למה דווקא היא? הסרט של הילה אלרואי לא ייחודי

אילו מרכיבים בהתרחשות מסוימת הופכים אותה לראויה לתיעוד ושידור? השאלה הזאת עולה לא פעם בצפייה בסרטי דוקו, והתשובה יכולה לנוע ממציצנות נטו דרך השתלשלות יוצאת דופן של המציאות  ועד ערך מוסף חברתי שמעלה למודעות נושא חשוב. השאלה הזו עולה לא פעם גם במהלך צפייה בסרט "הקרנת בכורה" (אמש, ד', 21:15, ערוץ עשר) שבו תועדה ההתמודדות של הילה אלרואי, כתבת הבריאות הוותיקה של ערוץ עשר, עם סרטן השד שהתגלה בגופה.  

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"בואו לאכול איתי": נשמח למנה נוספת

"משחקי השף קונדיטור": סוס מנצח

לא רק חותלות: הסרט על ג'יין פונדה מרתק

אם לסכם לפי מהלך האירועים בסרט – זהירות, ספוילר – בבדיקה עצמית שגרתית גילתה אלרואי גוש קטן בשד שהיה בשלב התפתחות מוקדם יחסית. היא עברה בהצלחה ניתוח ובעקבותיו הקרנות של כמה שבועות – הליך סטנדרטי במקרה כזה – וטיפול הורמונלי שהיא הפסיקה בעקבות השפעתו המזעזעת על מצבה הנפשי. בדיקת עומק של הגידול שנערכה בדיעבד הוכיחה שהגידול לא היה אגרסיבי והיא לא נזקקה לכימותרפיה. בנוסף, יומיים אחרי הניתוח נפרד ממנה בן הזוג שלה זה שלוש שנים, מה שיצר אצלה עומס נפשי נוסף.

לא שאני מזלזלת חלילה בחוויה של אלרואי - ברור שמדובר ברצף אירועים מטלטל שהאדם שחווה אותו מתמודד עם קשיים נפשיים ופיזיים משמעותיים מאוד, אבל עם כל הכבוד, לא יוצא דופן ברמה שמצדיקה תיעוד פרטני וגביית עדויות מהסובבים אותה. עם אירועים דומים מתמודדות לצערינו כל כך הרבה נשים, שהצפייה בסרט מותירה לא פעם את התהייה מתי הוא יתחיל, מהסיבה הפשוטה – לא קורה בו שום דבר ייחודי.

הילה אלרואי ב"הקרנת בכורה"(באדיבות ערוץ עשר)

הסיכוי היחיד שלו לייצר נרטיב מקורי נמצא בעובדה שאלרואי היא כתבת בריאות במקצועה, והמתח בין ההתנהלות שלה במקרה האישי שלה לאירועים שהיא מדווחת עליהם עשוי לייצר נקודת מבט או זווית חדשה. אלא שמעבר לאזכורים של אלרואי על העובדה שהיא משתמשת במקצוע שלה כאמצעי להתנתק מהרגשות שמביא איתו הסרטן, הכיוון הזה לא מתרומם.

נשאר הערך המוסף, הסיפור ש"חשוב" לדבר עליו, וכמובן שסרטן השד עונה להגדרה הזאת. אלא שהערך הזה מוצג באור קצת מגוחך כשמתברר שאלרואי היא מעשנת כבדה כבר מגיל 16. כשהרופאים מעירים לה על הצורך להיגמל, היא פוסלת את הרעיון על הסף בטענה ש"הסיגריה היא חלק מהאישיות שלי", טענה שהייתי מצפה לקבל משולחן הסקיצות הקודח במשרד הפרסום של חברות הטבק, פחות מאישה שבמשך 50 דקות חשפה את ההתמודדות הקשה שלה עם סרטן השד. מזה אני מסיקה שסרטן השד מספיק חשוב בשביל 50 דקות בפריים טיים, אבל לא מספיק חשוב לאישה שחלתה בו כדי שתוותר על העישון ותציל את החיים של עצמה. ושוב, אני לא מטיפה לאלרואי שתיגמל. מצידי שתעשן כמה קופסאות שהיא רוצה, שתעוף על זה. השאלה היא מה המסר שעובר אליי כצופה.

(באדיבות ערוץ עשר)

נשארה המסקנה הבלתי נמנעת – אלרואי היא אשת תקשורת ידועה ומוערכת, ופוסט שהעלתה בזמנו כשהתגלה אצלה הסרטן יצר הרבה הדים, עניין ותגובות מאנשים שהכירה ומאנשים שהכירו אותה. החזרה שלה לשידור אחרי ההקרנות לוותה בדיווחים תקשורתיים בתוך ומחוץ לערוץ עשר, והעניין שהציבור מגלה בטרגדיות שקורים לאנשים שהוא רואה בטלוויזיה כנראה הצדיק בעיני מישהו את הסיפור. אלרואי היא מרואיינת לא רעה, היא גם התירה למצלמה ללוות אותה אל תוך חדרי ההקרנות ובפגישות שלה עם הרופאים, וכולי הערכה להתמודדות הלא פשוטה שלה, אבל אני די משוכנעת שהיא לא חיה בסרט.