האם ברנר נרצח על רקע פרשת אהבים הומוסקסואלית?
רומן עם נער ערבי נעדר, ניסיון אונס ומערכת יחסים בין חלוץ הספרות העברית לסופר צעיר והומלס. אלון חילו על ספרו "רצח בבית האדום" שחוזר אל הימים הגורליים של שנת 1921, ואל העובדות ההיסטוריות שמאחורי תעלומת מותו הטראגי של י"ח ברנר
אני אוהב לחזור אל תעלומות היסטוריות מגואלות בדם, רצוי עם גופה מבותרת אחת או שתיים, ורצוי גם עם ארומה של סקנדל על רקע סקסואלי. כך בדיוק עשיתי כשחזרתי בספר הביכורים שלי אל עלילת דמשק (1840) ואל סיפור מותו של הנזיר תומאסו, שגופתו – כמסופר בספרי "מות הנזיר" – בותרה ונקברה מחוץ לעיר כדי להעלים ראיות למפגש מיני אסור עם הנער היהודי אצלאן פרחי. ובדיוק משום כך נמשכתי כבחבלי קסם גם אל פרשת רצח ברנר וחמישה מחבריו במאי 1921, בתחילת תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל: ריח תעלומה עומד באוויר.
ברנר, אחד מגאוני הסופרים העברים בעת החדשה, נהרג בצורה הברברית ביותר שניתן להעלות על הדעת: הוא הוכה למוות במעדרים ובטוריות על ידי המון ערבים מוסת. גופתו הוטלה שעות ארוכות עירומה על אם הדרך, לא רחוק מ"הבית האדום", בית-באר בקרבת הכפר הערבי אבו-כביר, שהושכר לו ולדיירים יהודים נוספים. הדו"ח הפתולוגי דיווח על "פצעים מעל גבת עין שמאל, בעצם המצח השמאלית ובצוואר" וקבע לקונית שסיבת המוות של ברנר היא "שטף דם פנימי כתוצאה מירי במעי" (אולי מיריות שוטרים ערבים שהיו במקום).
יחד עם הסופר המפורסם נרצחו חמישה מחבריו: יהודה יצקר (שחכר את הבית האדום ממשפחת מנטורה הערבית), בנו אברהם, חתנו צבי שץ, ודיירי המשנה צבי גוגיג ויוסף לואידור.
לואידור הוא התעלומה המרכזית בסיפור הרצח של ברנר. הוא היה צעיר תימהוני, יפה תואר, שלא הצליח להתפרנס למחייתו בישראל, נקלע לייאוש עד ששקל להתאבד בטביעה ולעזוב את החיים, עד שהידרדר להיות הומלס, פשוטו כמשמעו, המתגורר בגומחה שחפר בפאתיה של תל אביב הקטנה. מזלו התהפך לטובה כשברנר, אז סופר מפורסם בשיא כוחו, נתן לו הצעה שאי אפשר היה לסרב לה: לעבור לגור איתו, בחינם, בבית האדום.
לברנר הייתה חיבה יתרה לגברים צעירים ונאים (אפילו בגדוד העבודה במושבה מגדל הוא חלק את אוהלו עם פועל גברי בשם אברשה), ולואידור בן ה-27 נענה בשמחה להזמנה הנדיבה, בלי לדעת כמובן את הסוף המר האורב לו מעבר לפינה.
ברנר ולואידור התגוררו בבית האדום לא יותר מחודשיים ימים, אבל בתקופה הקצרה הזאת כבר הספיקו להסתכסך עם גנן הבית הערבי, מוראד אלקרנאווי – וזהו פרט היסטורי אמיתי שלא המצאתי. השניים הבחינו בגרזן מפואר שהיה ברשות הגנן, ומיהרו להלשין למשטרה הבריטית שהוא מחזיק רכוש גנוב. מוראד הפגוע והמושפל זעם כמובן על הסופרים העברים וייחל לרגע בו יכול להתנקם בהם – כך עולה בבירור מחקירתו (פרוטוקול החקירה באנגלית, שנוהלה על בכור-שלום שטרית, שמור בארכיון המכון לחקר העבודה על שם לבון בתל אביב). הפרט הזה אולי נראה שולי להיסטוריונים, אבל בכובעי כסופר חובב סקנדלים זה מכרה זהב: הגנן הערבי הכיר ככף ידו את הבית האדום על כל מוצאותיו, והיה לו מניע פסיכולוגי לנקום בדיירים החדשים שנואי נפשו.
לא הרבה ידוע על היום המר והנמהר של ה-2 במאי, 1921. המעט הידוע הוא שבאותו יום התקיים מסע לוויה של נער ערבי, מטרים ספורים סמוך לבית האדום. במהלך הלוויה התלהטו הרוחות, נורו יריות (מצד היהודים ומצד הערבים), וכשברנר וחבריו ניסו להימלט מן הבית, הם נתפסו ונרצחו בברוטליות.
משלחת חילוץ שהגיעה ב-2 במאי לאסוף את דיירי הבית האדום מצאה לא אנשים חיים אלא גופות בלבד: חמש גופות מסודרות זו לצד זו, חלקן מופשטות מבגדיהן, ליד הבית האדום, ולא רחוק מהן – גופה שישית, שחורה משחור, שעברה התעללות יוצאת דופן בחריפותה. זאת הייתה גופתו של לואידור. השוטר הבריטי סירב להעלות את הגופות אל ה"לורי", המכונית המשוריינת, וכשהגיעו המחלצים למחרת כדי לאסוף את החללים, כבר היה מאוחר מדי. גופתו של לואידור לא הייתה שם. נעלמה. עד היום לא ידוע לאן.
בחלוף כמעט מאה שנה מקרות האירועים, השאלות נותרו עדיין ללא מענה: מי העלים את גופתו של לואידור? האם נקבר במקום אחר? האם הושלך לים? האם נשרף? וחשוב מכך – למה? האם מישהו רצה לנקום בו באופן אישי על מעשה כלשהו שביצע?
סימני שערורייה
את התעלומה השנייה בסיפור, השערורייה הסקסואלית, אפשר לקרוא, בזהירות המתבקשת, בין השורות. התיעוד ההיסטורי מספק כמה רמזים לבלש המתחיל או לסופר הספקולנט. אני מבקש שתעברו איתי על שרשרת האירועים הבאים, שההיסטוריונים הממסדיים העדיפו משום מה להצניע או להשמיט.
יומיים לפני הרצח, ביום שבת, הגיעה אישה ערבייה אל "הבית האדום" ושאלה את ברנר אם ראה ילד ערבי שנעלם. ברנר היה מוטרד מן הביקור הבלתי צפוי, אולי בגלל הסמיכות לחג הפסח והקונוטציה המטרידה לעלילת דם אנטישמית בנסיבות היעלמות ילד לא-יהודי.
יום לפני הרצח, ב-1 במאי, פרצו התנגשויות דמים ביפו בין יהודים לערבים שכונו לימים "מאורעות תרפ"א". ילד או נער ערבי בשם עבד-אלווהאב אלזיאת מכפר אבו-כביר נהרג מיריית כדור. האם היה זה אותו הילד שנעדר מביתו ביום שבת? כיצד מצא את מותו? האם השתתף במהומות ביפו ונהרג בגלל כדור תועה? או אולי מסיבה אחרת?
באותו יום ראשון – ואת הפרטים הבאים לא המצאתי, אלא מצאתי בארכיון יד-טבנקין של התנועה הקיבוצית – עבר הסופר לואידור ניסיון אונס על ידי ערבים משכם, המכונים "נאבלוסים". מה גרם לסופר הצעיר, תימהוני ככל שיהיה, לשוטט ביום מסוכן כל כך בקרבת היישובים הערבים? ומדוע נענש על ידי הנאבלוסים בניסיון אונס? האם הייתה זו נקמה על מעשה כזה או אחר של לואידור? האם לאותו מעשה היה אופי מיני, ומכאן גם טיבו של העונש?
הלאה: ביום שני, 2 במאי, הובא הנער אלזיאת לקבורה. במהלך מסע הלוויה, ניסו יושבי הבית האדום להימלט ממנו, ואז נרצחו באכזריות בידי הערבים האבלים. לואידור ספג מכות רצח שגרמו לגופו להשחיר, ולמחרת, כאמור, דאג מישהו להעלים את גופתו.
האם ההמונים עשו שפטים בלואידור ובחבריו כנקמה על רקע אישי, בגלל מעשה שלא ייעשה? האם אותו מעשה קשור לנער עבד-אלווהאב אלזיאת? האם אני היחידי שמריח כאן סימני שערורייה?
נביא עם פחד מוצדק?
האירוניה בכל הסיפור הזה היא שיוסף חיים ברנר היה האחרון לסמוך על הערבים. אמנם השמאל הישראלי מרבה לצטט את הפסקה הבאה, שברנר כתב חודשים ספורים לפני הירצחו, על מפגש מקרי עם נער ערבי: "אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה... יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש!"
אבל ברנר הפגין פעמים רבות דווקא יחס של חשדנות ופחד כלפי הערבים. בימי שבתו בבית האדום, העדיף ללכת לתל אביב בדרך עוקפת אבו-כביר, משום שחשש להיתקל בשכניו הערבים. חיה רוטברג, ידידה של ברנר, סיפרה על שיחה עם לואידור, בה תמהה מדוע ברנר מפחד מן הערבים. "מפני רוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים, אני פוחדת. אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, היהודים, אינני מרגישה כל פחד", אמרה לו. לואידור ענה לה: "ברנר צודק. מפני ערבים צריך להיזהר. הם יותר אכזריים מהרוסים".
וברנר עצמו כתב בכתב העת "קונטרס" את המשפט המצמרר והנבואי הבא: "מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה, איזה שייח' או חאג' ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי, והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשייח' ולחאג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה".
אל המילים הנבואיות האלה, ואל הפחד התמידי של היהודים מצד הערבים במאה שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מצטרף סממן נוסף המלווה אותנו
כחוט השני: חוסר הנכונות של הצד הפלסטיני לקחת אחריות על מעשיו.
בחקירתם לפני בכור-שלום שטרית (בכובעו כשוטר במשטרה הבריטית) שיקרו כל העדים הערבים במצח נחושה. הם לא ידעו, לא שמעו, לא ראו מי רצח את ברנר ומי העלים את גופתו של לואידור, ועוד הוסיפו חטא על פשע כשטענו כי הסופרים העברים הם אלה שתקפו את מסע הלוויה.
לא מפליא הוא שעד היום, הפלסטינים מסרבים לגלות מה עלה בגורל גופתו של לואידור. הרי מישהו מהם בוודאי יודע מה בדיוק אירע שם. הסיפורים עברו בוודאי מדור לדור. מאה שנה הם בסך הכל שלושה דורות. אחד הנכדים, או הנינים, אולי ביפו, אולי בירדן, או במקום אחר, יודע אל נכון מה עלה בגורלו של הסופר הצעיר. בפרפרזה על דבריו של ברנר, מחר אולי יגלה איזה שייח' או חאג' את האמת המוכמנת הזאת. עד אז – לא נותר אלא להמתין.
לפנייה לכתב/ת 
