מעגל של יאוש: "סיפורה של שפחה" התקלקלה
היא סדרה יפהפיה עם שחקנית ענקית, אבל בעונה השנייה של "סיפורה של שפחה" גילינו שהיא איבדה את הדבר החשוב מכל: סיפור טוב. היו לה רגעים גדולים והרבה נשים חזקות, אבל תחת עינו של היוצר היא הפכה בעיקר למייאשת. זהירות, ספוילרים לפניכם
כמו אוגר שמסתובב בתוך גלגל - כך גם ג'ון אוסבורן, הגיבורה של "סיפורה של שפחה", הסתובבה במשך עונה שלמה בגלגל, תקועה בתוך לופ. נעה בין תקווה ליאוש, בין חיבה לשנאה, נעה בינה לבין עצמה. ונתחיל מהשורה התחתונה - זה היה מתיש.
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה", שהסתיימה היום (ה') ב-HOT, חגה ממש כמו הגיבורה שלה - במעגל. התחלנו עם פתיח מסקרן שבו היא הצליחה להימלט מהשבי שלה וכמעט נמלטה גם מהציפורניים של גלעד, אבל ברגע האחרון נתפסה והושבה לבית משפחת ווטרפורד ולשמלה האדומה. ומאז, מדי פרק, היא התייאשה ונכנעה, ואז ניצת בה מרד, אך המציאות הורידה אותה אפיים וחוזר חלילה. במקביל ההריון שלה התקדם והפך נוכח יותר ויותר עד הרגע של הלידה.
ואחרי אותה לידה הגיעה הולי/ניקול המתוקה, ושוב ג'ון נעה בין יאוש לתקווה. בפרק האחרון, שדווקא היה מותח ומעניין, היא הבינה לפני כולן שלבת שלה אין שום עתיד בעולם הגברי של גלעד, ויצאה למסע להציל אותה. קודם כל היא ניסתה לגרום לבני הזוג ווטרפורד לשנות את המציאות הזו, ולבסוף, אחרי שהבנו שוב שבעולם שלהם לנשים אין תקווה, לקחה את התינוקת שלה ונמלטה איתה. כמעט נמלטה, כלומר. כי שנייה לפני שסיימה את הצעד האמיץ שלה ונכנסה לרכב עם בתה, היא הפקידה אותה בידי חברתה ונשארה בכלא שלה. חזרה למעגל.
ג'ון בחרה לשלוח את התינוקת שלה ולהישאר במקום שבו גזר דינה הוא מוות, כי היא לא מוכנה לבחור בין הילדות שלה. היא הצילה בת אחת ונשארה בשביל להציל את השנייה. הסיום הזה בעיקר נראה כמו תירוץ לקיים עוד עונה. איזו אישה תשלח תינוקת קטנטנה הרחק מזרועותיה (ובלי מזון!) ותחזור למקום שבו היא וחבריה אמורים להיתלות מיד על החומה? איך זה יעזור להאנה? לאלוהי התסריטאים אולי יהיה רעיון מקורי.
טקסים במקום עלילה
העונה הראשונה של הסדרה הייתה יצירת מופת שהורכבה משלל מרכיבים מצוינים - אסתטיקה, עריכה, משחק ובראש ובראשונה - תסריט חכם שנשען על ספרה של מרגרט אטווד. בעונה השנייה נותרנו עם כל המרכיבים של הראשונה, מלבד הספר. היוצר ברוס מילר נותר בלי בסיס, וזה מה שהרס אותה.
כי עם כל הכבוד ליופיה של הסדרה, יופי וסימבוליקה לא יכולים להחליף תסריט טוב. והתסריט שלח את השפחה שלנו לנוע באותו מעגל מתיש, ובדרך צירף לה כמה עלילות משנה שלא התקדמו ולא תרמו דבר מלבד עוד כמה סצנות יפות של טקסים בשלג.
ההתרחשות בקולוניות, למשל, לא תרמה דבר. קו עלילה שהתחיל ונגמר בלי סיבה מהותית מלבד צילום יפהפה של מקום נורא. עוד קו עלילה תמוה הוא זה של עדן. הילדה התמימה שנכפתה על ניק, פקחה עיניים גדולות במשך כמה פרקים, ולבסוף בפרץ תמוה של עצמאות הפרה את כל החוקים שגדלה עליהם ונמלטה עם אהובה. היא דבקה בו עד הסוף המר ועל שניהם נגזר מוות נורא בטביעה. הגורל שלה אולי גרם לשינויים אצל דמויות אחרות (סרינה, ג'ון וריטה), אבל היא עצמה נותרה דמות חיוורת שמעולם לא נקשרנו אליה באמת. שוב נותרנו עם טקס מעוצב ומוקפד - הטביעה הזוגית בבריכה - במקום עלילה חכמה או לפחות דמות חזקה.
גם התרחשויות גדולות כביכול הסתיימו בקול ענות חלושה. הפיצוץ הגדול בפרק 6 לא הוביל לדבר. לרגע חשבנו שהנה, נטרפו כל הקלפים, ממש כמו "משחקי הכס", אך בסופו של דבר מפקד כלשהו מת, פרד נפצע והחלים ועוד כמה שפחות שלא הכרנו הלכו לעולמן. איפה זה ואיפה החתונה האדומה, למשל.
הפרקים הטובים ביותר בעונה היו אלה שנשענו על ג'ון לבדה, בלי עלילות משנה. הפרק במערכת ה"בוסטון גלוב", למשל, ובעיקר הפרק המרגש של הלידה. אליזבת מוס כבר הוכיחה שהיא שחקנית נפלאה, אבל באותו פרק היא התעלתה על עצמה וגרמה ללב לפעום בחוזקה.
אגב חוזקה, לעונה הזו היו כמה דמויות שקיבלו עומק, ובראשן סרינה (איבון סטרהובסקי). במשך עונה שלמה היא נעה בין רוך וקשיחות, אבל המעשים שלה הוסברו. בניגוד למפקד ווטרפורד, למשל, שמלבד היותו מניאק שונא נשים לא למדנו עליו דבר נוסף, את סרינה למדנו לחבב. בפרק האחרון היא הוכיחה עד כמה השתנתה כשוויתרה על הבת שלה ועל אחת מאצבעותיה כדי להציל אותה. גם הדודה לידיה וריטה קיבלו עוד זמן מסך מוצדק בעונה הזו, וכך גם אמילי - שהסבל והתסכול הוציאו ממנה מין רוצחת שקטה. הרגע שבו נעצה סכין בדודה לידיה היה בהחלט אחד המפתיעים והמספקים של העונה.
בכלל, צריך לומר: "סיפורה של שפחה" היא עדיין סדרה טובה. השחקנית הראשית שלה מעולה, היא עשויה היטב ויש בה דמויות שגורמות לצופים להיקשר אליה. אבל בעידן של המוני סדרות מושקעות, היא כבר לא המצטיינת שבהן, רק המדכאת מכולן.
