כרוך בטבעת: הכלה שהפכה לספר בעבודת יד

מה קורה כשכלה חסרת ביטחון ושמנמנה קובעת מועד לחתונה לפני שמצאה חתן? זו עמדת המוצא לסיפורה של הסופרת שהם סמיט. לאחר שהטקסט התגלגל אל המאייר איתן אלוא, הוא החליט לצרף אליו את הפרשנות הצבעונית שלו, וכעת הוא יוצא במהדורה בת 1,000 עותקים, שכל יחידה ממנה נכרכה והודבקה בעבודת יד.

להוציא את הסיפור מפורמט מדופדף אל המרחב

"כשעבדתי על הפרויקט עסקתי באיור תלת ממדי ובשאלה איך סיפור יוצא מפורמט מדופדף רגיל אל המרחב", הוא מסביר על המדיום החריג שבחר - ספר גרפי מתקפל בצורה דו-צדדית. "ידעתי שבכל מקרה אני רוצה לאייר טקסט קיים והעדפתי שיפנה למבוגרים. הייתי אז אחרי פרידה וביקשתי משהם טקסט שיעסוק ביופי במובן הכואב, באכזבה מאהבה. היא שלחה לי כמה טקסטים וכשהגעתי ל'שמלות כלות' ידעתי שזה ייגמר בחתונה. מהקריאה הראשונה ראיתי את הדמויות ואת הדרמה, כתמי צבע הבזיקו מול העיניים שלי והחליפו אינסוף תלבושות. ראיתי מחזמר מטורף ורציתי שהאיורים יצעקו אותו".

אולם לפני שמצא את עצמו במסגרת של ספר, "שמלות כלות" בכלל התחיל מתערוכה. "כדי ליצוק את הסיפור לתוך המרחב יצרתי אז קונצרטינה עצומת ממדים, באורך חמישה מטרים, ופיזרתי בה את העלילה", מסביר אלוא. "ההתרחשויות פרושות על פני יומיים כך שזה התלבש יפה על הפורמט - צד לכל יום. כדי לקרוא את הסיפור המבקרים בתערוכה הסתובבו סביב הקונצרטינה".

אחרי שנואשה מרווקותה, הכלה שבסיפור החליטה לקבוע מועד לחתונה בעקבות מפגש עם מגדת עתידות, שהנחתה אותה לתפור שמלה ולחכות לתאריך. יום לפני המאורע, כשלחתן עוד אין סימן, הקשר המרכזי בחייה של הכלה הוא זה שהיא מנהלת עם אימה. "קולגה שראתה את האיורים שלי לא הבינה למה דחקתי לפינה את הכלה, שהרי היא הדמות הראשית בסיפור. עניתי לה שפשוט נקטתי עמדה, בלי להתבלבל יותר מדי תפסתי את הצד של אם הכלה. ולא משום שאין בי רחמים על הכלה התמימה אלא בגלל השעשוע שגרמה לי התנהגות האם. היא מסמלת שובבות נעורים ומערערת על התנהגויות ומוסכמות חברתיות מיושנות", מתאר אלוא. "אי אפשר לפספס שהסיפור מפגין ציניות ובוז להאדרת טקסי החתונות הנהוגים בימינו".

אף שדווקא הכלה עומדת בפני הכביכול-חתונה, מי שמתייפייפת ומתגנדרת לאורך הסיפור היא האם. "לתוך המלתחה ההולכת ומתחלפת של אם הכלה הכנסתי שמלות ומלבושים מפורסמים שנצרבו בזכרוני במהלך השנים, כמו לדוגמה שמלת הגראמי של ג'ניפר לופז וחליפת פסים שחור-לבן של דיוויד בואי. כמו כן התנסתי בתלבושות שאיירתי ועיצבתי בעצמי תוך כדי עבודה. אם לא הייתי מאייר כנראה הייתי מעצב בגדים".  

"הכלה ואימה לא מפסיקות לדבר בטלפון כדי להתעדכן ולרטון אחת על השנייה, במסגרת יחסי אהבה-שנאה מושלמים", מסביר אלוא את המוטיב שמלווה את הספר. "השתמשתי במאפיינים הצורניים המעניינים של הטלפון הנייח כדי להוביל את העלילה. החוט המסולסל הוא לעיתים חבל טבור ולעיתים מוביל את העין לכפולה הבאה. לעיתים נכרך סביב אחת הדמויות ולעיתים מכושף. הוא תמיד שם. כשהעלילה נכנסת לקצב מהיר והאקט האגרסיבי של אם הכלה תכף מגיע - הטלפון איננו. הקשר נותק".