ביקורת סרט - "פלא": הנאה והתרגשות לכל המשפחה
סיפורו של אוגי בן ה-10 שנולד עם פנים מעוותות הוא מעין אגדה לילדים ובני נוער המתקשים להתמודד עם אתגרי החיים, כמו גם שיעור בקבלת השונה. עם אוון ווילסון וג'וליה רוברטס החינניים בתפקידי ההורים, והתמקדות גם בדמויות האחרות כדי להדגיש שהקשיים אינם מנת חלקו של הילד בלבד, אלא גם של סביבתו - התוצאה היא סרט שמצליח להעלות חיוך ולרגש
"פלא" ("Wonder") אומנם אינו פלא, אבל הוא בהחלט הפתעה קטנה. על פניו, אם יש גיהנום שאליו מגיעים חסידי הקיטש הסכריני, הסרט הזה היה אמור להיות משודר במסכים שבאולם הקבלה. מה רבה ההפתעה, על כן, שבסופו של יום מדובר בסרט סימפטי בהחלט, שבדרכו הנעימה מצליח אפילו להעלות חיוך ולרגש.
במשפט אחד: זוהי גרסת בית הספר היסודי של "מסכה", סרטו משנת 1985 של פיטר בוגדנוביץ', שהביא את סיפורו של נער בעל פנים מעוותות. כמוהו, גם גיבורו הצעיר של "פלא", הילד אוגי פולמן (ג'ייקוב טרמבליי, "חדר"), נולד עם פגם גנטי שגם אחרי למעלה משני תריסר ניתוחים הותיר את פניו כעיסת בצק מצולקת שבמרכזה זוג עיניים הנדמות כנמסות.
אוגי בן ה-10 חי בבידוד מהעולם. הוא מעולם לא הלך לבית ספר אלא למד בבית, וכאשר יוצא החוצה הוא מקפיד לחבוש קסדת איש-חלל. היום האהוב עליו ביותר בשנה הוא, מסיבות מובנות, ליל כל הקדושים. אוגי הוא חובב מדעים מושבע ובעולמו דמויות מסרטי "מלחמת הכוכבים" הן חלק אינטגרלי מהמציאות הסובבת. יש לו אחות בכורה אוהבת (איזבלה וידוביץ') ושני הורים (אוון ווילסון וג'וליה רוברטס) תומכים, המחליטים לטובתו שהנה הגיע הרגע בו עליו לצאת מהמסגרת הביתית המגוננת, להתמודד עם העולם שבחוץ, ולפקוד את בית הספר.
"פלא" מבוסס על ספר ילדים ונוער בשם זה מאת ר"ג פלאסיו שראה אור בשנת 2012 (יצא לאור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן). ככזה, אין לו כוונה להפוך את סיפורו של אוגי לגרסה המודרנית של "איש הפיל". אדרבא, סרטו של סטיבן צ'בוסקי (שעסק בסוג אחר של חריגות חברתית ב"כמה טוב להיות פרח קיר" מ-2012 שכתב וביים ע"פ ספרו) מגולל את המעשייה הדידקטית שבמרכזו מתוך כוונה להבליט את ניצחון טוב הלב, האחווה האנושית והתמיכה המשפחתית על כל קושי שנקרה בדרך.
סיפורי הלוויין נועדו להאיר את משפחתו של אוגי כחמה ומלוכדת, והמוצלח שבהם הוא זה שמתמקד באחות הבכורה המגלה שחברתה הטובה מתנכרת לה מסיבה לא ברורה, ומחליטה להצטרף לחוג התיאטרון של ביה"ס אחרי שהיא פוגשת באקראי, ונעשית מעוניינת בתלמיד שחור הלומד בו.
האסטרטגיה הנרטיבית הזו, שמקורה בגרסה הספרותית, מאפשרת לנו לבחון את סיפורו ודמותו של אוגי מפרספקטיבות שונות, מייצרת דינמיות בכל הנוגע לשיפוטנו את הדמויות האחרות ויחסנו כלפיהן, ומספקת תובנות הקשורות להתמודדות עם חריגוּת. זה אולי לא הופך את הסרט למורכב במיוחד, אבל מצליח להעלות בעיות וסוגיות רלוונטיות של גיל ההתבגרות, בעיקר כאשר מדובר בתשומת הלב שזוכה לה אוגי מצד הוריו המגוננים שבה בעת מתעלמים ממצוקותיה של אחותו. הסרט רומז על קשר משמעותי יותר שיש לה עם סבתה (סוניה בראגה הברזילאית בהופעת אורח), אך לא מפתח היבט זה בצורה מספקת, ולמעשה הסצנה הקצרצרה ביניהן נדמית מיותרת.
"פלא" הוא מעין אגדה לילדים ובני נוער שמתקשים להתמודד עם תביעות החיים – חריגותו הקיצונית, חייזרית כמעט, של אוגי מייצגת את הקושי הזה בצורה מוחשית. בה בעת, היא מאפשרת לסביבתו ללמוד שיעור ב"קבלת האחר והשונה". מרבית הדמויות הסמכותיות בסרט - מורים, מנהלים והורים – מעניקות לאוגי סביבה נדיבה ותומכת שהופכת את ההתמודדות הדרמטית לסבוכה פחות מכפי שהיינו מצפים.
ווילסון ורוברטס חינניים במיוחד בתפקידי ההורים, גם אם היינו שמחים לדעת במה בדיוק עובד האבא, ומוותרים על סיפור ההגשמה העצמית של האם שבאופן סימבולי משלימה סופסוף את התזה שלה– עתה, אחרי שאוגי יוצא אל העולם. דמויות ההורים הן יותר פנטזיה מאשר ממשות, אבל כזה אחרי הכל הוא גם "פלא", שכמתבקש משמו (השאול משירה של נטלי מרצ'נט) - מספק שעתיים של הנאה והתרגשות לכל המשפחה.
