ביקורת קולנוע - "העדות": משבר זהות לגיבור ולסרט
"העדות" עוסק בחוקר שואה חרדי שנחשף לעדות שמטלטלת את עולמו במהלך חיפושיו אחר קבר אחים באוסטריה. אומנם הוא מבויים כהלכה ואורי פפר עושה עבודה נאמנה, אך ריבוי הנושאים שבו, הרצינות התהומית שלו וגיבורו החד-ממדי, הופכים את הסרט למסורבל ומבולבל
"העדות" הוא סרט רציני. הוא עוסק בשואה ובטיוח, בחיפוש אחר האמת, בדת ובאמונה, ובגילויים משפחתיים שמטילים צל על זהותם של הגיבור ומשפחתו. את כל זה הוא עושה מבלי שבדל חיוך יעלה ולו פעם אחת על שפתיהם של מי מהנוכחים בו, ותוך הצהרה דרמטית ודידקטית של מחויבותו של הגיבור להיסטוריה ולזיכרון.
זהו סרט הביכורים של עמיחי גרינברג (שב-2015 ביים את דרמת הטלוויזיה "ההיפך", שתיארה סיפור אהבה בין בחור ישיבה לנערה חולת סרטן) שמנסה לחבר בין שלל הנושאים הללו, אך למרבה הצער - ללא הצלחה יתרה. הדבר נובע, בראש ובראשונה, מעצם הצגתו את הגיבור שלו, היסטוריון חרדי במכון לחקר השואה (אורי פפר), כדמות חד-ממדית שהמאפיין היחידי שלה הוא נחישותה. אנו יודעים, למשל, שהוא גרוש, בן לניצולי שואה, עזב את הישיבה, חוקר בעל שם עולמי בתחומו (שואת יהדות הונגריה), ומתגורר עם בנו בבית אימו – אך דבר מכל אלה אינו מתגבש כדי להעניק לדמות הזו עומק ומורכבות.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
מהי המשמעות, למשל, כאשר הוא מתעמת מול הרב שלו (יצחק חזקיה), שמטיח בו כי האמת היא יצר הרע שלו? כיצד ההיסטוריון מתנהל בטריטוריה שבין מחקר (במלעיל) ואמונה, וממה בדיוק נובע אותו משבר שגורם לו לבצע מעשה קיצוני בחלקו האחרון של הסרט? מדוע בעצם התגרש, ולמה אנו זקוקים לדינמיקה הלא מפותחת שבינו ובין בנו המתכונן לבר המצווה שלו? שלא לדבר על סיטואציה דרמטית המייצרת מתח בינו ובין אחותו, שמשום מה נעלמת בחלקו השני של הסרט.
גיבור "העדות" הוא, כאמור, היסטוריון דתי החוקר את סיפור רציחתם של כ-200 יהודים בשואה, שנקברו בקבר אחים בשדה ליד כפר קטן באוסטריה. עתה מבקשות הרשויות המקומיות לבנות בשדה שבו קבורים הנרצחים, ולשם כך מוטל על הגיבור להביא להם הוכחות שהטבח אכן בוצע (חפירות שנערכו במקום לא העלו דבר).
תוך כדי עיון בעדויות חסויות של ניצולים השמורות בארכיון, הוא מגלה פרט דרמטי הקשור באימו (רבקה גור). הפרט הזה מטלטל את עולמו וזהותו, מעמת בינו ובין אחותו, ובעיקר גורם לו להבין את השלכותיה, המילוליות והמטפוריות, של החפירה בעבר. ועם זאת, באופן משונה, "העדות" לא בדיוק מעמת את גיבורו מול אימו, שהגילוי על אודותיה נתקל בעיקר בשתיקה מצדה.
אורי פפר: "השלט 'ברוך הבא' לא יורד מהדלת שלי"
הבסיס ההיסטורי ל"עדות" הוא הטבח שנערך ב-200 מיהודי אוסטריה ברכניץ, במרס 1945, על ידי חוגגים שהתאספו בטירה סמוכה (על הסיפור התבסס גם המחזה "רכניץ – מלאך המוות" מאת אלפרידה ילינק). ואולם הסיפור הבלשי מובא באופן כה קר ומסורבל, והסרט כה לקוי מבחינה רגשית, עד שנחישותו של ההיסטוריון לאתר את קבר ההמונים נדמית יותר כאובססיה שאנו לא שותפים לה.
יתר על כן: ההצגה העוינת של נציגי הרשויות באוסטריה, עימם מתנהל הדיון באמצעות שיחת וידיאו (הם מופיעים מעל גבי מסכי טלוויזיה אימתניים), הופכת את כל הסיפור לדרמת בית משפט, של "רעים" מול "טובים", כאשר ברור לכל שאם ישנה איזושהי ראיה מכרעת - היא תצוץ ברגע האחרון, ובאופן המפתיע ביותר שאפשר להעלות על הדעת (או שלא).
אורי פפר הוא שחקן ראוי, ובתפקידו כהיסטוריון שהחיפוש הנואש שלו אחר האמת המוחלטת מערער את חייו, הוא מצליח לשמור על איפוק. אבל קשה להזדהות עם דמות שמהלכיה ומניעיה אינם ברורים, והיא מציגה את ההיבטים האפלים והאובססיביים של זיכרון השואה (אגב כך, הדימוי שלה, כשהיא ניצבת חסרת אונים בצורת הצלב שנוצרה כתוצאה מחפירות הסרק בשדה, הוא אחד המוצלחים בסרט).
"העדות", שגרף את פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון, והיה אחד הנציגים הישראליים בפסטיבל ונציה, מתבסס על חוויותיו של גרינברג עצמו כצלם של עדויות של מאות ניצולי שואה במסגרת פרויקט התיעוד שייסד סטיבן ספילברג. אלא שהסרט אינו מתייחס במודע למהות העדות, למשמעות האתית של הצפייה בה, ולאופן שבו היא מייצרת את השיח על האמת, במיוחד דרך השילוב שמתקיים בו בין עדויות אותנטיות (העוסקות בטבח רכניץ) ובדויות.
"העדות", על כן, נותר לא יותר מדרמה המבטיחה יותר משהיא מקיימת. גרינברג מבצע את עבודתו ביעילות, הנתמכת על ידי הצילום המסוגנן של משה משעלי, המבליט את החללים הרחבים והסטריליים של מכון המחקר, והעריכה הקולחת של גלעד ענבר. אבל הסרט הוא לא יותר מאשר שרבוט של נושאים, שהטיפול החפוז והלא מחויב בהם מסווה עצמו על ידי העמדת פנים רציניות.
