"טלוויזיה": לזרוק את המסך הקטן ולצחוק תוך כדי

כשלקחתי לידי את 'טלוויזיה', תחושה של אנכרוניזם התגנבה לליבי. מה היא טלוויזיה אם לא סמל התקשורת והפנאי המובהק ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20? ואילו זה עתה החלה שנתה ה-18 של המאה ה-21, ואותו מכשיר נייח וסלוני נדמה כדינוזאור מוזיאוני לעומת האינטרנט הערטילאי, האינסופי ממש כמו אלוהים של שפינוזה.

'טלוויזיה', ספרו של ז'אן־פיליפ טוּסן, יצא לאור בשנת 1997, שיאו של עידן הטלוויזיה הרב־ערוצית, וכך למשל הוא מתאר את קונספירציית ההשתלטות של הטלוויזיה בעת ההיא: "היה חשש סביר שבעתיד הקרוב אותו לוח שידורים, שנכון לעכשיו נותר מתוחם בדפיו האחרונים של העיתון, ייצור לעצמו ראש גשר בדפים הראשונים ואז יתקדם בו בזמן לפנים ולאחור עד שבסופו של דבר שני הקצוות יאחדו כוחות ולא יותירו לחלקו השפוי של העיתון אלא מסדרון צר לקיים בו דיון ישיר בענייני דיומא". ישנה נושנה נשמעת התחזית הזאת בת 20 השנה, אבל ב־1997 קשה היה לדמיין אורח חיים ציווילי ללא מקורות המידע והתרבות של הטלוויזיה. נסיבות מותה של הנסיכה דיאנה, למשל, שנהרגה בשנה ההיא, סולפו תחילה על ידי רשתות השידור, ולאזרח מן היישוב לא הייתה כל דרך לעקוף אותן.

נדמה, אם כן, שבמרוצת 20 השנה האחרונות איבדה הטלוויזיה את מעמדה, אבל אז קלטו עיניי פרסומת עכשווית לאפליקציית טלוויזיה סלולרית, ובה מגלם אודי כגן גבר המתכחש לצורך הנואש שלו בטלוויזיה. הוא מרותק עד אין קץ לצפייה במכשירי טלוויזיה הדולקים ומשדרים בכל מקום, רק כדי להמשיך ולשקר לעצמו כי אין לו כל צורך בכך.

כזה הוא בדיוק גיבור הספר 'טלוויזיה': לאחר קבלת מלגה לשם כתיבת מחקר, הוא עובר לחיות בברלין ללא אשתו ובנו הקטן. ברצונו להתמקד בסיפור מאת אלפרד דה מיסֶה, ובו מתואר רגע בחייו של צייר החצר האיטלקי טיציאן. מושא ציוריו של טיציאן, המלך קרל החמישי, נכנס בוקר אחד עם פמלייתו לאולם שבו עסק הצייר הזקן בציור גדל ממדים. ביקור זה כפה על טיציאן לחדול מעבודתו ולקדם את פניו של המלך. אך בשעה שירד מהסולם, נשמט מכחולו מידו, וקרל החמישי רכן והרים אותו למענו - עד כאן הסיפור. על מנת לעסוק כראוי ברגע הזה, שבוחן את יחסי הכוחות בין האמן לפטרוניו, מחליט גיבור 'טלוויזיה' להיפטר מהרגל מגונה אחד: צפייה בטלוויזיה. הוא מאמין כי ייצוג המציאות בטלוויזיה יוצא מפועלו של "דטרמיניזם טכני ותו לא, מתוך חוסר שליטה", בעוד האמנות מציגה אשליית מציאות מרובדת וחד־פעמית. כיבוי הטלוויזיה, הוא מאמין, יעקור מתוכו את שורש הרע של הבטלות והרפיסות החשיבתית, ויספק לו את הפניות הנפשית והאינטלקטואלית הדרושה לכתיבת המחקר על טיציאן.

אלא שנדמה כי תוספת הפנאי שניתנת לו מרגע זה ואילך דווקא הולכת ומרחיקה אותו ממלאכת הכתיבה, או כפי שהוא מכנה זאת, "העבודה". הוא הולך לפארק ומשתזף בעירום, מקבל לידיו את הטיפול בצמחי הבית של שכניו בעת נסיעתם, מציץ בנשים בסקרנות ובעצלות, נפגש עם חבר לארוחת צהריים, טס בשמי ברלין במטוס קל. כל האירועים האלה קורים לו כבדרך אגב, בלי דחף יצירתי או הרפתקני. הוא מתאר את קורותיו בפרטי פרטים, טפלים כעיקריים, במין אירוניה והומור משובח המשווים להם חשיבות יתרה ואי־חשיבות בו זמנית. כך הולך ומתחזק הרושם כי ייצוגיה המנוגדים של ה"מציאות" בטלוויזיה ובאמנות, שניהם מלאכותיים ומאומצים לעומת המציאות האגבית, השרירותית של טוּסן: "בטלוויזיה אף פעם לא קורה כלום, והאירוע השולי ביותר בחיינו האישיים מרגש אותנו הרבה יותר מכל האירועים הנוראים או הנפלאים שאנו יכולים להיות עדים להם בטלוויזיה". בהתאמה, אם נדמה לגיבור 'טלוויזיה' שהרגע שבו שומט טיציאן את מכחולו לפני המלך מסמל פעולת מחאה על ההפרעה הלא קרואה של האדון וקריאת תיגר על ההיררכיה שלהם, הרי שמרגע לרגע מתבהר לקורא ששמיטת המכחול של האמן הגדול כמוה כתירוץ נוח לחדול ממטלת הציור, הזדמנות להשתמטות מה"עבודה".

'טלוויזיה' הוא ספר מצחיק ומענג דווקא בגלל חתירתו הבלתי פוסקת אל הטפל – אותה עודפות שהאמנות מתיימרת לסלק מתחומה. טוסן הוא אמן הטפל ומאתר את האבסורד בקטן ובגדול – החל מהעמדות הפנים הבורגניות בין חברים וכלה בגילוי שממעוף הציפור, ברלין אינה אלא "משטח שטוח וסדיר להתמיה, כאילו מחץ אותה הגובה או איחד אותה". גדולתן של הקטנות האלה הייתה מוחמצת ללא התרגום המופתי של מיכל שליו, שמצליח להשחיל את חוט ההומור הדק של טוסן אל קוף המחט של העברית, ומעניק לנו הזדמנות להתוודע אל ספרות מחויכת ומקורית, שעל אף 20 השנים שחלפו מיום פרסומה, לא עבר זמנה.

הביקורת התפרסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7 לילות.