דתיה בן דור מצלמת: הכישרון החדש של מלכת השטוזים
היא כתבה את השירים שכולנו גדלנו עליהם, התמקצעה בניסוח שטויות חרוזות עם הגיון מופלא שאותן כינתה שטוזים, וכעת היא פונה לצילום. בריאיון לרגל תערוכתה הראשונה דתיה בן דור מסבירה למה היא נמשכת לחוטי חשמל וציפורים, ומבהירה שהילדים של היום ממש לא שונים מאלה של פעם: "הם פשוט מוצפים בתכנים שלא רלוונטיים להם, שאי אפשר להפיק מהם דבר"
השלימו את המילה החסרה בשיר:
"אבל אני תמיד נשאר ___".
"לפעמים אני עצוב ולפעמים ___".
"איך יודעים שבא ___? מסתכלים ____-____".
אם כשלתם בחידון הקטן הזה, כדאי שתשבו עם ההורים לשיחת בירור. את הקלאסיקות האלה ועוד רבות אחרות, בהן "אני נקי", "בזיק ויויו" ("זום זום זום עולה הזמר מכוורת הדבורים"), כמו גם עשרות תסריטים לתוכניות "קישקשתא" ו"פרפר נחמד" - כתבה דתיה בן דור. ואיזה ילד לא מכיר את השטוזים של דתיה, אותה מילה שהיא שילוב של "שטות" ו"חרוזים", שהפכה כל כך מזוהה עם הסופרת הוותיקה. כך למשל: "פעם איש סרג כביש", או "פעם יום ראשון הלך לישון" – הן דוגמאות לשטוזים. "אבל השטותיות הזו היא דווקא רצינית", אומרת בן דור. "זאת חוכמה גדולה מאוד".
.jpg "\"שני אורות בליל\". מתוך התערוכה \"שערי שמיים\" (צילום: דתיה בן דור)")
למה?
"כי כדי להמציא נונסנס, קודם כל צריך לדעת את הסנס. ואז צריך להפוך את הקערה על פיה, וזה בדיוק האקט היצירתי".
את מאמינה שבחיים חשוב לעשות שטויות?
"שטויות זה עניין של הגדרה. ובשביל זה, כמו שאמרתי, קודם כל צריך להגדיר מהי רצינות. הנטייה של מבוגרים, גם בחינוך, היא להיות רציניים ולהתייחס ללימודים ברצינות. באיזשהו מקום בולמים את יכולת החשיבה החופשית, המשוחררת ממוסכמות, שקיימת אצל הילדים מיום היוולדם. אז אני מעודדת מאוד לפתח את החשיבה היצירתית. זו של מה אם... או של עולם הפוך. ליצור רעיונות מקוריים ולא לשקף מציאות - זאת יצירתיות. מה שגורם לחשוב מחוץ לקופסה. בעצם אל כל ההמצאות הגדולות של המין האנושי בהתחלה התייחסו כאל שטויות – חשבו שזה לא יכול להיות - עד שהוכח שזה כן יכול להיות".
.jpg "\"שלוש משאלות\" (צילום: דתיה בן דור)")
בן דור בת ה-74 מבינה שבעידן הטאבלטים והסמארטפונים, גם היא נדרשת לחשוב מחוץ לקופסה ולהמציא את עצמה מחדש עבור קהל הילדים - והיא עושה זאת בחדווה. כך למשל, היא יצרה ערוץ יוטיוב המוקדש ליצירותיה, כמו גם אפליקציית משחק זיכרון בשם "שטוזיכרון". בן דור ערה לשינויים והופכת את עצמה לדיגיטלית, ולא, אין לה כל כוונה לקונן על אובדנם ההדרגתי של הספרים המודפסים או להתרפק על רומנטיקה נושנה: "לאנשים מבוגרים יש את הבעיה הזאת, קשה להם לעשות את המעבר מספר נייר לדיגיטלי והם עושים איזושהי אידיאליזציה, אומרים שאם אני רוצה לקרוא ספר אני צריך להחזיק אותו ביד ולהרגיש את הנייר. אתה צורך פה נייר וריח? לא, אתה צורך יצירה ספרותית, אז אם אפשר לקרוא אותה על המסך - כמה נפלא זה - ידידותי למשתמש, בהיר, קריא ונעים. אני מאמינה שלא ירחק היום ובכלל לא יהיו ספרי נייר. הדור שנולד היום למסכים כבר לא יהיה דור של נייר, ואני ממש לא מבכה את האובדן הזה".
הילדים של היום שונים מהילדים של פעם?
"הילדים לא עברו שינוי. ילד זה ילד תמיד. מה שעבר שינוי הוא הסביבה. במהות, בנפש, בנשמה, בצרכים. מה שמצער היום הוא שהם פשוט מוצפים בתכנים שפשוט לא רלוונטיים להם, והתכנים האלה כל כך נגישים וזמינים שהילדים בעל-כורחם צורכים אותם אבל לא מפיקים מהם שום דבר חשוב ומשמעותי להתפתחות ולהעשרה שלהם".
והשטוזים הם אותם שטוזים.
"כן, והתכנים הם אותם תכנים, והאיכויות אותן איכויות, אבל צריך להצטרף. הילדים שם - ואני מצטרפת אליהם. בחיי יש לי מין התבוננות פתוחה על דברים. אני רואה בכל דבר ריבוי של אופציות שאפשר לבחור ביניהן, ולא רק אפשרות אחת".
ואכן, לפני כשנתיים סטתה בן דור מנתיב הכתיבה המוכר, והיא משקיעה את זמנה בתחום חדש – צילום. "מעולם לא עסקתי בצילום אמנותי מקצועי", היא אומרת, "אבל ידיד טוב שלי אמר שיש לו חלום להוציא ספר צילומים שלו, מלווה בשירים. אז עשינו את זה יחד - כתבנו שירי הייקו לכל תמונה שלו. ואז פתאום אמרתי לעצמי שיכול להיות מעניין לצלם. ומאז נדבקתי בחיידק".
אמש (ה'), תערוכה ראשונה של צילומיה בשם "שערי שמיים" נפתחה בגלריה פרג' בתל אביב. אבל גם עיסוקה החדש, הוא למעשה עוד דרך של בן דור לספר סיפור – "צלמפרת", היא מכנה את עצמה, הלחם של "צלמת" ו"מספרת". "אני אדם מאוד מתבונן, אבל עד עכשיו הכל ביטאתי במילים. הכלי הזה הוא ויזואלי נטו, ללא מילים. וככה התגבשה האישיות הצלמנית שלי".
בצילומיה היא לוכדת את המציאות המשתנה, הרוחשת חיים, ליד חצר ביתה: "בסביבה שלי יש עצים, כמו גם עמודי חשמל, פנסי רחוב, וממול בית נחמד עם גג מעניין, ארובות וסככה", היא מתארת, וההתרגשות ניכרת בקולה, "כולם יחד משמשים לי תפאורה להצגה הגדולה שלי, שהגיבורות שלה הן ציפורים - כל ציפור היא עולם ומלואו. וכל עץ הוא סיפור. למשל, גיליתי ששני מטר מנקודת הישיבה שלי בחצר יש עץ עם חלון. העץ עומד כאן בערך 40 שנה, ועד כה לא ראיתי את החלון הזה, מן פתח, מסגרת שיוצרים הענפים, פתוח לחלוטין אל השמיים. מיד זה עורר בי את האסוציאציה של שערי שמיים, ומכאן שם הפרויקט. באזור שלי יש ציפורים – דוכיפת, יונים, צוצלות, עורבים, מיינות וכל מיני ציפורים נדירות – מתרחשת שם הרבה דרמה, התאהבתי בהן, ואני מרגישה כלפיהן המון אמפתיה והזדהות".
הזדהות באיזה מובן?
"אני מזדהה עם ההוויה של הציפור - שעפה, ונוחתת, שאולי לפעמים מפוחדת, ונבהלת ופורשת כנפיים ונמלטת, ויש שתי ציפורים שמתגוששות, ולעומת זאת שתי ציפורים שיש ביניהן סצנה של אהבה וחמלה".
כשהיא נשאלת על סיפור אחד שזכור לה במיוחד מתוך צילום, ניכר שלבן דור יש סיפורים רבים במלאי. גיבורו של סיפור אחד הוא השלדג, הנדיר כל כך במחוזותינו: "יום אחד פתאום עמד בקרבתי שלדג מפואר. מיד צילמתי אותו בהתרגשות רבה, כי רק מתוך התרגשות אני מצלמת, אבל הצילום לא צלח. כעבור כמה ימים שוב הופיע - עמד ליד חוט חשמל – וגם הפעם הצילום לא עלה יפה. מאוד הצטערתי, וכמו ילדה בת 12 אמרתי 'שלדג חזור!', והשלדג חזר. ולא אחד אלא שניים. והם הסתדרו בצורה מדהימה על חוטי החשמל. גם גיליתי כמה יופי אסתטי יש בחוטי חשמל, על רקע השמיים. וכשהסתכלתי על התמונה לא ראיתי בה שלדגים, ראיתי בה גרשיים, לכן קראתי לה גרשיים. אני נוטה לראות את התמונות כמטאפורות, כדימויים ולא כמשהו ריאליסטי. ולכן חשובות לי מאוד הכותרות שאני נותנת להן. הן מעניקות לתמונות איזשהו פן פיוטי מופשט".
.jpg "\"גרשיים\" (צילום: דתיה בן דור)")
ברגע אחר, הזדמנה לפתחה "תמונה בהזמנה": "אני אוהבת מאוד לצלם בשעת השקיעה כי אז נוצרת תאורה קסומה", היא מספרת, "בבית שמולי יש סככה ממתכת. פתאום
הקשתות שבסככה כאילו ניצתו באור של זהב בגלל קרני השמש השוקעת, האור היה מן אדום-כתום כזה. זה היה רגע משגע ואמרתי שאני רק צריכה ציפורים שיעמדו על הסככה. וזה קרה. נעמדו שתי יונים בסצנה מדהימה. זה היה רגע נדיר ביותר".
התערוכה "שערי שמיים" של דתיה בן דור תציג בגלריה פרג' בתל אביב עד ה-2 בנובמבר.
