בונו, תנוח: יו-2 חזרו עם עוד אלבום גדול מהחיים, וזה מתיש
"Songs of Experience" החדש של יו-2 הוא ניסיון נועז - לפרקים נואש - של מפלצת רוק להמציא את עצמה מחדש. בין פדיחות אוטו-טיון, חנפנות יתר לקולדפליי ואווירת שופוני מוזיקלי שיצא משליטה, מצליחים להישמע גם כמה רגעי קסם יפים ואישיים. כי כשהענקים האירים רואים את האור, הם עדיין מסנוורים
בתום ההאזנה הראשונה ל"Songs of Experience" של יו-2 זחלתי באפיסת כוחות לפינת החדר, אוזניי מצלצלות וכל איבריי - כולל הפנימיים - תפוסים. זה לא שהתאמצתי כל כך. מה שעייף אותי באמת היה המאמץ של בונו, דה אדג' וחבריהם. נדמה שהפעם הם פשוט יצאו מגדרם כדי להוכיח שהם עדיין מגניבים/מעודכנים/מרגשים/הכי גדולים בעולם - והמאמץ הזה ניכר קודם כל במספרים.
מדובר באלבום של 13 שירים וארבעה בונוסים, שעבדו עליו במשך שלוש שנים עם לא פחות מתשעה מפיקים מוזיקליים ו-15 טכנאים (!). בתווך הם הקליטו, הפסיקו, עדכנו, הקליטו שוב, שינו הכל אחרי בחירתו של טראמפ והברקסיט כדי לחדד את האמירות הפוליטיות, ואם כל זה לא הספיק - בונו חווה "התחככות בתמותה", כמו שהגדיר זאת בזהירות מירבית דה אדג', ששינתה לגמרי חלק ניכר מהשירים שכבר היו כתובים.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
ביורק החדש: גן עדן נשי, עוצמתי וקשה לעיכול
טיילור סוויפט משחקת אותה רעה, וזה סתמי להפליא
תתפלאו, הערס מאואזיס הולך לקרוע לכם את הלב
ככה זה אצל יו-2, זו הברכה והקללה שלהם גם יחד - הם לא מסוגלים לעשות משהו שהוא לא גדול מהחיים. כולל המשברים. אני חושד שעליהם נכתב ספר הילדים המצליח "הפיל שרצה להיות הכי". התוצאה היא, כאמור, הרעשה אווירית של גיטרות, הפקה לא הומוגנית, מניירות קוליות ורגשיות ובאופן כללי מינון יתר של שופוני מוזיקלי. והכל מהול בכמה רגעים מביכים באמת, כמו האוטו-טיון המאוס שמשולב בשיר הפתיחה "Love is all we have left", או האפיזודות החנפניות שבהן הלהקה נשמעת כמעט כמו קולדפליי. ירחם השם. הדבר הכי אינטליגנטי שיכולתי להגיד בשלב הזה הוא - די, תנוחו.
למרבה המזל, אפשר להאזין לאלבום שוב. ושוב. ואז להרגיש - מבעד למעטפת המתפקעת ממאמץ - גם בהרבה מאד רגעים של יופי שמזכירים לי את הלהקה שעליה גדלתי בשנות השמונים. זו שבאמת הייתה הכי גדולה בעולם. קודם כל, מאחורי הרעש הגדול מסתתרים לא מעט טקסטים אישיים, הכוללים חשבונות נפש לא פשוטים של בונו, ומעידים - הפתעה - על מודעות עצמית מפותחת, אולי ברוח אותו מפגש מסתורי עם התמותה, שעליו סיפר דה אדג' למגזין "רולינג סטון".
כך, למשל, ב"Blackout" בונו מדבר על שאלת הקיום של להקה מפלצתית שאולי כבר איבדה את הרלוונטיות שלה: "a dinosaur wonders why it’s still on the earth a meteor promises it’s not gonna hurt". ב"Landlady" הוא כותב התנצלות ארוכה במיוחד לאשתו, שהופכת בהדרגתיות (מבורכת) למסמך רגשי מטלטל. ב"The Showman" הוא כבר משקיף בציניות מלאת הומור על כל הגיחוך הכרוך בלהיות כוכב רוק, כלומר על עצמו ("חוצה את החדר כמו עוגת יומולדת").
"The Blackout". מפלצתיים, אבל עדיין רלוונטיים?
מסמך רגשי מטלטל. "Landlady"
הרגעים היפים והאמיתיים האלה מחלחלים גם למוזיקה עצמה, שבהאזנות המאוחרות מצליחה לא פעם להזכיר נשכחות. "Lights of Home" מוכיח בפעם המיליון כמה פלאות יו-2 יודעים לחולל עם השילוב בין גוספל וגיטרה חשמלית. כשבונו פותח מבערים בפזמון של "The blackout" הוא מזכיר לכולם, כולל לעצמו, שהוא עדיין זמר מהצמרת הכי גבוהה של ליגת העל.
ב"The Little Things That Give You Away" דה אדג' פורט על הגיטרה כאילו לרחובות עדיין אין שם. בכלל, הנגינה שלו באלבום הזה כל כך מגוונת ומלאת תשוקה, שהיא מבחינתי הערך המוסף כאן. האצבעות שלו מטעינות גם את שיר הסיום הנהדר "13" ("There is a Light") באותם צבעים מטונפים-יפהפיים, של דבלין בשנות השמונים, או ברלין עם בריאן אינו בתחילת הניינטיז.
כאילו לרחובות עדיין אין שם. "The Little Things That Give You Away" מזכיר נשכחות
בשורה התחתונה, "Songs of Experience" הוא ניסיון נועז - לפרקים נואש - של להקת ענק למצוא את עצמה מחדש. לחדש את האש הבלתי נשכחת. לפעמים זה מחניק, לא פעם אפילו מרגיז, אבל שווה את המאמץ בדרך לרגעים היפים. כי כשיו-2 מוצאים את האור, הם עדיין מסנוורים.
