם" שונה בתכלית מקודמתה - אך לא נופלת ממנה. השילוב בין דרמה קורעת לב לקומדיה אבסורדית הופך אותה לסדרה שלא תוכלו להוריד ממנה את העיניים, עם קצת עזרה מניקול קידמן
גם בעונתה השנייה אין על המסך שום דבר ממש דומה ל"קצה האגם" (Xtra HOT VOD). בעונתה הראשונה ועטורת השבחים התבלטה הסדרה של ג'יין קמפיון כאחת הייחודיות ביותר על המסך הקטן, בטח שבתחום הצפוף של דרמות המתח/מסתורין השולחות בלש מיוסר ורדוף על ידי עברו אל איזו עיירה קטנה ומרוחקת, שם חקירתו חושפת את הריקבון והסחי המסתתרים בתוך קהילה קטנה ומסוגרת.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"אוזרק": לא בליגה של "שובר שורות", אבל מהנה
"המתמחים": מותחת ודרמטית, כמו החיים עצמם
שישה פרקים פנימה לתוך העונה השנייה – בבינג' שזרק מקל בגלגלי כמה תוכניות אחרות שהיו לי, פשוט לא הצלחתי להתאפק – וברור שמבחינות רבות היא שונה בתכלית מקודמתה. את הטבע הפראי של האי הדרומי של ניו זילנד, לצורך העניין, החליפו קמפיון ושותפה לכתיבה וליצירה ג'רארד לי בנוף האורבני של סידני, אוסטרליה. בהתאם השתנה גם הקצב של הסדרה, ולפחות ברמת הז'אנר היא עונה כעת באופן נאמן יותר לתואר "דרמה משטרתית".
אבל במקביל, היא כל כך, כל כך הרבה יותר מזה. הטון הייחודי שלה נותר, פרי החירות שקמפיון נוטלת לעצמה בערבוב ז'אנרים שונים. לפעמים, כאמור, "קצה האגם: צ'יינה גירל" (זה שמה המקורי של העונה השנייה) היא דרמת-הליכים משטרתית לכל דבר ועניין. ואז, בלי אזהרה, היא יכולה להפוך לקומדיה אבסורדית, רק כדי להתחלף שוב לדרמה קורעת לב ואז לפנות בחדות לסאטירה גרוטסקית על גבריות פגומה, לגעת קלות בסוגת המתח הפסיכולוגי ולחזור שוב למחוזות המותחן המשטרתי. זה קורה מדי פרק, ואת שינויי הטון הללו מבצעים קמפיון ושותפה לבימוי אריאל קליימן ביד בוטחת לחלוטין, עוטפים את המעברים היותר-קפריזיים שלהם בשכבות של הומור דק, מוציאים את הנרטיב שלהם מאיזון ומחזירים אותו חזרה כל אימת שבא להם. בכל סדרה אחרת זה היה יכול להיות ביזארי ומטלטל מדי, אבל פה זה פשוט עובד - ומקנה ל"קצה האגם" איכות מהפנטת. לא תוכלו להוריד ממנה את העיניים.
וגם העיסוק בתמות של עונה 1 נותר. הפעם, הסדרה יוצאת לדרך לאחר שמזוודה ובה גופתה של צעירה אסייתית שעסקה בזנות נזרקת לים – תעלומה שממשיכה את עיסוקה של העונה הראשונה בנושאי תוקפנות מינית וניצול. הבלשית רובין גריפין (אליזבת מוס), שחזרה לסידני לאחר האירועים הטראומטיים של העונה הקודמת אך עדיין נושאת את רישומן עליה, מופקדת על החקירה, ואליה מצוותת שוטרת צעירה ונלהבת (גוונדלין כריסטי מ"משחקי הכס") הנושאת עיניה אליה בהערצה.
במקביל קמפיון ולי מעמיקים שוב אל תוך חייה של רובין ופותחים לרווחה את תמת האימהות שצבעה את עונתה הראשונה – הפעם רובין מתמודדת עם תוצאותיה של
ההיסטוריה הכאובה שלה שנדונה אז, ופוגשת לראשונה את הבת שמסרה לאימוץ (אליס אנגלרט, בתה במציאות של קמפיון). זו, עוקצנית ומנותקת, מורדת בסמכות אימה המאמצת (ניקול קידמן) ומנהלת מערכת יחסים עם פוס (דיוויד דנסיק) – גבר מרושל, מוזר ומבוגר ממנה בהרבה. אבל מה שרובין לא יודעת זה שפוס קשור ישירות לרצח שהיא חוקרת, ובאמת שזה כל המידע שתצטרכו בשלב זה. פשוט צפו בה, כי מוזרה ככל שהיא יכולה להיות, גם בעונתה השנייה "קצה האגם" נותרת אחד הדברים המקוריים, טורדי המנוחה והמלבבים על המסך הקטן. כן, השניים האחרונים קצת סותרים, אבל היא כל זה - ויותר.
ומילה על הקאסט, כי כמעט מיותר לציין עד כמה הוא אדיר. אליזבת מוס, כהרגלה, מוזרה ונפלאה ומלאת אופי עד להתפקע; גוונדלין כריסטי מתוקה להפליא, דיוויד דנסיק קריפי בטירוף, ואליס אנגלרט היא חתיכת תגלית. אבל מה לעשות, יש רק איי-ליסטרית אמיתית אחת בקאסט, ועם כל תפקיד שהיא לוקחת על עצמה בעת האחרונה, במיוחד אלה הטלוויזיוניים, היא ממשיכה להוכיח מדוע היא כזו - ניקול קידמן פשוט נהדרת פה בתפקידה כאינטלקטואלית חריפה ולוחמנית שעזבה את בעלה לטובת אישה ועוררה על עצמה בכך את חמת בתה המאומצת, הפונה לזרועות אימה הביולוגית. זו לא רק העובדה ששוב, כמו ב"השעות" שהביא לה את האוסקר, היא קוראת תיגר על תדמית הכוכבת ההוליוודית הזוהרת ומופיעה מנומשת, לא מאופרת, שיערה אפור, לבושה בוהו-שיק אקדמי מרושל – אלא האש שהיא מביאה עימה לתפקיד, הרוח העזה של כוכבת גדולה שמגיעה לשיאה המקצועי. פשוט מלכה.
הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס".
