כריס רוק בישראל: כמו סיינפלד, רק עם קללות
מזל שכריס רוק התגרש. כי בזכות הגירושין שהשאירו אותו קצת פחות עשיר, הוא מצא את עצמו מופיע "אפילו בפאקינ' ישראל". ומה לגבי המופע עצמו? חציו הראשון הראה את כריס רוק במיטבו, בעוד החצי השני כלל בעיקר הומור גזענות ויחסי גברים-נשים סטייל שנות השמונים
לאורך ההופעה של כריס רוק בהיכל מנורה מבטחים אמש (ג׳) בתל אביב, התנוסס שלט בצבעי אדום-שחור מעל הבמה. ״Comfort is the Poison", נכתב בו, "נוחות היא הרעל". מעין מסר לא לגמרי תת-סיפי שרוק רוצה להטמיע בכם, בעודו מלהג במשך כשעה וחצי אודות פוליטיקה, יחסי גברים ונשים, גזענות, נשק ועוד קצת גזענות.
זהו סיבוב ההופעות הראשון של כריס רוק מזה כמעט עשור. עשר שנים בהן השתקע בהוליווד והעדיף לשחק בסרטים, לפחות עד הגירושין שחווה. אלה שממש כפי שהוא מספר, הפכו אותו לקצת פחות עשיר משהיה, ואלה שהביאו אותו "להופיע אפילו בפאקינ' ישראל".
מי שצפה אי פעם בסטנדאפ של כריס רוק יספר לכם שלצד הצחוקים והפאנצ'ים נטולי האלוהים מתחבא גם מטיף די מנג׳ס, שננעל על נושאי גזע וזכויות מיעוטים בלפיתת פיטבול ומסרב לשחרר, גם כשהנושא מוצה עד תום וגורם לרוב הקהל להרגיש לא בנוח וקצת רע עם עצמו. החדשות הטובות הן שבעשור שעבר המופע של כריס רוק הפך מעט פחות פוליטי, כשהמצחיקן שעל הבמה זכר שבין המסרים החברתיים הוא אמור, ובכן, להצחיק.
והוא אכן עושה זאת בחלקים ניכרים במופע, גם באלה שעוסקים באופן בלתי מתפשר בשנאת שחורים (שמולידה שנאת לבנים). נניח, כשהוא מספר על האופן בו כל אלמנט לבן בביתו הוא חד או כבד כדי להכין את ילדיו לעולם האמיתי ("קניתי לילדים שלי גלידת וניל ושמתי בה זכוכיות" היא אחת השורות המצחיקות במופע, למשל), או צולל אל חוויות בית המשפט של גבר שחור מול שופט לבן חשדן (מתברר שבקונטקסט הנכון, שורה כמו "מי הוא חושב שאני? אני כריס רוק, לא כריס בראון" היא פצצת צחוק).
החדשות הרעות הן שברגעים שבהם הוא לא עוסק בפוליטיקה בין גזעית או מייצר אמירות מבריקות אודות הקשר בין בריונות לבין יצירת מוחות מהפכנים ("אתם חושבים שכולם היו נחמדים למארק צוקרברג? ממש לא. הוא המציא את פייסבוק אחרי שהוא חטף ספר בפרצוף") - כריס רוק פונה למחוזות הישנים ואולי השחוקים ביותר בתולדות הסטנדאפ - יחסי גברים ונשים.
זה לא שאין דרך לייצר אמירה חדשה או מצחיקה אודות יחסים בין המינים ב-2018. ברגעים מסויימים רוק אפילו מצליח להגיע לתובנות באמת מקוריות וחדשניות אודות האופן שבו הטכנולוגיה שינתה את הדרך בה בני זוג מתקשרים היום ("כשאבא שלי הלך לעבודה הוא יצא בשבע בבוקר וחזר בשמונה בערב ולא דיבר עם אמא שלי כל היום. הם באמת התגעגעו אז. הילדים יכלו למות והוא לא יכול היה לדעת על זה עד שהוא היה חוזר מהעבודה").
אבל בשלב מסוים במופע, ניכר שהקומיקאי פשוט מעדיף להתמקד בבדיחות זין-כוס-פיפי-קקי שמורידות את מפלס הצחוקים, או לפחות את היכולת ליהנות מהם מבלי להרגיש שאת הבדיחה הזו שמענו כבר לפני כן - נניח במופעים כמו "Raw" של אדי מרפי, שהיו קורעים ופורצי דרך בזמנם, אבל מה לעשות שהיום קצת קשה יותר לשאוג מצחוק נוכח טיפים כמו "תזייני את הגבר שלך" ולהג אודות פורנו.
לפני כמעט שבועיים, על אותה במה בדיוק, הופיע ג'רי סיינפלד. גם הוא נגע באותם נושאים והרגיש אפילו יותר ארכאי מרוק. אולי זה משום שרוק מסמל תקופה אחרת בסטנדאפ האמריקני, ובעוד הקומיקאי היהודי מתעקש כבר קריירה שלמה שלא לגעת בנושאים רגישים מדי ומפחד לעצבן, רוק נחשב תמיד למי שלא מפספס הזדמנות לעקוץ, להעלות שאלות ולירות אמיתות אל הקהל השבוי שמולו.
אתמול, חציו הראשון של המופע הרגיש כמו כריס רוק במיטבו, בעוד החצי השני (נניח, הקטעים בהם דיבר על האופן בו נשים היום שוכבות עם גבר מהר - כולל המחשה פיזית של האופן בו במהלך סקס הוא מרגיש כאילו הוא בודק שמן באוטו - ברצינות, מה זה הומור האייטיז הדלוח הזה?) - הרגיש כאילו בין הנייטרליות הטפלונית של סיינפלד לבין בחירת הנושאים הנוכחית של כריס רוק - הקללות הן הדבר היחיד שעושה את ההבדל.
