שתף קטע נבחר

 

הדוקו על "רולינג סטון": סיפורו של מגזין שאיבד את הקצה

התמונה האחרונה של ג'ון לנון, פסל מאיבר מינו של ג'ימי הנדריקס וההתמוטטות הנפשית של בריטני ספירס. סדרת הדוקו על מגזין המוזיקה פורץ הדרך, "רולינג סטון", היא קולאז' נפלא של סיפורים טובים, ודוגמה לאיך הוא איבד את החתרנות והיושרה העיתונאית יחד עם אמריקה כולה

בנובמבר 1967 פורסם הגיליון הראשון של מגזין "רולינג סטון", ומאז הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקנית, ממש כפי שהיטיב לסקר אותה. זה היה אז מגזין צעיר, בועט, יחיד במינו, שזיהה בזמן את כוחו העולה של הרוקנ'רול כמייצר תרבות-נגד וכמושא סיקור ראוי. תריצו קדימה בדיוק 50 שנה מאוחר יותר אל "רולינג סטון: סיפורים מהקצה" (ימי שני בשעה 22:00, בערוץ yes דוקו וב-yes VOD), סדרת התעודה (בהזמנה, יש לציין, ועוד על כך בהמשך) אודות המגזין המפורסם, ותבינו כמה העולם השתנה מאז - במונחים של עיתונות, כתיבה, אידיאליזם ורוקנ'רול.

 

מתוך "רולינג סטון: סיפורים מהקצה"

מתוך "רולינג סטון: סיפורים מהקצה"

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

יאן וונר, מייסד המגזין, מספר בסדרה מנקודת מבטו היום על ראשיתו של העיתון והפיכתו לסמן תרבותי חשוב בארצות הברית, גורם שהתחיל בתור מתעד של המתרחש בה ולאט-לאט הפך גם לשחקן במובנים מסוימים. הדחיפה שנתן העיתון לג'ון לנון כאומן סולו, אופן הסיקור של ההתמוטטות הנפשית של בריטני ספירס באמצע העשור הקודם, סימונו של ברוס ספרינגסטין ככוח עולה ברוקנ'רול, היחסים המורכבים עם לד זפלין, ההצצה הלא מובנת מאליה אל ביתם ויחסיהם הבעייתיים של טינה ואייק טרנר - כל אלה מובאים כאן כסיפורים מגזיניים שהעיתון זיהה וחקר עוד בטרם נעשו מור"ק-נ'רול, אגדות שליוו את מושאי הסיקור של העיתון בשנים שעברו מאז.

 

יאן וונר, מו"ל "רולינג סטון", עם אשתו ג'יין (צילום: באדיבות yes דוקו) (צילום: באדיבות yes דוקו)
יאן וונר, מו"ל "רולינג סטון", עם אשתו ג'יין(צילום: באדיבות yes דוקו)

יש כאן רגעים נהדרים עבור חובבי היסטוריה אמריקנית של המאה ה-20 ובמיוחד לחוקרי תרבות הרוק. השילוב בין החומרים הארכיונים לעדויות מפי האנשים שהיו שם וחוו אותם בזמן אמת הופך את "סיפורים מהקצה" למסמך מרתק, שאומר לא מעט על עיתונות כשהיא נעשית על ידי אנשים צעירים, נושכים ורעבים לשינוי. ה"רולינג סטון", כפי שמשתמע מהסדרה על אודותיו, ניהל מערכת יחסים הדדית עם מושאיו, ובמקרים רבים רואה את עצמו כמי שכיוון ועיצב את התרבות באמריקה הסבנטיזית באותה מידה שסיקר אותה.

 

הוא לקח את עצמו ברצינות תהומית, של גוף שלא מבדיל בין פרופיל עיתונאי על זמר כמו ג'ים מוריסון לבין כזה שנכתב על פוליטיקאי כמו ג'ורג' מקגוורן. בסיפור שמספר לנו הדוקו הזה, העשיר בוויזואליה ובעדויות מגוף ראשון, הפך ה"רולינג סטון" מצופה מהצד באירועים למחולל, מעיתון שהבין לאן הרוח נושבת לטחנת רוח בעצמו, שמניעה תהליכים פוליטיים וחברתיים. לא תמיד בהצלחה, אגב, כפי שמדגים הפרק על האנטר ס.תומפסון, אבי עיתונות הגונזו ומי שניסה בכל כוחו (ונכשל) לנגח את רונלד רייגן אל מחוץ לבית הלבן.

 

 

"עיתונות לא יכולה להיות אובייקטיבית". קמרון קרואו ורוד סטיוארט (צילום: באדיבות yes דוקו) (צילום: באדיבות yes דוקו)
"עיתונות לא יכולה להיות אובייקטיבית". קמרון קרואו ורוד סטיוארט(צילום: באדיבות yes דוקו)

אבל יש עניין שעין ביקורתית לא יכולה להתעלם ממנו, והוא העובדה שבדוקו מוזמן כמו בדוקו מוזמן – מדובר ביצירה מוטה. עיתונות, הם אומרים לנו בעצמם, לא יכולה להיות אובייקטיבית. וזה נכון במיוחד כשמדובר בסדרה שמופק על ידי האובייקט המסוקר. ועל כן, קשה מאוד לצפות ממנו להיות מסמך ביקורתי מדי.

 

במילים אחרות, הסדרה התיעודית על אותו עיתון (שבהחלט ראוי לחגיגות 50 שנים לפועלו) היא קולאז' נפלא של סיפורים טובים, אנקדוטות מעניינות ומפגש עם כותבים שהפכו לשם דבר במדיה האמריקנית, אם זה קמרון קרואו, שלקח את סיפור היותו נער צעיר ואובססיבי למוזיקה שהשתלב בעיתון כבר בגיל העשרה והפך אותו לסרט "כמעט מפורסמים"; ואם זו הצלמת אנני לייבוביץ' ויחסיה המקצועיים והאישיים עם ג'ון לנון ויוקו אונו. אלה מובאים לצד נושאים שהיו אז בתוליים (בהיעדר הגדרה אירונית פחות), והיום - מטעמי שינויים ברוח הזמנים - הפכו לטאבו, הבולט שבהם הוא סיקור תופעת הגרופיות של כוכבי הרוק. באמת, חפשו מגזין שרק יעז היום לראיין ולפרסם מעריצות ענק של רוקסטארז, במיוחד כאלה שמתגאות במספר רב של כיבושים ועינוגים (עיין ערך סיפור ג'ימי פייג' והשוט).

 

 

מימין: אלכס גיבני ובלייר פוסטר, יוצרי הסדרה, ויאן וונר (צילום: Gettyiamges) (צילום: Gettyiamges)
מימין: אלכס גיבני ובלייר פוסטר, יוצרי הסדרה, ויאן וונר(צילום: Gettyiamges)

אבל מה ששוכחים לדבר עליו, או לפחות מזכירים באיזושהי הצדקה מקושקשת, היא שה"רולינג סטון" כגוף חתרני, יצרי ופרוע שידו תמיד על דופק התרבות הצעירה - כבר לא קיים עוד. כבר לא מדובר בגוף שיעסיק כתב וירטואוז ואומן נרקוטיקה שיסקר קמפיין לנשיאות באותו אופן שהוא מסקר סיבוב הופעות של מיק ג'אגר והרולינג סטונס. אותו גוף תקשורת מושחז המיר את דתו לטובת קידוש תרבות הפריים טיים. הוא כבר לא יוצר אותה אפילו, רק מקבל אותה אפויה ומוכנה מהשטח, במקרה הטוב מעניק לה תהודה גדולה יותר.

 

מימין: מרק בולן, סולן להקת טי.רקס, בריאיון לקמרון קרואו (צילום: באדיבות yes דוקו) (צילום: באדיבות yes דוקו)
מימין: מרק בולן, סולן להקת טי.רקס, בריאיון לקמרון קרואו(צילום: באדיבות yes דוקו)

מה שפעם היה סמן דרך תרבותי חשוב הפך עם השנים למניפסט התחנפות לכל דבר שמסמן את ההפך מרוקנ'רול. אסופה של שערים ובהם כל צוות המנטורים של "דה ווייס" או אד שירן. ממש כמו הרוקנ'רול עצמו, גם ה"רולינג סטון" הפך למכונת יח"צ משומנת, שמאדירה רק את הגדולים שבכוכבי הפופ, מלקקת לפריים טיים ולא קולטת ומזהה תת-תרבויות בשוליים, שם מתרחשים הדברים המעניינים שיגיעו למיינסטרים כאופנות מתחלפות רק בעוד כמה שנים. ה"רולינג סטון 2017" הוא גוף תקשורת שמסקר תרבות המונים. מי שרוצה לדעת מה באמת קורה מתחת לפני השטח יכול לפנות למגזינים כמו Vice, למשל.

 

זו, למעשה, הדואליות ואפילו האירוניה שטמונה בסדרה התיעודית הדווקא לא רעה בכלל הזו. כתצוגה של חמישה עשורי פעילות, מדובר בחוויית צפייה כיפית, סוחפת וקולחת, שנותנת מבט מזוויות שונות על התמורות הסוציו-פוליטיות והתרבותיות של ארצות הברית לאורך חצי מאה. מנקודת מבט קצת יותר מפוכחת, ה"רולינג סטון" בהווייתו הוא דוגמה מעלפת לתהליך שעברה אותה ארצות הברית, מהמאבקים האידיאליסטיים של סוף שנות ה-60 והאמונה כי בכוחה של מוזיקה לשנות מציאות - אל קפיטליזם ציני, נעים אסתטית אך נטול עוקץ. מבחינה זו, אפילו ברמת הטייטל מדובר בחיה לא לגמרי מודעת לעצמה. ב"רולינג סטון: סיפורים מהקצה" אכן יש סיפורים רבים וצבעוניים, אבל של מגזין שמזמן איבד את הקצה.

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Gettyiamges
יאן וונר, מו"ל מגזין "רולינג סטון"
צילום: Gettyiamges
לאתר ההטבות
מומלצים