ג'סיקה צ'סטיין: "פחדתי, אבל אני לא אוהבת לקפוא במקום"
היא הייתה מהראשונות שיצאו נגד הארווי ויינשטיין כשהוא עוד היה בעמדת כוח ("הגבורה שלי לא משתווה לנשים שיצאו עם סיפורן"), מעריצה את הקרדשיאנס וצופה עתיד ורוד לתנועת MeToo#. ג'סיקה צ'סטיין, מהשחקניות הבולטות והדעתניות בהוליווד, מככבת בסרט "המשחק הגדול" בתור מארגנת משחקי פוקר מחתרתיים, בעוד היא עצמה מתביישת לנצח במונופול. ריאיון
כמה חודשים לפני שפרשת הארווי ויינשטיין התפוצצה ותנועת ה-MeToo הפכה לנושא הכי חם ומדובר, חדי העין כבר הבחינו בניצני שינוי בפסטיבל קאן האחרון. סופיה קופולה זכתה בפרס הבמאית על סרטה "הפיתוי", ניקול קידמן הצהירה שמעתה תעבוד עם במאית בכל שנה וחצי, וג'סיקה צ'סטיין, שישבה בחבר השופטים של הפסטיבל, הפכה אף היא לנקודת ציון בדיון על מעמד הנשים בתעשיית הקולנוע.
לקראת סוף הפסטיבל היא נשאלה במסיבת עיתונאים אם התעשייה מוכנה לתת יותר מקום לכישרון נשי. "הדבר שלקחתי מהפסטיבל ומהסרטים שראיתי, הוא איך העולם מסתכל על נשים, ואני חייבת לומר שזה מפריע ומציק לי", מתחה ביקורת על המצב והוסיפה: "אני מאוד מקווה שכאשר יותר נשים יספרו את סיפורן, נראה על המסך דוגמאות לנשים שאני פוגשת ומכירה מחיי היום-יום. נשים עצמאיות, בעלות יוזמה, שלא רק מגיבות לגברים שמסביבן, ויש להן מחשבות ודעות משל עצמן".
חודשים לאחר מכן, בעודה לוגמת תה ושמיכה מונחת על רגליה בסוויטה במלון בלונדון, צ'סטיין מתראיינת ל-ynet ומשחזרת את הרגע. "לא תכננתי להגיד את הדברים האלה. גיבשתי אותם תוך כדי שיחה וזה לווה בהמון חשש. הם נבעו ממקום מאוד אמיתי, ולא הייתי היחידה שהרגישה כך".
הריאיון עם צ'סטיין מתקיים לרגל הסרט החדש בכיכובה, "המשחק הגדול", שיוצא בסוף השבוע הקרוב לאקרנים. זהו סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי ארון סורקין ("הבית הלבן", "הרשת החברתית"), והוא מבוסס על סיפורה האמיתי של מולי בלום (צ'סטיין), גולשת סקי מקצועית לשעבר, שניהלה וארגנה משחקי פוקר מחתרתיים בסכומי עתק לחברה הגבוהה בלוס אנג'לס ובניו יורק. שמות מפורסמים כמו טובי מגווייר, בן אפלק וליאונרדו דיקפריו השתתפו במשחקים האלה, וכמוהם פוליטיקאים בכירים, אנשי אומנות ומאפיונרים. המשחקים נחשפו בעקבות הדלפה של אחד המשתתפים, והאף-בי-איי סגר את העסק והעמיד את בלום לדין.
"מדהים כמה שהנושא של הסרט רלוונטי. סורקין אמר לי שכשהוא כתב את התסריט הוא ידע שהוא חשוב, אבל לא ידע בדיוק למה. התשובה היא שאפשר לראות במשחקי הפוקר האלה מיקרוקוסמוס של חברה פטריארכלית. סורקין הוא פשוט גאון, המון אנשים מדברים על אי שוויון מגדרי בפוליטיקה ובמקומות אחרים, והוא פשוט כתב את זה".
כשהתכוננה לתפקיד נפגשה צ'סטיין עם בלום בתערוכת אומנות. לדבריה היא רצתה לראות כיצד בלום מציגה את עצמה. "עבודת הבילוש היא אחת מהדברים האהובים עליי במקצוע המשחק", מספרת. "אני חייבת להודות שהייתה לי דעה קדומה על מולי שהתבססה על דרך הצגתה בתקשורת. אבל כשהכרתי אותה, מאוד התרשמתי ממנה וגם מאוד כאב לי על כל מה שהיא עברה. מולי היא מהטיפוסים שייפלו שוב ושוב אבל תמיד יקומו וימשיכו הלאה. אין בה טיפת רחמים עצמיים, והיא לוחמת, שזאת תכונה ראויה מאוד להערכה".
הופעתה החיצונית של מולי בלום, שלבשה שמלות קוקטייל יוקרתיות וחליפות דולצ'ה וגבאנה, הייתה סקסית אך לא וולגרית. לדעת צ'סטיין זה היה ה"שריון" של מולי, שעזר לה להשיג כוח בחדר מלא גברים חזקים, תחרותיים ומלאי טסטוסטרון.
את מכירה נשים כמו מולי?
"בהחלט. חשבתי רבות על תפקידן של נשים בחברה ולפי אילו אמות מידה הן נשפטות. יש למשל את היבט המיניות. ומי השתמשו בכוח ובהשפעה המינית שלהן כדי לבנות קריירה? הקרדשיאנס. הן בנו אימפריה כי ידעו איך להפוך את המיניות שלהן, שזה מה שגברים חיפשו אצלן, לכסף. הדבר העצוב הוא שהתקשורת, לדוגמה, כמו רבים מאיתנו, דווקא יורדת עליהן בעניין הזה ולא מעריכה אותן. כך זה גם היה אצל מולי, מדובר בחרב פיפיות.
"בסרט רואים את השינוי שהיא עוברת ואיך גברים מתחילים להתייחס אליה ולהקשיב לה יותר כשהיא הופכת למין מאדאם כזו. אבל במקביל הממסד מתייחס אליה בזלזול דווקא בגלל זה. ממש תסביך הקדושה-זונה".
בניגוד לתפקידים אחרים שמציעים לה, התפקיד הזה לא היה שלה מלכתחילה. "לפני שנפגשתי עם ארון קראתי את התסריט וצפיתי בראיונות עם מולי. לפגישה שלנו לבשתי בגדים שחשבתי שמולי הייתה לובשת וגם אימצתי את הביטחון שמולי הקרינה בראיונות ובכתיבה שלה (מולי בלום כתבה את הספר שעליו מבוסס הסרט, ש"ג). חמש דקות לתוך המפגש אמרתי לארון, 'למה בכלל אנחנו נפגשים? למה לא ליהקת אותי עדיין לסרט הזה?'. הוא היה בשוק אבל ענה שמולי עצמה אמרה לו שכדאי ללהק אותי לתפקיד".
חלק גדול מהסרט מתרחש בתוך סוויטות מפוארות במלון המשמשות כבית למשחקי הפוקר. צ'סטיין מציינת שהיא לא ידעה דבר על פוקר קודם לתפקיד. "חקרתי את הנושא בדיוק כפי שמולי חקרה אותו בתחילת הדרך, דרך גוגל. צפיתי בכמה תוכניות טלוויזיה. פוקר זה דבר מעניין, אבל אני לא מוצאת אותו מאוד נעים. המשחק מלא במניפולציות ושקרים ובסוף אתה לוקח מאנשים את הכסף האמיתי שלהם. מבחינתי זה נורא, אני לא מרגישה בנוח לנצח במונופול".
אחת החוויות הזכורות לצ'סטיין הייתה נסיעתה לניו יורק למשחק פוקר בהשתתפות חלק מהשחקנים שנהגו לפקוד את משחקי הפוקר שבלום עצמה ניהלה. "הייתי שם כארבע שעות מבלי שהם ידעו שאני היא שעומדת לגלם אותה בסרט. ואז הם התחילו לדבר עליה ועל הספר שלה, והתחלתי להרגיש קצת כמו בוגדת, אז סיפרתי להם שאני הולכת לגלם אותה בסרט".
ומה היו התגובות?
"התגובה הראשונה הייתה, 'אבל את בכלל לא נראית כמוה'. אחר כך אחד השחקנים שאל אותי באילו עוד סרטים שיחקתי. אמרתי לו ששיחקתי בסרט שנקרא "כוננות עם שחר". אז הוא אמר: 'וואו, זה אחד הסרטים האהובים עליי, אבל את מי את שיחקת שם?', לא מאוד נוצץ, הא?" היא צוחקת.
איך את מסתדרת עם הפסד?
"אני דווקא בעד כישלונות. להתכחש לכישלון או להתנקם במישהו בגללו לא יכול ליצור שום דבר חיובי בחיינו. מכישלונות לומדים והם קורים לכולנו, הכול שאלה של איך מתייחסים אליהם".
שנה לאחר מכן הגיע "כוננות עם שחר", שמלבד תשבוחות גם זיכה אותה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בסרט דרמה ובמועמדות לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. עוד היא שיחקה ב"בין כוכבים", "שנה קשוחה מאוד", "להציל את מארק וואטני", "קרימזון פיק" ו"אשתו של שומר גן החיות".
"אף אחד לא ממש יודע עליי שום דבר כי אני אדם מאוד פרטי ואני לא רוצה להיות מהשחקנים שמשחקים את עצמם שוב ושוב. אני אוהבת את הרעיון שהצופים מגלים אותי דרך רמזים קטנים שחבויים בתפקידים שלי. בכל אחד מהתפקידים ששיחקתי יש חלק ממני, אפילו באלו שבהם שיחקתי את הדמות הרעה. גם למולי ולי יש מן המשותף - אני מאוד כנה ולא מפחדת להביע את דעתי, וגם מולי היא כזו. זו תכונה משותפת לשתינו שאנשים לא ממש יודעים איך לאכול", היא אומרת.
צ'סטיין גם נמנתה עם הראשונות שצייצו והביעו תמיכה בלתי מתפשרת בנשים שהעזו לצעוד קדימה ולחשוף את מסכת ההטרדות שמציפה את הוליווד, מייד עם החשיפה הראשונה של ה"ניו יורק טיימס".
"הכתבה יצאה בחמישה באוקטובר, ובאותו היום כבר צייצתי. כתבתי דברים לפני שאנשים איבדו את עבודתם וכשהם עוד היו בעמדות כוח. כן, פחדתי, אבל הגבורה שנדרשה מהנשים שיצאו עם הסיפורים שלהן מאפילה על כל שביב של אומץ שנדרשתי לגלות כדי לחזק את קולותיהן. אני שימשתי כמיקרופון בלבד. מה שהן עשו עולה בהרבה על מה שאני עשיתי. אבל להיות שקטה, להעמיד פנים שלא היו שמועות, להעמיד פנים שמדובר רק באיש אחד ושאין פה בעיה חברתית, משמעו בעצם לשתף פעולה ולאפשר לסביבה פוגענית ומשובשת להמשיך ולפעול. אני לא אוהבת לקפוא במקום. בהיותנו בני אדם אנחנו מתפתחים, משתנים, זה חלק מהעניין".
I was warned from the beginning. The stories were everywhere. To deny that is to create an enviornment for it to happen again.
— Jessica Chastain (@jes_chastain) October 9, 2017
צ'סטיין מודה שהכירה את הסיפורים על ויינשטיין.
"אני חושבת שמה שקורה עכשיו, שכולם קוראים לו 'שערוריית הארווי ויינשטיין', הרבה יותר גדול מוויינשטיין. הוא לא המחלה, הוא רק סימפטום שלה. הבעיה היא כוח בלתי מבוקר, שמאפיין גם את התעשייה שלי. זו טעות גדולה להגביל את זה לאיש אחד בלבד ולתעשייה אחת מבלי להסתכל על החברה כמכלול".
את מרגישה אופטימית?
"לחלוטין. כמה נהדר ש'איש השנה' של מגזין 'טיים' הוא נשות תנועת MeToo. כמה נהדר שיש המשכיות, שיש את קרן TimesUp. אם נאפשר לזה לקרות, זה יכול להביא לשינוי אמיתי".
