ביקורת קולנוע - "האוקיינוס שבינינו": מסתתר פה סרט טוב יותר
סיפורו של האיש שיצא להקיף את העולם בסירת מפרש הפך לסרט סביר - אך טיפול מעמיק יותר בדמותו של הגיבור ובתהליך שעובר עליו, יכול היה להניב יצירה מעניינת על אדם שחי על הקצה. גם עוצמתו של הים לא מוצגת בו באופן משכנע
"האוקיינוס שבינינו" (The Mercy) עוסק בפרשה שאמורה להיות מוכרת היטב לאנשים שחיו בבריטניה בשנות ה-60, ולמתעניינים בשיט תחרותי בכל מקום וזמן. הגישה שבה בחרו יוצרי הסרט – הבמאי ג'יימס מארש והתסריטאי סקוט ז. ברנס – היא להניח שהקהל לא מכיר את הסיפור. לשם כך הם מבצעים סוג של תחבולה קצת מגושמת של הסתרה למחצה בחצי השני של הסרט. במקום להיכנס לעומקה של הסיטואציה שאליה נקלע הגיבור, דבר שהיה הופך את הסרט למאתגר יותר לעשייה ולצפייה, יש התמקדות באלמנטים פחות משמעותיים מבחינה עלילתית ורגשית. אך זו הסתרה שנעשית בחצי לב, ולכן גם הגילוי של מה שהוסתר לקראת סוף הסרט לא יפתיע גם את אלו שלא מכירים את הפרשה.
לדונלד קראוהרסט (קולין פירת') יש חברה קטנטנה שבמסגרתה הוא מפתח, ללא הצלחה יתרה, את המצאותיו. האחרונה שבהן היא מכשיר קומפקטי לניווט ימי שנקרא נוויקייטור, שאמור "לסייע למי שהולך לאיבוד בים". ב-1967, ביריד של מכירת מוצרי שיט שבו הוא מנסה למכור בחוסר הצלחה את מרכולתו, מוכרז על תחרות "מרוץ גלובוס הזהב של 'הסנדיי טיימס'". במרוץ יתחרו משיטי סירות מפרש שינסו להקיף את העולם ללא עצירה בדרך. אתגר תקדימי המחייב צליחת מסלול שאורכו למעלה מ-40 אלף קילומטרים, והתמודדות של כ-10 חודשים עם הטבע הפראי בבדידות מוחלטת.
ביקורות קולנוע נוספות:
קראוהרסט הוא שייט חובב מהסוג שיוצא להפלגות בסופי שבוע. אדם שמיומנותו וניסיונו רחוקים מרחק רב ממה שנדרש כדי יהיה לו סיכוי להצליח בתחרות. אבל הוא גם אדם שחי עם תחושה מעיקה של פער בין חייו בפועל ומה שהם יכולים וצריכים להיות. בתחילת הסרט, על רקע תמונות מי האוקיינוס, הוא מצטט לילדיו את המשפט של אדמונד הילרי "אנשים לא מחליטים להפוך ליוצאי דופן, הם מחליטים להשיג יעדים יוצאי דופן". יש לו אישה נחמדה ותומכת בשם קלייר (רייצ'ל וייס), שלושה ילדים חביבים וחיים נינוחים בעיירת החוף הקטנה טיינמות' בדרום מערב אנגליה. אבל הוא משכנע את עצמו שהחלום להשתתף ולנצח ניתן למימוש.
השליש הראשון, עד יציאתו של קראוהרסט לתחרות, ממחיש את המוגבלות של הסרט בהישארותו על פני השטח של הדמות ושל העלילה. אנו פוגשים את הגיבור זמן קצר לפני ההכרזה על התחרות, וכמעט איננו יודעים דבר על עברו. ההחלטה הקיצונית שלו להתחרות מנומקת מבחינה פסיכולוגית רק בשיחות שהוא מנהל עם ילדיו – וזה לא מספיק. היכרות מסוימת עם הביוגרפיה שלו הייתה רומזת על מה שנמצא מתחת לפני השטח. גם התהליך של ההכנה לתחרות מתואר ברפרוף רב – לא רק בהיותו רצוף עיכובים ותקלות, אלא גם התהליך הפסיכולוגי שעובר קראוהרסט בחודשים שבהם מועד ההשלמה של הסירה הולך ונדחה, וההיגיון בהגשמת החלום הופך לקלוש עוד יותר.
לקראוהרסט משאבים כלכליים מוגבלים. לשם בניית הטרימרן (סירת מפרש בעלת שלושה גופי ציפה) הוא נזקק לכספו של מממן אמיד בשם סטנלי בסט (קן סטוט) ולשירותיו של יחצ"ן בשם רודני האלוורת' (דיוויד ת'יוליס) שיזין את העיתונאים במידע ויסייע בגיוס מפרסמים. תקלות בתהליך הבנייה של הסירה מעכבות את תאריך היציאה המתוכנן ומייקרות משמעותית את הפרויקט. קראוהרסט נאלץ להעמיד את העסק שלו ואת בית משפחתו כערובה. בפועל הוא דורך אקדח לרקתו: ההימנעות מיציאה למרוץ או כישלון במרוץ יגזרו עליו לא רק השפלה אלא גם חורבן כלכלי.
תחת לחצים בלתי אפשריים אלו קראוהרסט יוצא לדרך ב-31 באוקטובר 1968. הסרט משתמש במבנה נרטיבי של הצלבה בין האירועים על הסירה ומה שקורה באנגליה. בסירה עצמה יש הצלבה נוספת בין המציאות החיצונית והבזקי הזיכרון במחשבתו של הגיבור. אף שניכר שחלק גדול מהסרט צולם בטבע, אין הפגנה משמעותית של התבוננות ביופיו ושל עוצמתו. ברגעים שבהם נדרשת עבודת CGI (למשל כשיש סערה בים), התוצאה רחוקה מלשכנע. המעברים החוזרים ונשנים בין הים והיבשה הופכים בהדרגה לפחות מעניינים כיוון שהם חותכים מהמקום שבו מתרחשת הדרמה המשמעותית – הסירה.
גילום דמותו של קראוהרסט הוא אתגר פיזי ורגשי. צילומים שנעשו בטבע ותהליך ההידרדרות הפיזי והמנטלי של הדמות חורגים מהתפקידים המאפיינים את הקריירה של פירת'. אף שהשחקן מבוגר בכמעט 20 שנה מגילו של קראוהרסט כשיצא לשיט, הוא נושא דמיון חזותי לא מבוטל למקור. התוצאה לא רעה, אבל המגבלות של פירת' כשחקן משתלבות בחוסר הרצון של יוצרי הסרט לצלול לאפילה. רייצ'ל וייס מגלמת דמות מוגבלת שזוכה ליותר זמן מסך מכפי שמוצדק לתת לה.
הבמאי ג'יימס מארש החל כדוקומנטריסט ועבר לקולנוע בדיוני. כדוקומנטריסט סרטו הבולט וזוכה האוסקר "איש על חבל" (2008) עסק בהחלטתו של הלוליין הצרפתי פיליפ פטיט ללכת על כבל מתוח בין שני מגדלי התאומים. כבמאי עלילתי סרטו הבולט הוא "התיאוריה של הכל" (2014) על התגברות הרוח של סטיבן הוקינג על המגבלות הגופניות של מחלתו. לאור רקורד זה העניין של מארש בסיפור של קראוהרסט ברור. יחד עם זאת נראה כי מגבלותיו כקולנוען לא מאפשרות לו להגיע למקומות שאליהם הגיעו במאים כמו וורנר הרצוג ("אגירה: זעם האל") או מרטין סקורסזה ("נהג מונית") בטיפולם בדמויות שהולכות על הקצה ומעבר לו. "האוקיינוס שבינינו" הוא לא סרט רע אבל הוא החמצה של פוטנציאל לסרט משמעותי.
