שיר כאב: מוזיקאים שמתמודדים עם דיכאון
הם משתזפים באור הזרקורים, שרים מול המוני מעריצים וחוזרים הביתה עם מועקה גדולה בלב - שלא מרפה. כריס קורנל, סולן לינקין פארק צ'סטר בנינגטון, ברוס ספרינגסטין, ליידי גאגא ואדל הם רק חלק מהמוזיקאים שהצהירו כי הם מתמודדים עם דיכאון. מרביתם עדיין איתנו, ואפילו כתבו על זה שיר
65 אחוזים מתוך 2,211 מוזיקאים שהשתתפו במחקר הודו כי הם סובלים או סבלו בעבר מדיכאון. על פי הממצאים, בעוד שהמוזיקאים הודו כי הם מוצאים נחמה ביצירת מוזיקה, ייתכן כי עבודה בתחום היא בין הגורמים למצבם הנפשי. בין הסיבות לכך נמנו "תנאי עבודה קשים" ו"חוסר הערכה מקצועית". המחקר צייר תמונה עגומה של תעשיית המוזיקה, ולפיו 71 אחוז ממשתתפיו גם סיפרו כי חוו התקפי חרדה. היחס מול יתר האוכלוסיה בבריטניה, שבה רק 19 אחוז מודים כי חוו תסמיני חרדה או דיכאון, הוא די מחריד.
כמובן שישנו גם היחס ההפוך - כלומר, אנשים רגישים יותר פונים לאמנות - אבל המחקר כלל גם מנהלים בתחום המוזיקה, עובדי חברות תקליטים ופרסום ואנשי סאונד. "הדיכאון שלי רק מוחרף על ידי כך שאני מתקיים כמוזיקאי", אמר אחד המשתתפים במחקר. "לחצים סוציו-אקונומיים הופכים את התעשייה לאחת שקשה לחיות בה". אחר אמר כי הוא "לא בטוח שהייתי אומר שהמוזיקה עושה אותי חולה, אלא היעדר דברים שאני מגדיר כהצלחה. זהו היעדר התמיכה בכך שאתה עושה משהו שהמון פעמים לא נחשב 'עבודה אמיתית'".
אפשר להבין את החרדה הקיומית - או לפחות את הסיבות לה, כשמדובר בזמרים בתחילת דרכם או מוזיקאים שנאבקים על פיסת הכרה ולא זוכים בה. אבל תעשיית המוזיקה תמיד הכילה בתוכה גם כוכבי על שהודו כי סבלו מדיכאון. בחודשים האחרונים היינו עדים לכמה מקרים שהובילו להתאבדויות, כשסולן סאונדגרדן, כריס קורנל, וסולן להקת לינקין פארק, צ'סטר בנינגטון, נמצאו מתים כתוצאה ממה שנקבע כהתאבדות. השבוע הייתה זו שינייד אוקונור, זמרת ששמה נקשר כבר כמה פעמים בעבר לדיכאון, שהעלתה וידאו קורע לב לרשת ובו סיפרה על מאבקה במחלה.
רובי וויליאמס
ניק דרייק סבל מדיכאון רוב חייו, ולבסוף הפך קורבן של המחלה כאשר מת בגיל 26 ממנת יתר של כדורים אנטי-דפרסיביים. איאן קרטיס מלהקת ג'וי דיוויז'ן סבל גם הוא מדיכאון, שהלך והחריף ככל שהלהקה שלו הלכה והתפרסמה. מנהיג נירוונה קורט קוביין (שסבל גם מהפרעת אישיות דו קוטבית), סיד בארט מפינק פלויד ובריאן ווילסון מביץ' בויז - גם הם מקרים ידועים של מוזיקאים שסחבו מועקה גדולה על ליבם.
באופן כמעט מכני, הדיכאון מקושר לרוב לז'אנרים מוזיקליים כמו רוק או פולק, אבל גם עולם הפופ ידע לא מעט מוזיקאים שהצהירו כי הם סובלים מדיכאון. אחד מהם הוא רובי וויליאמס, שדיבר על מחלתו בראיון שהעניק ב-2003 - שיא ימי תהילתו ככוכב הפופ הגדול ביותר בבריטניה.
בראיון שהעניק ל"סאן" הבריטי באוקטובר האחרון, סיפר הזמר כי עם הגיל למד להתמודד עם המחלה. "יכולות להיות רמות גבוהות של דיכאון או נמוכות", הסביר, "דיכאון הוא משהו שממשיך איתך לכל החיים, ואני יודע שאני יכול עדיין לעבוד ולהתמודד איתו, אפילו אם נפשית אני בדאון, אז אני נחמד לעצמי כמה שאני יכול. מידת הביטחון העצמי שלי תמיד הייתה נמוכה באופן משמעותי, אבל עדיין הצלחתי לנווט את עצמי למקומות שהגעתי אליהם במהלך הקריירה שלי. הופעתי מול 70 אלף איש והרגשתי חרא, שזה מעמד כל כך מכריע שאני פשוט לא יכול לעמוד בו. בסוף הייתי אמיץ ואני נותן לעצמי טפיחה על השכם על כך".
וישנה גם ליידי גאגא, זמרת שאף פעם לא חששה לפתוח בפומבי את עובדת היותה למודת דיכאונות וחרדות. במובנים מסוימים גאגא חרטה על דגלה את העלאת המודעות למחלה. בעיניה, מיתוג הקהל שלה כ"יצורים" הוא הרבה יותר מאסטרטגיה שיווקית.
"אני נוטלת תרופות בכל יום כדי לטפל בדיכאון ולא מרגישה רע על כך", אמרה אם כל המפלצות במהלך הופעה ב-2014. "דיכאון לא גוזל ממך את הכישרונות שלך. הוא רק הופך אותם קשים יותר לגילוי, אבל אני תמיד מוצאת אותם. למדתי שהעצבות שלי לא הרסה את מה שהיה נהדר בי. אתה פשוט צריך לחזור לגדולה שלך, למצוא את האור הקטן האחד שנשאר. אני שמחה שמצאתי ניצוץ קטן מאופסן איפשהו".
ענקית פופ נוספת, שחשפה את התמודדותה עם הדיכאון לקהל הרחב, היא כריסטינה אגילרה. "זה משהו שנמצא תמיד מתחת לפני השטח", אמרה בעבר בראיון ל"Behind the Music" של ערוץ VH1. "אבל אני לא האדם היחיד שגדל במקום של כאוס או עצבות, או כעס, מריבות והתמודדות עם דברים איומים בגיל צעיר. אני באמת מודה על התקופות החשוכות שעברתי".
ברוס ספרינגסטין
"אתה לא מכיר את הפרמטרים של המחלה", אמר הבוס בראיון למגזין ואניטי פייר בשנה שעברה, לקראת צאת האוטוביוגרפיה הרשמית שלו, "Born to Run". "אחת הנקודות שחשוב לי להבהיר בספר הזה היא שלא משנה מי היית ומה ראית, זה אף פעם לא עוזב אותך. אני תמיד מדמיין זאת כמו מכונית. כל ה'אני' שלך בתוכה, ו'אני' חדש שלך יכול להיכנס אליה, אבל כל ה'אניים' הישנים לא יכולים לצאת אף פעם. הדבר החשוב הוא מי שידיו על ההגה בכל רגע נתון".
ג'נט ג'קסון
את ההתמודדות הראשונה שלה עם דיכאון חוותה ג'נט ג'קסון, באופן לא ממש מפתיע, ממש בשיא תהילתה. "אני זוכרת שאפילו אחרי סיבוב ההופעות 'Rhythm Nation" ב-1990, כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, הייתי ממש מבואסת", אמרה בראיון ב-1998. "בדיעבד אני מבינה שזה היה דיכאון". הזמרת סיפרה כי בשל העובדה שלא היו לה אז ידע או מודעות לנושא, לא קראה את הסימנים לכך שהיא חווה דיכאון. "זה פוגע בהמון אנשים ובהמון אומנים ולא ידעתי את זה", סיפרה אז, "אף אחד אף פעם לא הסביר לי על זה, וגם לא דיברתי עם משפחתי על כך".
קאשה
"התמודדתי עם המון דברים, ביניהם חרדה ודיכאון", אמרה הזמרת קאשה בראיון למגזין בילבורד ב-2016. "למצוא את הכוח לדבר בפתיחות על הדברים הללו זה לא קל. אבל אולי, על ידי כך שאספר את הסיפור שלי, אצליח לעזור למישהו אחר שעובר תקופה קשה".
בהזדמנות אחרת, במהלך הופעה, אמרה "אני יודעת שאני לא לבד. יש מאבקים. מיליון אנשים בעולם מתמודדים עם זה על בסיס יומיומי. זה מפחיד, אבל מרגע שאתה עושה את הצעד הראשון כדי לעזור לעצמך, אתה לחלוטין משתנה לטובה. לפעמים המסע שלך יקבל פניות לא צפויות, אבל זה היופי בחיים. צא ותילחם על עצמך, אל תיתן לאף אחד לעצור אותך, והכי חשוב - אל תיתן לאף אחד לקחת את החופש שלך. אתה שוונה את זה".
אדל
ואגב אומנים בשיאם - אדל נחשבת היום לזמרת הפופ המצליחה בעולם שזוכה לפרגון תמידי, ועדיין נאבקת בדיכאון - עליו היא סיפרה לאחרונה בהרחבה בראיון למגזין "ואניטי פייר". "יש בי צד אפל מאוד, אני נוטה לדיכאונות", סיפרה הזמרת. "אני יכולה להיכנס ולצאת מהם די בקלות. זה התחיל כשסבי מת, כשהייתי בערך בת 10".
הכוכבת בת ה-29 גם סיפרה בעבר על הדיכאון לאחר לידה שחוותה ב-2012. "מה שאני יודעת על דיכאון לאחר לידה הוא שאתה לא רוצה להיות עם הילד שלך. אתה דואג שאולי תכאיב לילד, אתה מודאג שאולי אתה לא עושה עבודה טובה. אבל אני דווקא הייתי אובססיבית לילד שלי. הרגשתי מאוד לקויה. הרגשתי שעשיתי את ההחלטה הכי קשה של חיי".
סלינה גומז
ההתייחסות הפומבית המשמעותית ביותר של כוכב הפופ סלינה גומז לדיכאון עמו היא מתמודדת, הייתה דווקא במעמד משמח. זה קרה בשנה שעברה, בטקס פרסי המוזיקה האמריקנית, כשבפני קהל אוהד ומפרגן של מעריצים ואנשי תעשייה הודתה ששנתיים קודם לכן הייתה "שבורה לחלוטין" ולקחה פסק זמן מפעילות כדי להתמודד עם התקפי חרדה ודיכאון.
"החזקתי את זה בשליטה כדי שלעולם לא אאכזב אתכם", אמרה, "אבל החזקתי זאת יותר מדי בשליטה, עד שבשלב מסוים אכזבתי את עצמי. אם אתה שבור אתה לא חייב להשאר שבור". זו לא הייתה הפעם הראשונה שגומז התייחסה להתמודדותה עם המחלה. "היו חודשים בהם הייתי מדוכאת ולא יצאתי מהבית", אמרה למגזין V ב-2014. "אני סופר שמחה שאני נושאת עליי כמה צלקות, כמה חבורות. אני למעשה ממש אוהבת את זה".
בילי קורגן
זה לא מפתיע לדעת שבילי קורגן התמודד במשך שנים עם דיכאון. זה כתוב בכל שורה ביצירה של להקתו, הסמאשינג פאמפקינס - מההרכבים שהגדירו את דור ילדי הניינטיז ואת ההתמודדות שלהם עם המציאות. לאחרונה התראיין קורגן לפודאקסט "Why Not Now" של איימי ג'ו מרטין, שם סיפר כי לאחר שההרכב שהוביל הוציא את אלבום הבכורה שלו "Gish" ב-1991, הוא הרגיש נחות ללהקות כמו נירוונה ופרל ג'אם. "כל מה שבניתי את עצמי להיות ולעשות כבר לא היה רלוונטי", אמר. "נכנסתי לדיכאון מאוד מוזר, כי הרגשתי לא ראוי באופן שלא הייתי מוכן לו".
כריס קורנל
"אני חושב שכולנו נושאים נטייה לדיכאון, אבל רוב האנשים מסווים אותה", אמר כריס קורנל המנוח באחת הפעמים בהן התייחס לדיכאון עמו התמודד, ואשר ניכר רבות בשיריו - במסגרת סאונדגרדן, בעבודותיו עם להקת אודיוסלייב או כאמן סולו. "בואו נודה בכך - החיים הם עניין די מסובך ודיכאון יכול גם להיות דבר מאוד מעורר השראה, לפחות עבורי", הוסיף. ובוא נודה - לעתים, ההצצה בשמות שיריו של קורנל מספיקה כדי להיחשף לנפשו המורכבת והמיוסרת.
התאבדותו של קורנל ב-18 במאי האחרון היכתה את מעריציו בהלם, שכן לא ניכר היה שקורנל משדר אי אילו אותות מצוקה. על פניו, נראה היה שהוא חווה תקופה יפה ורגועה בחייו. "אם אתה מדוכא מספיק זמן, זו כמעט נוחות, מצב תודעתי שהשלמת איתו בגלל שאתה מצוי בו כל כך הרבה זמן", אמר בראיון, והסביר את הרוח האופטימית החדשה במפרשיו. "אף פעם לא הרגשתי שאני חייב להיות בדיכאון או עצוב כדי לכתוב שירים". הוא דיבר שם על חיי המשפחה החדשים שמצא, שהרימו אותו מהחולות הטובעניים העמוקים בהם היה נוהג לשקוע. "עכשיו, עם אשתי והילדים שלי, אני לא נופל לתוך דיכאון עוד", הוסיף, "אני נהנה כפי שלא נהניתי בחיי, מבחינה יצירתית.
"הבעיה היא שאף אחד לא יודע מהו דיכאון ממוצע", הוא ציין כשהתייחס לשוני בין הנטייה הטבעית לדיכאון לבין יצר התאבדותי. "קשה למצוא את ההבדל. אתה חושב שלמישהו יש דיכאון ממוצע, וברגע הבא הוא תלוי על חבל".
