ילד עם רישיון: ג'רי סיינפלד מסרב להתבגר
העונה החדשה של "קומיקאים במכוניות שותים קפה" מבליטה עד כמה ג'רי סיינפלד מאובן. לא שיש משהו לא בסדר בזה
ג'רי סיינפלד מאמין שקומדיה תמיד מתחילה בעצבים על משהו, כנראה לא מאוד חשוב. אבל נסו לדמיין אותו מתעצבן ממש. אי-אפשר. נרגן? כן. חסר מנוחה? בהחלט. קטנוני? ודאי. אבל לא עצבני, ודאי לא רותח. גם ב"סיינפלד". בפרק שבו פרנק קוסטנזה מאמץ את המנטרה Serenity Now כאמצעי להפגת מתחים, החברים והדייט של ג'רי לועגים לו על חוסר יכולתו לחטוף ג'ננה ולצעוק. בפרויקט הנוכחי שלו, "קומיקאים במכוניות שותים קפה", שעונתה החדשה עלתה בנטפליקס לפני שבוע, התנאים להיווצרות סערה מתגמדים עוד יותר. ג'רי אוסף קומיקאים נפלאים שמעריצים אותו מהבתים המפוארים שלהם ברכבים שערורייתיים במגניבותם (אפילו הג'יפ הנאצי), שותה קפה, אוכל משהו שמנוני, מדבר על מה שמצחיק אותו, הסוף. מה יש לכעוס?
אבל אם מחדדים את רגישות הסיסמוגרף, ניתן להבחין בג'רי כועס. זה קורה כשהוא מסביר לטרייסי מורגן ("רוק 30") שצחוק זה קסם שאין לו שום קשר לאמת או לכנות. החיוך שלו נעלם, הוא לא ממש נותן למורגן להשחיל מילה, ומטיח בו שאם אמת הייתה מצחיקה, אנשים "היו קוראים את העיתון ונשפכים מצחוק". מורגן הוא לא האיש שיתווכח איתו. לאורך כל הפרק הוא מריע לו כמו דובון צעצוע שלחצו לו על הבטן. סיינפלד נאבק באוויר בעוצמה, "אני לא רוצה אנקדוטות מהיומן שלך", הוא מסנן בבוז, "אני מכור לקראק... תמציא משהו!"
סיינפלד לא מכוון את דבריו למורגן, אלא לרגע התרבותי הנוכחי שבו קומיקאים, אמנים וסתם בני תמותה עם חשבון טוויטר זוכים לתהילה על חשיפת הקרביים שלהם באופן יצירתי, מתפלשים בעליבות שלהם, מתריסים נגד אפליה או דיכוי אתני ומגדרי, חופשיים מהאילוץ לזקק פאנץ' של ממש. "אני לא אוהב קישקעס", הוא אמר לי בראיון ל-7 לילות לפני חצי שנה כשדיברנו על השינויים באקלים הקומי של השנים האחרונות. חשיפה אישית עבור סיינפלד תישאר תמיד ברמת הפאנץ' על כך שהוריו העניקו לו תזונה שהכילה 100 אחוז סוכר לבן.
כשאתה מפורסם בזכות חוסר אכפתיות, הדבר היחיד שאתה מגלה אכפתיות לגביו אומר עליך הרבה. העמדה של סיינפלד ב-2018, בעיצומה של סופת MeToo, טראמפ, ידה-ידה, הופכת אותו לדוד הכי מיושן במסיבה. כשהסטנד-אפ הכי מדובר בעולם כעת הוא "נאנט" של הקומיקאית הטסמנית הלסבית האנה גדסבי, שכולו כנות ישירה, כשהקולגה כריס רוק חושף איך הבגידות וההתמכרות לפורנו ריסקו לו את הנישואים, כשהעמדות החברתיות של יוצרי טלוויזיה נטמעות בסדרות שלהם יותר מאי פעם, כשפוליטיקת זהויות שולטת בכיפה של השיח, אי-אפשר לא להרגיש שסיינפלד מאובן. חי בבועה פריבילגית להדהים, משומר בנוזל חמים של זחיחות.
.jpg "(צילום: באדיבות נטפליקס)")
הוא ממזג עיסוק עצמי של ילד עם עיקשות של קשישים. הוא לא באמת מתעניין בעולמם של אורחיו, אלא כאמצעי לאישוש עמדותיו שלו. הוא זה שחורץ - זה מצחיק, זה לא מצחיק, נקסט. ההתנשאות וקידוש היומיומי על פני האישי והפוליטי, הסרקסטי על פני האותנטי, לכדו את רוח הזמן כש"סיינפלד" הייתה מלכת הטלוויזיה בניינטיז. עכשיו זה כמעט פוגעני. לא פלא שסיינפלד מתעב את קהל הקולג'ים, הרגיש עד כדי גיחוך.
בפרק הראשון של העונה החדשה, כנראה גם הטוב שבה, סיינפלד מארח את זאק גאליפיאנקיס מ"בדרך לחתונה". לקראת הסוף, המפגש הופך לפרק בטוק-שואו האינטרנטי הסהרורי של גאליפיאנקיס Between Two Ferns. הוא חובט בסיינפלד, מצמיד לו כיתוב עוקצני: 1997-1993 Funny, מזמין את הראפרית קארדי בי לשבת במקומו ולועג לחוסר הרלוונטיות שלו.
ההומור העצמי הנדיב שסיינפלד מפגין פה, כמו גם בפרק ב"לואי" שהציג אותו כשמוק עשיר שמופיע בפני שמוקים עשירים, רומז
שסיינפלד כנראה לא באמת מנותק, אלא פשוט לא שם זין - דווקא עניין ראוי להערכה. בעולם של פרסונות תרבותיות גמישות, מרצות, מתחנפות, שעסוקות במדידה אינסופית של כיוון הרוח, סיינפלד עושה רק מה שבא לו. הוא לא מתנצל, לא משתנה ולא מעמיד פנים שפתאום אכפת לו.
יש מספיק מניפסטים שמתחזים ליצירות, מספיק סדרות "חשובות", מספיק צדקנות. סיינפלד רוצה רק לדהור בפרארי, להתנשא בחביבות על קולגות, לשאול על מה שבא לו, להיות חסר אג'נדה לחלוטין, להימנע מהחשוב וההכרחי ולהיות קטנוני - ומי שזה ממש כואב לו שילך לשתות מהים של לונג-איילנד.
הביקורת פורסמה במוסף 7 לילות, ידיעות אחרונות.
