שומעים את הסוף: סיכום 2017 במוזיקה
כוכבי פופ נלחמו בטרור, רוקרים התקמבקו ושלחו יד בנפשם, טיילור סוויפט הפכה לילדה רעה והאשימה את כל העולם, וגם אצלנו היה שמח - עם בריטני, ניק קייב, גאנז ורדיוהד שעשו לישראלים קיץ הופעות מושלם. זו הייתה 2017 במוזיקה
כמו בכל שנה, גם ב-2017 המשיך הפופ להיות הז'אנר המדובר ביותר. זו דרכו של עולם ומכאן נגזר שמו. אבל קשה להגיד שהיה משעמם בשנה החולפת - בעיקר כי הדמויות הראשיות בקרקס המוזיקה המיינסטרימית דאגו לנו להרבה עניין.
- ומי עשו לכם את השנה? הצביעו למצעד הבינלאומי השנתי של ynet וגלגלצ
מה גרמנו לך לעשות, טיילור סוויפט?!
עניין שכזה, ולא מבוטל, יצרה השנה טיילור סוויפט עם "Reputation", אלבומה החדש שיצא בחודש שעבר והציג את טיילור החדשה. זו הישנה מתה, אתם מבינים, וסוויפט היטיבה להדגיש את העניין בקליפ הנועז ל"Look What You Made Me Do", הסינגל שקידם את יציאת האלבום.
סוויפט מודל 2017 התעקשה לסגור חשבון עם חצי מתעשיית הפופ - מהחברה לשעבר קייטי פרי ועד המטריל התמידי שלה, קניה ווסט. זאת, תוך הפגנת חדות ואדג'יות שנעדרו מהיצירה ומהתדמית שלה לפני כן. חבל רק שעל הדרך היא הוציאה אלבום עמוס מדי, שאמנם מישיר קו עם האופנות הנוכחיות, אבל הפך אותה לעוד אחת בשורה של מוזיקאיות שנשמעות דומות מדי זו לזו. פרט לסינגל שהוביל אותו, אין בו שירים בולטים יתר על המידה. לפנינו אוסף של שירים לרחבות ריקודים בניחוח וודקה רד-בול.
היא מאשימה. "Look What You Made Me Do"
תתלהבו מהמהפך או תתלהבו פחות - על דבר אחד קשה שלא להסכים: סוויפט בהחלט יודעת לעמוד על שלה ואינה סובלת ממחסור בתעוזה. הדבר בא לידי ביטוי כבר באוגוסט האחרון, חודשים לפני קמפיין הרשת MeToo# ופרוץ קשר השתיקה סביב ההטרדות המיניות בתעשיית הבידור העולמית, כשמסעה הארוך של סוויפט להעמיד גבר אחד במקומו - הסתיים בניצחון.
ב-15 באוגוסט זכתה כוכבת הפופ בתביעה נגד דיג'יי הרדיו, דיוויד מילר, אותו האשימה בתקיפה, לאחר שחפן את ישבנה ב-2013 במהלך צילום משותף בדנבר. חודשים ארוכים וכארבע שעות דיון הסתיימו בהכרעה של חבר המושבעים לטובת סוויפט, ובית המשפט קבע אז כי מילר ישלם לה פיצוי בגין נזקים על סך דולר אחד - הסכום אותו דרשה בתביעתה. לא הכסף שיחק שם תפקיד, אלא הכבוד העצמי והזכות לדבר ולא להדחיק את העוול שעברה. במובן זה, סוויפט הפכה לאחת המנצחות הגדולות של השנה.
להיטי הענק
עוד מוזיקאי שנכנע לטרנד השנתי הוא ג'סטין ביבר, שרכב ב-2017 על הגל הלטיני. ההבדל היחיד שבמקרה שלו היה זה הימור נכון. לראייה - "דספסיטו", הלהיט שלו עם דדי יאנקי ולואיס פונסי, ששבר שיאי צפיות ביוטיוב והטריף דור שלם שגדל על "קטנטנות" וספרדית עבורו היא שפה שנייה כמעט. מדובר בשיר לא יוצא מן הכלל, בטח לא בים של להיטים לטיניים. איכשהו, הוא הפך להיות השיר המדובר ביותר בשנה החולפת ועם הצלחה כזו קשה להתווכח.
גם לא עם ההצלחה של אד שירן, אנטי כוכב-פופ במהותו, שכבר פעיל בשטח לא מעט זמן. השנה הוא הביא את "Shape of You", עוד שיר שלא ממש ברור מה יש בו, אבל הפך ב-2017 ללהיט מפלצתי.
להיט-תותח מהג'ינג'י של השנה
תודה על המוזיקה, סליחה על הבגידה
לפני שנתיים ביונסה הוציאה את "Lemonade" בו האשימה את בעלה, ג'יי זי, בבגידה. השנה הוא בחר להוציא את "4:44", שהוגדר לכל הדעות כאלבום תגובה - או הודאה באשמה. כן, עוד הרבה לפני הראיונות בהם הודה קבל עם וקווין בי שאכן רעה בשדות זרות, אפשר היה להבין זאת ממילות השירים החדשים שלו.
כך למשל בשיר "Family Feud" ("סכסוך משפחתי"), שביונסה אף לוקחת בו חלק, שר הראפר "כן, אהרוס דבר טוב אם תתני לי, תני לו את בקי לבד". בקי הוא שמה של הבחורה המסתורית משירה של ביונסה "Sorry", אליה התייחסה בשורה "הוא רק רצה רוצה אותי כשאני לא שם, כדאי שיתקשר לבקי עם השיער הטוב".
בשיר הנושא של האלבום שר ג'יי זי "ואם ילדיי ידעו, אני אפילו לא יודע מה אעשה. אם הם לא יסתכלו עלי אותו הדבר, כנראה אמות עם כל הבושה. עשית מה עם מי? למה צריך שלישייה אם יש לך חברת נפש? היית מסכן זאת בשביל בלו?". בלו אייבי היא כמובן בתם של הזוג, שגם מוזכרת בשיר אחר, בשורה "אתה חייב להשתפר, בחור. אתה חייב זאת לבלו". עוד באותו שיר, שר הראפר "דיברנו במשך שעות כשהיית בסיבוב הופעות. בבקשה תעני לטלפון, תעני לטלפון". את השורה ניתן להקביל לשורה מ"Sorry" של ביונסה, "עכשיו אתה רוצה להגיד שאתה מצטער, עכשיו אתה רוצה להתקשר אליי בבכי".
שיר אהבה למנצ'סטר
האירוע המרכזי ביותר השנה בפופ העולמי נוצר בנסיבות ששמות את כל הוויכוחים, הלהיטים והביקורות הקוטלות בפרופורציות. בערב ה-23 במאי, במהלך הופעה של אריאנה גרנדה בעיר מנ'צסטר באנגליה, ארע פיגוע טרור שגבה את חייהם של 22 אנשים. שבועיים מאוחר יותר, עולם המוזיקה שעדיין היה מוכה תדהמה הגיב במופע מחווה ענק שנערך בעיר, וזכה לשם "One Love Manchester". האירוע ההיסטורי אורגן על ידיה גרנדה ואנשיה ולקחו בו חלק ג'סטין ביבר, מיילי סיירוס, דיוויד בקהאם, פארל וויליאמס, בונו, קייטי פרי, רובי וויליאמס, ליאם גלאגר וקודלפליי. כולם שרו את להיטיהם הגדולים, אמרו מילים יפות ושלחו מסר ברור: לטרור אסור להיכנע.
שובם של הרוקרים
והייתה זו גם שנה מצוינת לאינדי ולרוק - בעיקר למוזיקאים ותיקים ומבוססים שחובת ההוכחה שלהם גדלה עם כל שנה שעוברת. הפו פייטרז הוציאו את "Concrete and Gold", אלבום האולפן התשיעי ואחד הטובים בקריירה שלהם, שהוכיח שוב למה מדובר בהרכב רוק הגיטרות המצליח ביותר בארצות הברית - בין היתר בגלל שירים כמו "Run" ,"The line" וכמובן "The Sky is a Neighborhood". האחרון הוא המנון רוק אצטדיונים מהסוג שלא שומעים כמעט עוד בימים אלה.
האחים גלאגר הוציאו בנפרד (וכמעט במקביל) אלבומי סולו. מעל ליאם עמד סימן שאלה גדול, שתהה האם סולן אואזיס לשעבר יצליח להוציא אלבום ראוי גם כשהוא לא מלווה באחיו וביתר חבריו ללהקה המצליחה. לגבי נואל, ההתלבטות העיקרית הייתה האם הוא יצליח להוציא אסופת שירים שלא תזכיר שוב את אותה אואזיס, יתפתח לכיוונים אחרים ובעיקר - לא ייתן לאחיו הקטן לעקוף אותו בסיבוב. באופן מעניין, שניהם הוציאו אלבומים הרבה יותר מראויים.
ליאם חבר לכותבי שירים מוצלחים (שעובדים בין היתר עם שמות כמו אדל), והוציא אלבום שלצד כמה רגעי רוקנ'רול ממוחזרים מכיל בעיקר המון רגש בהגשה המוכרת. האח הקטן עבר את מבחן האלבום הראשון בהצלחה יתרה, בעוד שאחיו יצא מאזור הנוחות ולקח את היצירה המזוהה איתו לכיוונים אלקטרוניים ופסיכדליים. התוצאה היא אלבום מעניין, מאתגר יותר מקודמיו וכזה שמציג צד אחר של הרוקר הבריטי.
קווינז אוף דה סטון אייג' עשו גם הם שינוי מעניין, כשחברו למפיק הפופ מארק רונסון והוציאו את "Villains". השילוב בין רוקר מכסח ובועט (במצלמות) לבין רונסון, שחתום על להיטי רחבות כמו "Uptown Funk", גרם ללא מעט חרדה בקרב חלק מהמעריצים - ובפרט כשנחת הסינגל הראשון שהניב השת"פ, "The Way You Used to Do". אבל האלבום עצמו - גם אם רקיד יותר מקודמיו, לא לקח אותם רחוק מדי מהאזורים אותם חקרו לפני כן. התוצאה היא אלבום מצוין, עם אוריינטציה פופית מורגשת, שהיווה עבור ההרכב קריצה לכיוון המיינסטרים. חבל רק שלקראת סוף השנה, סולן ההרכב ג'וש הומי קיבל כותרות קצת פחות מחמיאות, כשבמהלך הופעה בעט בראשה של צלמת שעמדה בקהל. לפחות הוא ביקש סליחה.
התגעגענו, אז באנו
2017 כללה גם כמה קאמבקים מתוקשרים, הבולט שבהם היה זה של LCD סאונדסיסטם. הלהקה אמנם כבר התאחדה טכנית שנה לפני, אבל הקיץ הוציאוה את "American Dream", אלבומה הראשון לאחר הפסקת פעילות של שבע שנים. אז לא, לא קיבלנו את האלבום הכי טוב שלהם (על התואר הזה עדיין שומר בקנאות "Sound of Sliver" מ-2007), אבל מדובר בחזרה מבורכת במיוחד של אחד ההרכבים היחידים בסביבה שמזיזים למאזינים שלהם את הלב ואת הרגליים באותה מידה.
גם הגורילז התקמבקו והוציאו אלבום ראשון מזה שבע שנים. כמו זה של LCD, גם "Humanz" הוא לא הטוב באלבומיהם של המצוירים המזמרים, אבל הוא מציג מגוון אדיר של סגנונות והשפעות. במקביל לפעילות שלו כחלק מבלר, דיימון אלברן ממשיך לחקור את עולם האלקטרוניקה ולהוכיח שהוא עם אצבע על הדופק בכל הנוגע למוזיקאים החמים בתחום ולז'אנרים ותת הז'אנרים הקיימים היום.
קאמבקים (אם אפשר לקרוא להם כאלה) קצת יותר מאכזבים היו אלה של ארקייד פייר ויו-2. ארקייד פייר הקנדיים הוציאו ביולי את "Everything Now", אלבום שאכזב את המעריצים וגרם להם להפנות להם עורף במובנים מסוימים, משל היו קינגז אוף לאון ב-2008. מבחינה מוזיקלית ניכרה בו פנייה לכיוונים דאנסיים יותר, מגמה שהחלה כבר בשני האלבומים הקודמים (ובמיוחד "Reflektor" מ-2013). לא שיש עם זה בעיה, אלא שווין באטלר וחבורתו תמיד היו ליריקנים מצוינים וכמעט כל שורה בטקסטים שלהם הייתה יכולה לעמוד כגרפיטי בפני עצמו. בפאזה הנוכחית ארקייד פייר בעיקר רוצים לגרום לכם לרקוד, ובכל הנוגע לליריקה - ובכן, חוסר ההשקעה ניכר.
זה לא שאין באלבום רגעים יפים, אפילו יפים מאוד ("We Don't Deserve Love", מהשירים היפים ביותר של ההרכב), אבל יש בו גם לא מעט פילרים, כתיבה עצלנית ואפילו רצועה אחת כל כך גרועה שהיא אפילו לא ראויה להיות בי-סייד. "Chemistry" הוא הזוכה שלנו בקטגוריית "השיר הגרוע של השנה", לו הייתה כזו. לגבי יו-2 ו"Songs of Experience" שיצא ממש לקראת סוף השנה - לא בטוח שמדובר ממש באכזבה, כי מי כבר ניגש לעוד אלבום של ההרכב המעייף הזה עם ציפיות? בונו ממשיך להיות טרחן כהרגלו, השירים נשמעים אותו הדבר, אפקט הריברב בגיטרה של דה אדג' עובד שעות נוספות ובסך הכל מדובר בעוד אלבום בשלב מאוחר זה בקריירה של יו-2 בו הם נשמעים כמו יו-2 - ולא בקטע טוב.
אלה שעזבו אותנו
אם יש דבר אחד מובהק שאפיין את השנה שעברה, היה זה מותם של כמה וכמה ענקים מוזיקליים. בזה אחר זה נפרדנו מדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, ג'ורג' מייקל ורבים אחרים, כשהתחושה הכללית הייתה ש-2016 לוקחת אליה את הטובים והגדולים מכולם. השנה כמות המוזיקאים האגדיים שנפרדנו מהם פחתה באופן משמעותי - אך שניים מאלו שמצאו בה את מותם עשו זאת בדרך שרבים עדיין מתקשים לעכל.
שום דבר לא הכין אותנו למותו של כריס קורנל לקראת סוף חודש מאי, שתלה את עצמו בחדר מלון בו שהה לצורך הופעה. סולן להקת סאונדגרדן בן ה-52 נאבק במשך שנים בשדי דיכאון והתמכרויות, אך היה נראה שבשנים האחרונות מצבו התייצב והוא נמצא בתקופה טובה ופורה יצירתית. הוא ניהל קריירת סולו במקביל לזו של להקתו המאוחדת סאונדגרדן, ובמובנים מסוימים מותו עדיין נותר תעלומה והלם גדול למשפחתו ולעולם המוזיקה כולו.
ההלם היה כה גדול, ובשביל אדם אחד אף היה קשה מנשוא. היה זה חברו הטוב וסולן להקת לינקין פארק, צ'סטר בנינגטוןן, שבסוף חודש יולי, חודשיים לאחר התאבדותו של קורנל ובדיוק ביום הולדתו של זמר הגראנג' המנוח - עשה כמותו ותלה את עצמו. הזמר בן ה-41 התמודד גם הוא עם התמכרויות במהלך חייו, אבל נראה שמה ששבר אותו סופית הוא מות חברו ואלילו.
"נוח על משכבך צ'סטר בי", כתב אז בסיסט להקת גאנז אנד רוזס, דאף מק'גן. רוב תומאס, מנהיג להקת מאצ' בוקס 20, ציין בפוסט פרידה את שירה של לינקין פארק, "Numb", וכתב: "זהו שיר היום שלי". כמוהם, נפרדו מבנינגטון עוד רבים וטובים, שאמרו מילים יפות והביעו תחושת שבר אמיתי. אבל אולי המילים החזקות ביותר היו של בנות משפחת קורנל: ויקי קורנל, אלמנתו של כריס, כתבה לבנינגטון: "בדיוק כשחשבתי שהלב שלי לא יכול להישבר יותר. אני אוהבת אותך"; טוני קורנל, בתו של המוזיקאי האהוב, ביצעה עבורו ועבור אביה את שירו של לאונרד כהן, "הללויה", מלווה בלהקת וואן רפאבליק.
מוזיקאים נוספים שהלכו לעולמם השנה הם ג'וני הולידיי, "אלביס הצרפתי" ואגדת רוקנ'רול שהלך לעולמו ממש לאחרונה בגיל 74, גרג אולמן, מייסד חלוצת הרוק הדרומי האחים אולמן שמת בגיל 69, וחלוץ הרוקנ'רול צ'אק ברי, שמת בגיל 90. לכתם היה מצער וכואב, אך במובן מסוים קל יותר לעיכול, נוכח גילם. גם מותם של גיטריסט ומייסד להקת AC/DC, מלקולם יאנג, בגיל 64, או טום פטי בן ה-66, היו אבידות אדירות לעולם המוזיקה. זמרים ומעריצים רבים שיתפו את רגשותיהם במדיה החברתית, ונפרדו ממי שאחראים על כמה מהיצירות המוזיקליות האיקוניות בהיסטוריה.
עוד אבידה גדולה ב-2017. טום פטי
ההופעות הגדולות
ולבסוף, תמיד יש את הזווית שלנו. כאן אפשר לקבוע בבטחה: 2017 הייתה השנה הפורה ביותר לשוק ההופעות הבינלאומיות בישראל. רכבת שלמה של אומני ענק עשתה דרכה למחוזותינו בעיקר בחודשי הקיץ, והפכה את ישראל ליעד (כמעט) נורמטיבי בסיבובי ההופעות הגדולים בעולם.
ג'סטין ביבר נתן כאן הופעה מאכזבת (אבל דרש את הפלאפל שלו), אירוסמית' ביקרו בפעם הראשונה מזה 23 שנים כחלק מסיבוב הופעות הפרידה שלהם (וגם בר רפאלי הרימה להם) ואפילו בריטני ספירס רקדה ושרה (בליפסינק בפארק).
כמוה היו גם רוד סטיוארט, פיקסיז, טייק דאת, גדרנדדי, פול יאנג, חוזה גונזלס, פט שופ בויז, טירז פור פירז, טום ג'ונס, קליף ריצ'רד, רג'ינה ספקטור, בוי ג'ורג' וקאלצ'ר קלאב ובריאן אדמס.
מעל כולן עמדו שלושה פרפורמרים שמבחינה אובייקטיבית יצרו את הכי הרבה שיח - עוד בטרם ניגנו תו אחד. ואז הם ירדו מהבמה, והותירו את המעריצים פעורי פה.
גאנז אנד רוזס כבשו את פארק הירקון כחלק מסיבוב הופעות האיחוד שלהם, "Not In This Lifetime". במשך שלוש שעות הוכיחו החברים שאפשר לריב, לא לדבר במשך יותר משני עשורים, לחזור לעבוד יחד ולהישמע טוב יותר מאי פעם.
ניק קייב ביקר כאן גם הוא בפעם הראשונה מזה עשרים שנה, ובמשך שני ערבים הפך את היכל מנורה מבטחים לבית תפילה ענק, מלא באנשים שרק רוצים לגעת בהתגלמות גשמית של אלוהים.
אפילו רדיוהד החליטו להגיע - אחרי שנים בהן היו בצד השני של החרם על ישראל. רוג'ר ווטרס וה-BDS עשו לא מעט כדי לנסות למנוע את ההופעה הזו, אבל זה לא בדיוק עזר להם. עשרות אלפים חזו בתום יורק, ג'וני גרינווד וחבריהם מנגנים אפילו את "Creep", רחמנא ליצלן, תחת שמי פארק הירקון. "הרבה נאמר על הערב הזה", אמר יורק לקהל הישראלי המאוהב לקראת סוף ההופעה, וניקה מעצמו כל סוג של טינופת פוליטית שגורמים חיצוניים ניסו להדביק ללהקה שלו. "בסופו של דבר, אנחנו מנגנים מוזיקה".
