ביקורת סרט: "גורד שחקים" - דה רוק מת לחיות
בתזמון מדויק, 30 שנה אחרי "מת לחיות", מגיעה הגירסה העדכנית בכיכובו של דוויין ג'ונסון. במרכזה, גורד שחקים הונג קונגי שעולה באש ואיש אבטחה שרירי וכריזמטי שמנסה להציל את המצב. למרות התוצאה הסינתטית והדלה המעריצים של דה רוק לא יתאכזבו
"גורד שחקים" (Skyscraper) הוא ה"מת לחיות" של דוויין ג'ונסון. סרט הפעולה המצוין של ג'ון מקטירנן יצא ב-12.7.88, בדיוק 30 שנה לפני תאריך היציאה של "גורד שחקים". הוא הגדיר מחדש את האפשרויות של אקשן מבויים להפליא, והציג מודל חדש לגיבור. במקום השרירנים כבדי הפה של שנות ה-80, ברוס ויליס שיחק גיבור בעל פרופורציות אנושיות, ופה מתחכם שלא מפסיק לטרטר ריפרורים לתרבות פופ. ג'ונסון, לעומת זאת, הוא סוג של סינתזה סינתטית – שרירים של שוורצנגר, עם סוג של כריזמה אנושית סימפטית (כלומר, עבור מי שלא סובל ממנת יתר שלו). הוא לא ציניקן מתחכם כמו ג'ון מק'ליין, אלא מי שאמור להיות סלע איתן של מוסריות ויושרה.
ב-30 השנים שחלפו מאז "מת לחיות" כל סרט אקשן שני שואל ממנו לא מעט - "מת לחיות" בכלי רכב ("ספיד") באוויר ("קון אייר"), בים ("מצור ימי") ביבשה ("סחרור מסוכן") ובחלל ("נעולים"). בהונג קונג (""Hard Boiled), בצרפת ("המשלח"), ובמלזיה ("הפשיטה"). אז לג'ונסון לא מגיע?
לעוד ביקורות קולנוע:
אבל אולי אין זה הוגן להאשים את "גורד שחקים" בהעתקה של "מת לחיות". והרי הוא מעתיק בחופשיות גם מ"המגדל הלוהט" (דליקה במגדל הגבוה בעולם!), סרט האסונות הידוע מ-1974, ומ-"הנמלט" (1993) (קפיצה בלתי אפשרית של אדם נואש) העיבוד הקולנועי לסדרת הטלוויזיה בכיכובו של הריסון פורד. סליחה. לא מעתיק. שואב השראה. מבצע הומאז'.
הבמאי-תסריטאי הוא רוסון מארשל תורבר, מי שעד היום התמחה בקומדיות ("דוג'בול" המוצלחת מ-2004, "אנחנו המילרים" מ-2013). הוא כבר עבד עם ג'ונסון בקומדיה "סוכן וחצי" (2013), וג'ונסון, נאמן להרגלו לשתף פעולה עם מספר מצומצם של במאים קבועים (רובם ככולם בינוניים), חוזר לסיבוב נוסף. אקשן עבור תורבר הוא "מה שאהבתי בסרטים שראיתי בנעורי" וכך גם נראית מידת המקוריות של התוצאה הסופית.
מה שיש לנו, אם כן, הוא מוצר סינתטי. "מת לחיות" היה רחוק מלהיות ריאליזם צרוף, אבל 30 שנים קדימה כפילים דיגיטליים ואנימציית מחשב הפכו את חוקי הפיזיקה לנוסטלגיה שרק לזקנים אכפת ממנה. כדי להשוות ארשת של פגיעות פוטנציאלית הדמות אותה מגלם ג'ונסון "סובלת מנכות". ויל סויר היה איש קומנדו שהתמחה בחילוץ שבויים עבור ה-F.B.I. ניסיון חילוץ שהסתיים באופן טראגי הותיר אותו קטוע ברגלו השמאלית עד הברך.
10 שנים מאוחר יותר סויר הפך ליועץ ביטחון שאחראי על מערכות האבטחה ב"פנינה" – גורד שחקים של 220 קומות הממוקם בהונג קונג. לא מעט רגעים בסרט מוקדשים לפרוטזה שלו, אבל ברגע האמת היא לא תמנע ממנו לקפץ בשחקים כעיזה פזיזה בין עגורן למגדל, לטפס בדקות ספורות לגובה של מעל מאה קומות על צדו של עגורן, או לנוע לצד בנין הפנינה בגובה של מעל 200 קומות באמצעות ליפוף סרט הדבקה על ידיו.
כשברוס ויליס התמודד מול בנין נקאטומי היה זה בשיאו של עידן הפחד הכלכלי מהשתלטות של יפן על הכלכלה האמריקאית. ג'ון מק'ליין היה צריך להציל את נישואיו לאשתו שהפכה לאשת קריירה תחת החסות היפנית. לשם כך הוא מנסה להביס את הטכנולוגיה המשוכללת של הבניין כשגופו נפגע שוב ושוב ע"י זכוכית ומתכת. ועל הדרך היה גם הנבל בלתי נשכח עם מבטא גרמני - האנס גרובר בגילומו המשעשע של אלן רייקמן. אל תצפו למשהו דומה ב"גורד שחקים". הנבל הראשי הוא גבר אירופי בעל שרירים ומבטא, דמות גנרית בעלת מוטיבציות מעורפלות.
גם האמריקאי הנכה של "גורד שחקים" מתמודד עם הבניין כדימוי לעוצמה מאיימת - פאר היצירה של הכלכלה והטכנולוגיה של המעצמה הסינית העולה. מכיוון שהעלילה מתרחשת בטריטוריה זרה, יכולה להיווצר אי הבנה לפיה הגיבור הוא אחד הטרוריסטים. יחד עם זאת אין אופציה שלא להתחנף לקהל הסיני. גם אם הסינים משחקים תפקידי משנה, עדיין יש הקפדה על הצגת רובם המוחלט באופן מכובד. אם לא כן ממשלת סין לא תאפשר להקרין את הסרט.
הבעלים של "הפנינה" הוא ארכיטקט ומיליארדר סיני בשם ז'או לונג ז'י (צ'ין האן) הגאה ב"פלא השמיני" שלו. הבניין הוא סוג של אובייקט טכנולוגי שיכול היה להשתלב בקלות בסרט מדע בדיוני. בתוך הבניין פארק המשתרע על פני כמה עשרות קומות המזכיר קצת את החללית ב"אליסיום" (2013). חלקו העליון משתרג לשני חלקים שביניהם מוחזק כדור ענק (עוד דימוי וויזואלי לשליטה סינית בעולם). בתוך הכדור יש מתקן אופטי המייצר אשליות משוכללות, ומספק מעין גרסה טכנולוגית למבוך המראות בסוף "הליידי משנחאי" (1947) של אורסון וולס. עוד "הומאז".
אבל כל המערכות המשוכללות לא יעזרו כאשר חבורת פושעים מצליחה בקלות מפתיעה למדי להצית אש שתטפס מהקומה ה-95 מעלה, בדרך למטרתם הלא באמת חשובה. כל הקומות אליהן מטפסת האש ריקות מאדם – למעט שני חריגים: משפחתו של סויר הכוללת את האישה שרה (נב קמבל) והילדים הנרי ו-ג'ורג'יה (נואה קוטרל ו-מק'קנה רוברטס). וכמובן בפנטהאוז בקומה ה- 220 נמצא הארכיטקט-מיליארדר.
החלק עד תחילת ההעפלה למגדל עוד סביר, אבל מהרגע שהגיבור מתחיל לבצע את המסע האנכי בדרך למשפחתו, הסרט הופך ליותר מגוחך עם כל דקה שחולפת. במקום אישה שצריך להציל כאן יש משפחה ולכן יש יותר מדי רגעי "אבא תציל אותי" מעיקים למדי. המחשבה המנחה לפיה אסור לעמעם את הפוקוס על הכוכב באמצעות דמויות משמעותיות נוספות הופכת את הסרט לדל. והשלב המסיים האפוף אש ועשן נראה מלאכותי להפליא. אבל מה זה חשוב? קהל המעריצים של ג'ונסון יאכל את זה בלי מלח וימחא כפיים בהתלהבות כאשר הסרט יגיע לשיאיו הצפויים.
