"וזה לא מזיק לאכול בשר סוס כל יום?" - פתיחה מסיפור של ולדימיר סורוקין

שנת 1980, יולי, רכבת סימפֵרוֹפּוֹל–מוסקבה, 14.35, קרון מסעדה מלא עד אפס מקום, כתמי רוטב עגבניות על המפה המעומלנת מדי, קופסת גפרורים שמישהו שכח, אפר סיגריות, בקבוק מים מינרליים ‘נַרזאן‘ משקשק בתוך חישוק מתכת המולחם למסגרת החלון, וילון מתנועע קלות, היפֶּרבּוֹלוֹאידים של קרני שמש סמיכות, אמת ידה של אוֹלָה עם סימני שיזוף מתקלף, חולצתו הדהויה של ווֹלוֹדיָה, שמלת הג‘ינס של ויטקָה ועליה שני ראשי פרג רקומים.

“חבר‘ה, בבקשה, רק לא לתפוס את השולחן להרבה זמן,“ רשרש המלצר השמן בפנקסו המוכתם, “יש לי תור מפה ועד מוסקבה.“

“ומה בתפריט...“ פתח וולודיה, אך שפתי הצפרדע של המלצר הקדימו אותו:

“הסלטים אזלו, מרק סוֹליאַנקָה אזל, יש מרק חַרְצ'וֹ, דג כידון עם פירה וסטייק עם ביצה".

"ובירה אין?"

"יש!" ניער המלצר את הפוני ספוג הזיעה, "פעמיים, שלוש?"

"ארבע," התרווח ווֹלוֹדְיָה, "וסטייק לכל אחד."

"יש גלידה?" הרכיבה ויטקה את משקפי השמש.

"אין..."

המלצר שרבט בעיפרון בפנקסו והטה את גוף כלב הים השמן שלו לעבר המזנונאית, שבלמה את התור בחזהּ:

"לְיוּבָּה, תכניסי עוד אחד!"

"אבל למההה? כל כך נעייים לנו!" משכה אולה את המילים והדליקה את הסיגריה האחרונה. ובמעבר כבר צעד גבר שזוף בגון השוקולד, לבוש מכנסיים לבנים וחולצה תכולה מכופתרת.

"שלום," הוא חייך לכל השלושה בעודו מנסה להציץ בחטף בעיניהם, והתיישב.

היה לו מראה סתמי של גבר מקריח ללא גיל.

וטרינר, תייג אותו וולודיה בינו לבין עצמו ולקח מאולה את הסיגריה.

דינין, נזכרה אולה בדמות מסרט הקולנוע "ברוכים הבאים או אין כניסה לזרים!"

רווק עלוקה בדרך מהנופש, עיקמה ויטקה את שפתיה היפות.

המלצר מלמל משהו, נזכר באיש והסתובב, אבל הקירח הושיט לו שטר של שלושה רובלים:

"שום דבר בשבילי, בבקשה."

המלצר לקח את הכסף. פניו לבשו ארשת של בלבול עצבני:

"כן, אבל..."

"שום דבר, שום דבר..." נופף הזר באצבעותיו בעלות הציפורניים הכסוסות, "רק אשב לי פה... קצת."

"אז אולי... לשתות משהו? בירה? יין? כוסית קוניאק 'אררט'..."

"שום דבר, שום דבר."

המלצר שייט בשתיקה אל המטבח.

רוצים לקרוא את "מרק סוס" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

וטרינר, אבל דפוק בשכל, פזל וולודיה לכיוון הזר. נעל לבד מסיביר. כל החורף קרע את התחת וסתם את הפה, ובקיץ נסע דרומה לבזבז ולזיין.

בטח הבריז מהקרון של אשתו, לקחה אולה מוולודיה את הסיגריה ושאפה. עדיף שהיה נותן לנו את הכסף. תכף ווֹלודְקָה יבזבז את החמישייה האחרונה, נחזור לבית ריק, הזקנים בבית הבראה, עוד שבוע למשוך, זוועה...

ירד מהפסים בנופש, אז הוא עושה מעצמו צחוק, המסכן, הביטה ויטקה בחלון. מעניין למה דווקא לחארות כאלה תמיד נשפך הכסף מהאוזניים?

הרכבת זחלה בין ערי אוקראינה הקודחת מחום.

"השנה הקיץ אפילו יותר חם מהרגיל," פתח הקירח בשיחה, והתאמץ להציץ בעיני השלושה, "הייתכן שגם בבירת מולדתנו שורר אסון כזה בתחום מעלות החום?"

"אין לנו מושג," ענתה ויטקה בשם כולם והביטה בסלידה בציפורניו.

"איפה נפשתם?" חייך הקירח וחשף את שיניו הקטנות הצהובות.

בכוס של האימא שלך! ציין לעצמו וולודיה, ובקול רם ענה:

"שמע, היינו יותר מדי זמן בשמש ובא לנו לישון. וכשבא לנו לישון, תמיד בא לנו לאכול ובכלל לא בא לנו לדבר."

אולגה וּויטקה צחקקו בשביעות רצון.

"סיאסטה, מה?" צמצם הקירח בהתרפסות את עיניו.

"סיאסטה," נזכר וולודיה ברומן בעל שם דומה שלא סיים לקרוא, וכיבה את בדל הסיגריה.

"ואני בדיוק ההפך," רכן הזר אל השולחן כמו נידון הרוכן לעבר הגרדום, "כשאני נמצא הרבה בשמש מיד החושים שלי מתחדדים, הגוף מתמלא כוח. אתם יודעים מה? אילו עכשיו היה נעוץ כאן, ברצפת הקרון, חישוק פלדה גדול..."

שטף דיבורו נקטע באחת והוא קפא במקומו כנשוך נחש. המלצר הניח על השולחן שלוש צלחות ובהן נתחי בשר צלויים יתר על המידה, ממוסגרים באצבעות צ'יפס יבשושיות, עלי שמיר, אפונה ירוקה נבולה ושלוש ביצי עין. חייבים להודות שהביצים לא טוגנו יתר על המידה, לא נמרחו ונראו עסיסיות למדי. משני כיסי חלוקו הלבן המרובב שָׁלה המלצר ארבעה בקבוקי בירה 'סימפרופול' צוננת, שם אותם על השולחן בקול חבטה, פתח והמשיך בשיוטו.

הידד לעמלים! אחז וולודיה בהקלה בבקבוק שעדיין לא הספיק להזיע. הוא עוד היה קודח לנו חור בראש עם החישוק הזה ברצפה...

הבירה זרמה ופעפעה בכוסות. השלושה הרימו אותן ולגמו: וולודיה — בתאוותנות, בלגימה אחת, עד ששיניו כאבו, ויטקה — לאט ובהנאה, אולה, כרגיל, בקור רוח, כי רק בכוחה של שמפניה חצי מתוקה היה לעורר בה רטט של התרגשות.

השלושה שכחו את השכן שהשתתק, והתנפלו על האוכל. הם לא אכלו שום דבר מהבוקר. אתמול, מאז העלייה לרכבת ועד השעות הקטנות של הלילה, שתו בתא הקרון חמישה בקבוקי יין גיאורגי 'מוּקוּזאני', וקינחו ברבע ליטר בודד של וודקה 'רוּסקָיָה' מתוצרת מקומית. עתה ניכרו אותותיו של תפריט ליל אמש במצב רוחם.

כמו הרגלי השתייה, כן גם הרגלי האכילה שלהם היו שונים.

וולודיה המליח ופלפל את הביצה בנדיבות, נעץ אותה על מזלג, הכניס אותה בשלמותה לפיו, בלע, לגם מהבירה. אחר כך השחיל על המזלג שלושה מקלוני צ'יפס, נעץ אותו בבשר הקשה, פרס נתח נכבד, הניח עליו בעזרת הסכין חמישה אפונים, דחס את כל המבנה לפיו, תחב בעקבותיו גם חתיכה של לחם לבן והתחיל ללעוס. הוא הביט בקווי החשמל הזוחלים לאִטם מעבר לחלון וחשב מה היה קורה אילו בריאן פֶרי ובריאן אינו היו מחליטים להקים להקה.

הם היו יכולים לתת לה איזה שם ביזארי, לעס בהנאה עד שדמעות עלו בעיניו. למשל, BB. או Rose of Blue. או אפילו סתם: Miracle no. 7.

ויטקה הניחה את הביצה על הבשר, מעכה אותה בעצבנות במזלג, נעצה את המזלג בתפוח אדמה, טבלה אותו בביצה ושיגרה לפיה, פרסה נתח קטן מהבשר, טבלה אותו בביצה, שיגרה לפיה, לגמה, בצעה מהלחם השחור, טבלה אותו בביצה, שיגרה לפיה והחלה לועסת ונועצת בזריזות את המזלג באפונות הסוררות ותוחבת אותן אל בין שפתיה, שהצהיבו מהחלמון. היא בחנה את טבעת הכסף שעל קמיצת יד שמאל של הקירח:

דפוק עם קטע: תראו אותי, אני רווק או גרוש, ומה אני צריך לעזאזל את טבעת הנישואין לשעבר? מעניין אם הוא תפס לו מישהי בקרים. אולי איזו דודה מחדר האוכל של בית הבראה. או לא, אולי אם חד־הורית, א יידישע מאמע עם תחת שמן. הוא עמד בשבילה בתור לדובדבנים, והיא נתנה לו מאחורי השיחים בחוף לא מוכרז.

אולה אכלה בנינוחות. היא פרסה את הבשר, לגמה מהבירה אחרי כל נתח, תלשה בקצות אצבעותיה פיסות קטנות מהלחם הלבן והתעלמה לגמרי מהתוספת. מבטה המפוזר צף בתוך הצלחת.

מעניין אם הבירה תעביר את כאב הראש. הבטחתי לעצמי לא לשתות את הוודקה המגעילה הזאת, אבל ווֹביק מוכן לשתות כל דבר. מיד כשחוזרים צריך להתקשר לנָטַשְׁקָה. מעניין אם היא צילמה את התווים. אם לא, לא אחזיר לה את ברטוק, בפרינציפ. לבקש ממנה טובות זה עניין אבוד מראש, אבל היא, אם היא צריכה משהו, שיתהפך העולם! כמו אז עם הלהקה... אלוהים, למה הוא מסתכל ככה?

אולה הפסיקה ללעוס.

הקירח הביט בה במבט מטורף בעיניו המימיות, התכולות־ירקרקות. פניו היו לא סתם חיוורות כפני מת, אלא מעוררות פַּלָּצוּת. היה נדמה שהוא צופה במחזה אימים המנוגד לטבעו האנושי.

"פנים הפוכות," נזכרה אולה והשעינה את הסכין ואת המזלג אל קצה הצלחת.

"למה אתה... מסתכל ככה?"

גם ויטקה וּולודיה הפסיקו לאכול ובהו בקירח. עווית חלפה בפניו, הוא נרעד בכל גופו, הצמיד את ידיו לרקותיו ומצמץ שוב ושוב.

"סליחה... אני... פשוט..."

הרכבת עלתה על גשר, סומכי הפלדה ריצדו לקול שאון, ריח חריכה הורגש באוויר.

הזר שפשף במרץ את לחייו החיוורות, אחר כך תחב את ידו לכיס חולצתו, הוציא משם פיסת נייר והושיט אותה לוולודיה בשתיקה. זה היה אישור על שחרור ממחנה עבודה, שניתן לבּוּרמיסטרוֹב בוריס אילְאיץ'. אולה וּויטקה הציצו בפיסת הנייר.

"שבע שנים, חברים. שבע שנים. ועל מה? על שק אחד אומלל של חומצת לימון," אמר הקירח ולקח את האישור בחזרה, "אני מתנצל, לא הייתה לי כל כוונה להטריד... להתערב... וכן הלאה. יש לי רק בקשה אחת ענקית. גדולה מאוד."

"אתה צריך כסף?" שאל וולודיה, שקלט שהשטר למלצר היה בסך הכול תכסיס שנועד לעשות רושם.

"חלילה!" גיחך בורמיסטרוב, שלף מכיס מכנסיו ארנק עור תפוח והטיל אותו על השולחן, "כסף יש לי בשפע."

האנשים הצעירים הביטו בשתיקה בארנק ובשטרות הרבים שבצבצו ממנו.

"כסף זה... כסף זה כלום...." נופף הזר בעצבנות בידו, "כסף לא משחק תפקיד. והבקשה. טוב... לא יודע. אספר לכם הכול לפי הסדר."

הוא לא ייתן לנו לאכול, הביט וולודיה בעגמומיות בסטייק האכול למחצה.

איזה פריק, לגמה ויטקה לגימה קטנה מהבירה.

אסיר פלילי, מי היה חושב! הביטה בו אולה בחוסר אמון.

בורמיסטרוב סילק את הארנק ושפשף את סנטרו הקטן.

"נניח לסעיפי האישום, זה לא באמת מעניין. אגיד רק שאני מהנדס בניין במקצוע ואיש עסקים בנשמה. אבל הזמנים הם זמנים קשים, הפכפכים. על איזה עסקים בכלל אפשר לדבר? טוב... בקיצור, נתנו לי שבע שנים. השתחררתי לפני חודשיים. את העונש ריציתי בקזחסטן, המחנה שלנו מחנה שכוח אל. בעצם, מה שלנו?" הוא פלט סדרה של צחקוקים, "שלהם המחנה, שלהם. כן. אז אני, אדם עם שני תארים, עבדתי בבית חרושת ללבנים. בעצם, לא רק, אבל בעיקר יצקתי לבנים. כן. רק אחר כך, קרוב יותר לשחרור, הגעתי למקום לפרוטקציונרים — למטבח. במחנה הזה, יימח שמו, היה חסרון אחד — הוא היה קטן מדי. מאתיים ושניים אסירים בסך הכול. הוא גם לא ממש עניין מישהו. יושבים שם על עבירות פיננסיות בדרגת חומרה בינונית, כמו שאומרים. המאסרים ארוכים. רוב האסירים אנשים רציניים ושקטים. לא עושים בלגנים, לא לוקחים סמים, לא מרימים רגליים. והאספקה — מתחת לכל ביקורת. בקיצור, במשך שבע השנים האלה אכלתי כל יום את אותה מנה — נזיד בשר סוס. מרק סוס קראנו לו. ליד המחנה היתה חווה גדולה לגידול סוסים, ואת כל הסוסים הפגומים והפסולים השליכו לדוּד שלנו."

הוא גיחך והביט בחלון.

"ומה... מה עוד היה במרק הזה?" שאלה ויטקה.

"דוחן, אורז או קמח," חייך בורמיסטרוב והמשיך, "זה תלוי. אבל בשר סוס, המרכיב העיקרי, כמו שאומרים, היה תמיד. כל יום. מדי יום ביומו טרף המחנה שלנו סוס שלם."

"מאיפה הם השיגו כל כך הרבה סוסים?" שאל וולודיה.

"סוסים לא חסרים בקזחסטן. מה שבטוח, יש שם יותר סוסים מאשר במוסקבה!" צחק בורמיסטרוב. ויטקה ואולה חייכו.

"וזה לא מזיק, לאכול בשר סוס כל יום?" שאל וולודיה.

"לא. בשר סוס הוא הבשר הכי בריא. טוב יותר מבשר חזיר או בקר."

"וזה היה התפריט שלך כל שבע השנים?" בחנה אולה את מצחו הטרוד, שהנמשים שעליו נבלעו בתוך השיזוף.

"קשה להאמין?" הציץ הוא בעיניה.

"קשה," השיבה בכובד ראש.

"גם לי קשה. ובכל זאת..." הוא פרש את ידיו לצדדים, "שבע השנים היו כלא היו, שני גדודים של סוסים נאכלו ואני עדיין חי!"

"אבל זה נורא מדפּרס, לאכול כל יום את אותו הדבר!" נענעה ויטקה את ראשה, "אם היו דוחפים לי את הסטייק הזה יום אחרי יום, הייתי יורדת מהפסים."

"טוב, במשך השנים האלה חוויתי כל מיני מצבים, כל מיני..." נענע בורמיסטרוב את ראשו, "בהתחלה אכלתי הכול, אחר כך נמנעתי מהבשר, זרקתי אותו, בלעתי רק את הציר, אחר כך הפוך — אכלתי רק את הבשר בלי הציר, עם לחם. אחר כך בכלל התחלתי לצפצף על הכול וזללתי בלי הבחנה, ולקראת הסוף... את זה קשה להסביר."

הוא שקע בהרהורים.

אם הוא לא מזבל, זה פסיכי לגמרי, מזג וולודיה בירה לעצמו.

עכשיו הוא אמור לרצות לבלוס הכול בלי הבחנה, בחנה ויטקה את בורמיסטרוב כאילו היה שרץ מזן נכחד. אבל הוא לא הזמין כלום! בטח טחן יותר מדי בקְרים, המסכן.

משהו בו ... לא מובן, חשבה אולה. מדבר על עצמו כמו על מישהו אחר...

"אתם יודעים, כשהעבירו אותי למטבח," פתח בורמיסטרוב בעודו מביט בחלון, "ראיתי את כל תהליך הכנת האוכל. יום אחרי יום. זה התחיל מוקדם בבוקר. היו מביאים מהמקפיא בעגלה את גוויית הסוס, ומניחים אותה על שלושה בולי עץ שחוברו במסמרים. הטבח היה מזעיק מיד את ואסְיָה צמד־גרזנים. זה היה אסיר אחד, הוא עבד קודם במשחטה באַלמָה־אָטָה, ואחר כך קיבל הרבה שנים בפנים. בחור ענק עם שני גרזנים. ואסיה היה מגיע ומתחיל לקצוץ את הבשר הקפוא כמו כרוב. זה היה התענוג הכי גדול שלו. הוא קצץ בצורה אמנותית, מכל הלב. אחר כך ואסיה היה הולך ואנחנו היינו מעבירים את הבשר לדודים, מבשלים, מוסיפים גריסים. הבישול היה ארוך, עד שהבשר נפרד מהעצמות. ואחר כך... אחר כך... סלחי לי, מה שמך?"

הוא הביט באולה.

"אולגה," ענתה בנינוחות.

"אולגה, אני יכול לבקש ממך טובה? טובה אישית."

"תלוי מה הבקשה."

בורמיסטרוב נאחז בחוזקה בידיו בשולחן, כאילו התכוון להפוך אותו.

"את מוכנה לאכול בשבילי? כאן. עכשיו."

"מה זאת אומרת — בשבילך?"

"אני רוצה להסתכל. רק להסתכל."

אולגה וּולודיה החליפו מבטים.

בית משוגעים, הנה זה מתחיל, חשב וולודיה ושאף אוויר מלוא הריאות.

"תקשיב, באנו הנה במטרה ברורה..."

"בטח, בטח, אני מבין!" כיווץ בורמיסטרוב את מצחו, "אני בכלל לא רוצה להפריע. אני לא צריך שום דבר, רק להסתכל, אני לא צריך שום דבר חוץ מזה! אין לי לא משפחה ולא קרובים, ועכשיו אפילו חברים לא נשארו לי, אין לי מיטה להניח עליה את הראש, אבל זה," הוא שרבב את שפתיו לעבר הצלחת במין הבעה כלבית, "זה כל מה שנשאר לי."

"מה? האוכל?" ויטקה שאלה.

"לא! לא, לא!" הוא טלטל בחוזקה את ראשו, "לא האוכל! לראות בן אדם טוב אוכל. לראות את אולגה אוכלת. כן. ומיד, כדי שלא יהיו שום אי־הבנות..."

הוא הוציא את הארנק שלו, שלף ממנו שטר של עשרים וחמישה רובלים והניח אותו על השולחן.

נו יופי! חסמה ויטקה בידה את פיה כדי לא לפרוץ בצחוק. בחיי, כשנספר על זה במוסקבה אף אחד לא יאמין לנו...

הוא בטוח חולה, הביטה אולה על השטר הכחול.

איזה בולשיט, גיחך וולודיה.

"אני חוזרת לקרון שלנו," אולה קמה.

בורמיסטרוב פרכס כמו ממכת חשמל.

"אולגה, אני מבקש, אני מתחנן לפנייך, רק אל תלכי!"

"כבר שבעתי, תודה," ניסתה אולגה להידחק בין השולחן לבין הכיסא של וולודיה.

"אני מתחנן! מתחנן!" זעק בורמיסטרוב.

סועדים מהשולחנות הסמוכים הפנו אליהם ראשים.

"חכי," אחז וולודיה בידה, "זה מעניין."

"ממש!" היא צחקקה בבוז.

"אולגה, תאמיני לי, דקה אחת תספיק לי לשנה שלמה!" מלמל בורמיסטרוב, שרכן בכל גופו אל השולחן והציץ מלמטה אל תוך עיניה. "את... את אוכלת נפלא... זה פשוט שמימי... זה, זה כמו... הנה כאן אצלי..." הוא הצמיד את ידיו אל חזהו הכחוש, "כאן... זה כמו גל, גל ענקי שעולה עד ש... עד שאני לא רואה שום דבר..."

קולו רעד.

מעורר רחמים, ובכל זאת משוגע, הגניבה אליו אולה מבט.

כולם שתקו והאזינו לשקשוק הגלגלים.

"למה לא, בעצם?" קטע וולודיה את השתיקה, "בן אדם רוצה לראות אותך אוכלת. מה יש?"

"אני לא אוהבת שמסתכלים לי לתוך הפה. ובכלל..." היא הביטה בחלון, "לא אוהבת משוגעים."

"אולגה, אני לא פסיכי, תאמיני לי!" נופף בורמיסטרוב בידיו, "אני אזרח סובייטי רגיל ונורמלי לגמרי."

"כן, רואים," היא גיחכה.

"אולי אני אוכל בשבילך?" העיפה ויטקה מבט בשטר שהתנועע קלות ברוח הפרצים.

"סלחי לי... מה שמך?"

"ויטה".

"ויטה... ויטוצ'קה, תראי, אני חווה את זה רק עם אנשים מסוימים. רק אל תיעלבי, בבקשה!"

"לא יוצא לי להיעלב הרבה, אלא בעיקר להעליב," סידרה ויטה את משקפי השמש על אפה, "אולה, תאכלי כבר את הבשר, תני לדוד ליהנות."

"אני מתחנן, אולגה, כמה דקות בסך הכול! זה אושר גדול בשבילי! הרי זה... זה... אני לא יודע..." קולו של בורמיסטרוב שוב רעד.

חסר רק שיתחיל לבכות, פזלה אולה בסלידה לכיוון הנוסעים שסובבו אליהם את ראשיהם. למה היו חייבים להושיב אותו לידנו? חוק מרפי! למה לא ליד שתי השמנות האלה שם...

"בסדר, אגמור לאכול," היא התיישבה במקומה בלי להביט בבורמיסטרוב, "רק תיקח מפה את הכסף."

"אולגה, אני מתחנן!" הצמיד הלה את ידיו אל החזה, "אל תעליבי אותי. לכסף אין ערך בעיניי, אין לו משמעות, אבל אני רוצה מאוד שאת תיקחי אותו. דווקא את, דווקא את!"

"בוא נגיד שהיא לקחה את הכסף," הושיט וולודיה את ידו אל השטר, אבל בורמיסטרוב סוכך עליו בכפות ידיו בתנועת אזהרה, כמגונן על נר מפני משב רוח.

"לא, לא, לא! אני מתחנן שאולגה תיקח, רק אולגה! שתיקח בלב שלם, תיקח פשוט... כאילו זה... כאילו... כאילו זה שום דבר!"

"קחי, אולה," נענעה ויטקה את ראשה, "אל תצערי את הבן אדם."

"אולגה, קחי, אני מתחנן!"

"תיקחי כבר, תיקחי..." עיוות וולודיה את פניו.

אולגה התלבטה עוד רגע, לקחה את הכסף והכניסה אותו לכיס מכנסי הטורקיז שלה.

"תודה, המון תודה לך!" טלטל בורמיסטרוב בחוזקה את ראשו המקריח.

בפנים קודרות אחזה אולגה בסכין ובמזלג והניפה אותם מעל נתח הבשר, כאילו הונחה במקומו בצלחת פיסת ברזל.

הקרון היטלטל בחוזקה.

אולגה בלעה רוק, נעצה את המזלג בבשר ופרסה ממנו נתח בתנועה נחרצת.

"רק אל תמהרי, אני מתחנן, אל תמהרי..." לחש בורמיסטרוב.

וולודיה מזג לה מהבירה. אולה הגישה את נתח הבשר הנעוץ על המזלג לשפתיה, הסירה את הבשר בשיניה והחלה ללעוס באִטיות. מבטה היה מרוכז בצלחת.

היה נדמה שגופו המגויד השחום של בורמיסטרוב התאבן. הוא נאחז בידיו בקצה השולחן והביט בפיה של אולה. עיניו העכורות יצאו מארובותיהן והזדגגו, כאילו הזריקו לו מנה גדולה של סם לא ידוע.

"וזה לא..." מלמלו שפתיו המאפירות, "וזה לא..."

ויטקה וּולודיה הביטו בו בעיניים פעורות.

תפס סוטול, הבחור, מה?! באימא שלי!

הלך עלינו. פשוט הלך עלינו...

אולה המשיכה לאכול. היא ציוותה על עצמה בתוקף לא להביט על בורמיסטרוב ויהי מה. תחילה עמדה בהחלטתה, והשחילה את מקלוני הצ'יפס על המזלג וגרפה את האפונה הירוקה כמעט בנינוחות. אך מלמוליו של בורמיסטרוב תכפו. משהו ביקש לפרוץ מחזהו דרך פיו חשוק השיניים, כתפיו רעדו, ראשו רטט.

"זה לא! וזה לאאא! וזה לאאא!"

אל תסתכלי! שוב ציוותה אולה על עצמה, נעצה עוד נתח בשר על המזלג, פרסה וטבלה אותו בחלמון הנקרש של הביצה המתקררת.

נהימותיו של בורמיסטרוב והרעד שטלטל את גופו גברו, קצף הופיע בצדי שפתיו המחודדים.

"וזה לאאא! זה לאאא! וזה לאאאא!"

אולה לא התאפקה והציצה. היא נבעתה ממראה העיניים המזוגגות, נזכרה מיד בציורו של רֶפּין "איוון האיום רוצח את בנו" ונשנקה. וולודיה הושיט לה את כוס הבירה.

אל תסתכלי, טיפשה! אמרה בכעס בלבּה ולגמה מהכוס.

חולצת התכלת של בורמיסטרוב, שנשקפה מבעד לבירה הצהובה, החליפה את צבעה לגון האצות.

"וזה לאאא! וזה לאאא!“

אולה הרגישה את הבחילה מטפסת במעלה גרונה.

תחשבי על הים! ציוותה על עצמה ונזכרה איך שחתה עם וולודיה בלילה עד הרציף, ואיך הם התעלסו שם ארוכות על רצפת הברזל החמימה שעדיין לא הספיקה להצטנן. ויטקה נשארה אז על החוף וצלתה עם שני בחורים מקומיים צדפות במדורה. וולודיה העמיד את אולה על הברכיים וחדר אליה מאחור. אולה הצמידה את לחְייהּ אל רצפת הברזל החלקה והאזינה לגלים הטופחים ברכות על שפת הרציף...

היא נעצה את המזלג בפיסת הבשר האחרונה, ניגבה בה את החלמון ושיגרה לפיה.

“וזה לאאאאא!“

בורמיסטרוב פרכס, נהמה רמה עלתה מגרונו. דממה השתררה בקרון המסעדה והמלצר מיהר לשולחנם.

“מה קורה פה?“ שאל בפנים זעופות.

“הכול... בסדר,“ התעשת וולודיה ראשון.

בורמיסטרוב המשיך לשבת ברפיסות ולבהות בפיה של אולה. שפתו התחתונה היתה משורבבת ופניו רטובות מזיעה.

“אתה חש ברע?“ צמצם המלצר את עיניו. “לא, לא, הכול בסדר,“ ענה וולודיה במקומו, “תגיד לנו... כמה אנחנו חייבים.“

“ארבע ועשרים,“ ענה המלצר מיד.

וולודיה הושיט לו שטר של חמישה רובלים והתרומם מהכיסא. אולה וּויטקה קמו מיד אחריו. בורמיסטרוב ישב שפוף והניע חרש את שפתיו הלחות.

“תן לעבור,“ אמר וולודיה.

בורמיסטרוב קם וצעד צעד אחד לכיוון המעבר. המלצר הושיט לוולודיה את העודף, אך זה הניע את ראשו לשלילה, אחז בידה של אולה והוביל אותה לכיוון היציאה. ויטקה מיהרה בעקבותיהם, בעודה מגחכת ומנענעת את מותניה הרזות.

בורמיסטרוב עמד שפוף והביט ברצפה.

“תלך לשכב קצת,“ נגע המלצר קלות בגבו ספוג הזיעה. עתה לא נותר לו עוד ספק שבורמיסטרוב סובל מבעיה נפוצה בקרב הנופשים: שתייה ללא הפוגה.

“מה?“ נשא אליו בורמיסטרוב את מבטו.

“אמרתי, כדאי שתלך לנוח. ובערב תחזור ותשתה משהו קטן נגד ההנגאובר,“ לחש לו המלצר.

בורמיסטרוב הסתובב והלך.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"מרק סוס", ולדימיר סורוקין, מרוסית: פולינה ברוקמן, לוקוס, 232 עמודים