שתף קטע נבחר

 

ביקורת סרט – "לאהוב את וינסנט": גימיק משוכלל ומרהיב, אבל לא מספיק

הפרויקט המיוחד ביופיו, שמספר על סוף חייו של הצייר המיוסר וינסנט ואן גוך, הוא תוצר של 66,960 ציורי שמן שצוירו על ידי 125 ציירים. הטכניקה חסרת תקדים בסרט אנימציה – אבל ההישג הוויזואלי לא מספיק כדי להיכנס לעומק הסיפור. ועדיין, זה סרט שחובבי אנימציה ומעריציו של האמן לא ירצו לפספס

 


 

ב-22 השנים שחלפו מאז "צעצוע של סיפור", נדמה כי אנימציית המחשב כמעט הכחידה את פיצ'ר האנימציה המצויר ביד. אבל "לאהוב את וינסנט" (Loving Vincent) מוכיח שיש עוד מקום להעזה והשקעה יצירתית, המציעה אלטרנטיבה של ממש לאנימציה ממוחשבת.

 

"לאהוב את וינסנט". טריילר

"לאהוב את וינסנט". טריילר

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

"לאהוב את וינסנט" הוא פרויקט בהובלת שני במאים – דורותה קוביילה הפולנייה ויו וולצ'מן הבריטי. מרבית העלילה מתרחשת בכפר הצרפתי אובר-סור-אוּאז כשנה לאחר מותו של האמן וינסנט ואן גוך (1890) כתוצאה מכדור אקדח שפגע בבטנו. גיבור הסרט הוא ארמנד רולן (דגלאס בות'), בנו של מנהל בדואר (כריס אוד'אוד) שהיה חבר טוב של ואן גוך (רוברט גולצ'יק). ארמנד מגיע לכפר בשליחות אביו כדי למסור את המכתב האחרון שאותו כתב הצייר לאחיו הצעיר תיאו (ברת'ולומיאג' סרוקה). לא רק שארמנד מגלה כי תיאו נפטר, אלא שנסיבות המוות של וינסנט ואן גוך, שרבים החשיבו כהתאבדות, רחוקות מלהיות ברורות.

 

בדומה למתכונת סרט בלשי, העלילה היא סדרה של מפגשים ושיחות בין ארמנד לבין האנשים שנתקלו בוואן גוך בתקופת חייו האחרונה. ואן גוך הגיע לאובר במאי 1890 לאחר תקופת אשפוז במוסד פסיכיאטרי. חודשיים ושבוע מאוחר יותר הוא כבר לא היה בחיים. האנשים, השדות, הרחובות והשמיים זרועי הכוכבים הונצחו בכמה מציוריו הידועים ביותר. אלו הציורים שקמים לתחייה באנימציה של הסרט.

 

ייחודו האסתטי של "לאהוב את וינסנט" ניכר מיד. הסרט הוא תוצר של עשרות אלפי ציורי שמן על קנווס (66,960 – ליתר דיוק) שצוירו על ידי 125 ציירים מארצות שונות. השחקנים צולמו בתוך אולפן על רקע מסך ירוק, וללא כל תפאורה (מלבד קווי המתאר של הסביבה שבה הדמויות הולכות). לאחר מכן הוקרנה התנועה על משטח הציור, והציירים שחזרו את התנועה והדמויות כשהם משלבים אותם בהעתקת ציורים של ואן גוך. בטכניקה רוטוסקופית זו צוירו כ-12 ציורי שמן לכל שנייה של סרט. ללא ספק מלאכה מעוררת השתאות.

 

לטכניקה זו אין תקדים בפיצ'ר של אנימציה, אבל ישנם יוצרים שעשו דברים דומים בפורמט של סרט קצר. כך, למשל, האנימטור הרוסי המחונן אלכסנדר פטרוב נוהג להשתמש בטכניקה של ציור על זכוכית. בעיבודו המרהיב ל"זקן והים" (1999) של המינגווי, עיבוד שזכה לאוסקר האנימציה לסרט הקצר, אלכסנדר ובנו דימטרי ציירו לבדם 22 אלף ציורים שהתלכדו ל-20 דקות של סרט.


ב"חלומות" (1990) של אקירה קורוסאווה, החלום החמישי ("עורבים") מציג סטודנט יפני, אלטר אגו של הבמאי, שמוצא עצמו משוטט בתוך אובר צבעונית ומלאכותית שנבנתה בתפאורה כפי שהונצחה בציוריו של ואן גוך. החוויה המרגשת של ציור מוכר שקם לתחייה והופך לסוג של מרחב פיזי שבו ניתן לנוע מתרחשת גם כאן. אמנם זה לא מרחב "ממשי" אלא סרט אנימציה, אך מנגד יש כאן מצאי עשיר, כמעט קטלוגי, של דימויים ודמויות שנלקחו מהציורים וכעת זוכים לתנועה.

 

ההישג הוויזואלי, מרשים ככול שהוא, אינו מספיק. ואן גוך נוכח בתרבות לא רק בזכות גאונותו אלא גם כגילום רומנטי-טראגי של דמות האמן המיוסר. מלבד קורוסאווה גם במאים כמו וינסנט מינלי ("התאווה לחיים", 1956), רוברט אלטמן ("וינסנט ותיאו", 1990) ומוריס פיאלה ("ואן גוך", 1991) ניסו ליצור תובנה בעלת ערך על האדם והאמן. "לאהוב את וינסנט" נשאר מבחינה זו על פני השטח. זהו סרט של עדויות ועובדות, של ניסיון להבין את הדמות באמצעות האופן שבו היא משתקפת בעיניהם של אחרים. העלילה מעלה שאלות על התרחשויות בימיו האחרונים של ואן גוך, אך אלו לא מתגבשים לפורטרט עמוק של הדמות.



 

עד לפני שש שנים לא הייתה מחלוקת משמעותית על הגרסה הרשמית שלפיה ואן גוך התאבד. הספק הוטל בביוגרפיה "ואן גוך: חיים" שכתבו צמד החוקרים סטיבן נאיפיה וגרגורי וויט סמית'. השניים הציגו לא מעט פרטים – פסיכולוגיים ופיזיים – שאינם מתיישבים עם אפשרות ההתאבדות. פרטים אלו עולים במהלך "לאהוב את וינסנט" על ידי הדמויות שהיו עדות ונוכחות בחייו של ואן גוך בחודשיים האחרונים. הסרט מטיל ספק משמעותי בסברת ההתאבדות המקובלת, ויחד עם זאת אינו מעז לשלול אפשרות זו לחלוטין.

 

דמויות מרכזיות בתקופה זו היו הרופא פול גאשה (ג'רום פלין) שהיה מי שטיפל בצייר במהלך תקופה זו. יחסיו של גאשה עם ואן גוך היו מורכבים גם בגלל הקשר שהיה לצייר עם מרגריט (סירשה רונן) הבת של הרופא, וגם בגלל שגאשה היה צייר חובב שחווה תסכול בראותו את ציוריו של ואן גוך ובהכירו את ערכם. אלו כיוונים המספקים אפשרויות לשחזור דרמטי של הפרק האחרון בחיי הדמות. אך הסרט מעלה מתחים אלו מבלי שהוא מסוגל להתעכב עליהן או להעז להציג הסבר שאינו נתמך באופן חד-משמעי על ידי העובדות. לכן למהלך העלילתי-בלשי יש אופי שהופך למרפרף – מעין שחזור אפשרויות בסרט פסאודו-תיעודי ולא דרמה שבה הדמיון היצירתי משלים את העובדות החסרות ומנסח אמירה שלמה יותר.

 

ההישג הוויזואלי של הסרט מעורר התפעלות. בכך אין ספק. ההווה בו הגיבור נע ומדבר עם האנשים שהכירו את ואן גוך הוא ציור בתנועה. כאשר הדמויות נזכרות באירועים הסרט עובר לסגנון ציור ריאליסטי יותר בשחור לבן, שינוי שתפקידו הוא לא רק ליצור אבחנה בין ה"הווה" ל"עבר", אלא לתפקד כמעין שטיפה של רשתית העין אחרי העומס הוויזואלי של הציורים הצבעוניים.

 

עם כל היופי וההשקעה ביצירת הסרט, קשה שלא לחוות את הסרט גם כגימיק משוכלל. מעין "חפש את המטמון" שבו כל ציור מהתקופה צפוי להופיע. לעיתים נראה שהעלילה היא רק תירוץ להקיף בשחזור את כל התמונות. במהלך הצפייה עולה גם השאלה אם העוצמה של הציורים לא מידלדלת כאשר הם מהווים רקע לשיחות העלילה הבלשית ולדמויות שאינן מפותחות מספיק. חרף הסתייגויות אלו חובבי אנימציה ומעריציו של ואן גוך לא יכולים, מן הסתם, לוותר על הסרט.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים