"אמרתי שבחיים לא אעשה סרט שמתרחש במחשב, זה גימיקי מדי"
הבמאי אניש צ'אגנטי והמפיק סב אוחניאן היו צריכים לשכוח כל מה שידעו על סרטים כדי לעשות את "חיפוש" - סרט מותח ומהנה על אב שמחפש את בתו שנעלמה, וכיאה לעולם הדיגיטלי שלנו, מתרחש כולו בתוך מסכים. ריאיון
לפי מחקרים עדכניים, העיסוק המומצע של בני האדם בסמארטפונים נע בין ארבע לשש שעות ביום. אם מדברים על מסכים באופן כללי המספרים כמובן ממריאים, כשרובנו מחוברים פחות או יותר 24/7 לאינטרנט. אבל בעוד שאנו עדים לשינוי זה באופן יומיומי, נראה כי דווקא המדיום הקולנועי מתקשה לתת ייצוג הולם לתופעה. לאור העובדה שהודעות טקסט מצטלמות פחות טוב משיחת טלפון ואין דבר פחות קולנועי מסטטוס בפייסבוק - זה לא מאוד מפתיע.
אבל זוהי גם תפיסה מעט מיושנת, ונראה שבשנים האחרונות יוצרי קולנוע מנסים לתת ביטוי למסכים אליהם אנו משועבדים. לפני ארבע שנים יצא סרט האימה "הסר חבר" (Unfriended), שצולם ברובו דרך מצלמות אינטרנט (ולו יוצא בימים אלה סרט המשך בארה"ב), והיום (ה') יוצא הסרט "חיפוש" - שכל עלילתו נחשפת דרך מסכים שונים ואין בו אף פריים שמתרחש "בעולם האמיתי". הייתם מניחים שמדובר בכאב ראש לא קטן ובחווית צפייה בלתי נסבלת, אבל הבמאי אניש צ'אגנטי והמפיק סב אוחניאן, שכתבו יחד את התסריט, דווקא הצליחו לעשות סרט מהנה, מתקשר ואפילו מותח לפרקים.
שניהם יוצרים צעירים ומתחילים, לצ'אגנטי זהו סרט ראשון בעוד שאוחניאן הפיק את "תחנת פורטוויל" של ריאן קוגלר ("הפנתר השחור"). תחילה "חיפוש" היה אמור להיות סרט קצר כחלק ממקבץ סרטים על טכנולוגיה של חברת ההפקה Bazelevs שעשתה את "הסר חבר". הצמד שלח תסריט באורך שמונה דקות, אבל המפיקים כל כך התלהבו מהתסריט שהם ביקשו מהשניים לעשות סרט באורך מלא, אותו הם יממנו לחלוטין. "ישר אמרתי לא", מספר צ'אגנטי בריאיון משותף עם אוחניאן בברצלונה, "אמרתי להם שאני בחיים לא אעשה סרט באורך מלא שמתרחש כולו במחשב כי זה גימיקי מדי. מיד סב התחיל לתת לי מכות ברגליים ואמר להם, 'הוא מתכוון - לא, אין בעיה'. כשעזבתי את החדר אמרתי להם 'לא תודה' וסב אמר 'נהיה בקשר'".
"יצאנו משם והמשכנו לדבר על איזו הזדמנות אדירה זו, שלאף יוצר מתחיל לא אומרים 'קח את הכסף ותעשה את הסרט שלך', אז שנינו סיכמנו שאם נצליח למצוא דרך מעניינת לעשות את זה נלך על זה", מספר צ'אגנטי שבאותה תקופה בכלל עבד בגוגל. לבסוף השניים חשבו על סצנת הפתיחה, ובה רואים גלגל חיים של משפחה שלמה דרך תמונות וסרטונים מהמחשב, ומשם הם הבינו די מהר את הסיפור שלהם. "שנינו חשבנו על רעיון הפתיחה של הסרט ביחד - מן מונטאז' כזה של פיקסאר פוגש את גוגל. פתאום הרגשנו שיש לנו רעיון", מספר אוחניאן.
מה שהופך את הסרט הזה ליותר מגימיקי, הוא הניסיון לתת לו עלילת מתח ממשית. במרכזו דיוויד קים (ג'ון צ'ו), אלמן שמגדל לבד את בתו המתבגרת (מישל לה). אף שהם מרבים לדבר כל יום, האב לא יודע כמעט כלום על חיי בתו. לאחר שהיא נעלמת הוא מתחיל לחטט במחשב וברשתות החברתיות שלה ומגלה עליה דברים שמעולם לא חלקה איתו. במקביל, מתנהלת חקירה משטרתית בהנהגת של בלשית מקומית (דברה מסינג).
צ'אגנטי: "ראינו כל יצירה שעוסקת במסכים ושמנו לב שמה שחסר בסרטים האלה הוא בסיס רגשי. הרגשנו שכל מה שנעשה עד עכשיו היה לשם הקונספט, ולא לשם היצירה הקולנועית. בסופו של דבר הסרט הוא על אבא שמחפש את בתו הנעדרת ועושה זאת דרך הסתכלות בלפטופ".
אוחניאן: "רצינו לעשות סרט שאחרי חמש דקות הקהל ישכח שהוא צופה במכשירים ופשוט ישאב לסיפור עצמו. ברגע שהיה לנו את הסיפור אניש התפטר מגוגל והתחלנו לכתוב".
האב והבת מדברים כל יום, אבל הם לא באמת מתקשרים. רציתם להגיד משהו על הטכנולוגיה המודרנית?
אוחניאן: כן ולא, אבל בגדול כן. לא רצינו לעשות סרט על ההיבט השלילי של הטכנולוגיה, כמו 'מראה שחורה' למשל. הסתכלנו על זה ככלי, כמו פטיש למשל - במציאות הוא יכול להיות טוב, מפחיד, שמח. רצינו להגיד - תסתכלו על האינטרט באופן שלם. אבל ברמה האנושית כן, זה סיפור שמתרחש בעולם שבו כולם מחוברים עם דגש על דמויות שלא מחוברות".
כאמור, מעבר לעובדה שהתוצאה מהנה, היא גם מעוררת פליאה. הסרט נע מצילומי מצלמת לפטופ, פייס טיים בטלפון הנייד, צילומי חדשות או רק צילום מסך מהמחשב. זוהי עבודה כל כך מורכבת שהשניים צילמו גירסה מוקדמת של הסרט בהשתתפותם, רק כדי להבין איך כל פריים ייראה. "הייתי נערה בת 16 מאוד משכנעת", מתלוצץ אוחניאן.
ובסופו של דבר, איך צילמתם את הסרט? השחקנים דיברו לנייד שלהם?
צ'אגנטי: "למעשה כשמפרקים את זה זה די מטורף בפשטות שלו. ג'ון צ'ו ישב עם לפטופ ומעליו הייתה מצלמת גו פרו. בעיקרון זה היה כדי לעשות את אפקט הפייס-טיים אבל אי אפשר להשתמש במוניטור כדי לראות את הצילומים ובגו פרו אפשר. אז אם הוא דיבר עם דברה מסינג היא הייתה בחדר אחר באותו הבית ואנחנו היינו באמצע עם המוניטור שלנו. לקח לנו 13 ימים לצלם את הסרט אבל העריכה לקחה משהו כמו שנה".
"אני באמת חושב שאם זה לא היה הסרט הראשון של אניש לא היינו מצליחים לעשות אותו", אומר אוחניאן ומרחיב, "היינו צריכים לשכוח כל מה שאנחנו יודעים על סרטים. המחשבים כל הזמן קרסו והעריכה של הסרט לקחה נצח, חשבנו שלא נסיים אותו בחיים. בסוף אניש הביא לי ולעורכים במתנה פוסטר של הטיים ליין של העריכה - זה היה כל כך יפה ונראה כמו קו הרקיע של מנהטן".
מלבד הדרך שבה הסרט נעשה, גם בחירת הליהוק בו מפתיעה. בתפקיד הראשי ג'ון צ'ו ולצידו דברה מסינג. "זה נראה לי יותר מעניין לקחת אנשים שאתה לא רגיל לראות בסיטואציות מסוימות. דברה למשל היא שחקנית קומית - חשבנו שזה יהיה מעניין ללהק אותה לתפקיד דרמטי עם הרבה תקריבים". הליהוק של ג'ון צ'ו גם כן מעניין, בהתייחס לעבודה שלא מדובר בסרט על אסייתים. "אנשים שאלו אותנו למה אנחנו מלהקים אותו כי הסרט הוא לא על משפחה אסייתית, התשובה שלנו הייתה 'למה לא?' הגזע שלו בכלל לא קשור לסיפור, אבל הוליווד בדרך כלל לא מלהקת גברים אסייתים לתפקידים כאלה", אומר אוחניאן ומתייחס גם לייצוג של אסייתים בקולנוע שעלה לכותרות לאחרונה בזכות הלהיט "עשיר בהפתעה". אף ש"חיפוש" עוד לא יצא כש"עשיר בהפתעה" עשה היסטוריה בקפות, שני הסרטים נקשרו יחד כשמבקרים רבים טענו שזהו עידן חדש של ייצוג אסייתים בקולנוע.
אז מה הדרך הכי טובה לצפות בסרט הזה?
אוחניאן: "ברור שעל המסך הגדול".
ומה הסרט הבא שלכם?
צ'אגנטי: ממש לא על מסכים. זה מותחן על אימא ובת. יש סצנה שבה מישהו הולך לבדוק משהו במחשב, אבל האינטרנט לא מחובר".
