ביקורת סרט - "22 ביולי": 77 נרצחים, אבל הסרט לא מרגש
ב-22 ביולי בשנת 2011 מחבל ניאו-נאצי פוצץ מכונית תופת ברובע הממשלה באוסלו והמשיך למסע ירי בנערים ששהו במחנה קיץ. התוצאה: 77 הרוגים ומאות פצועים במה שנודע כמתקפת הטרור הראשונה בנורבגיה. העיבוד הקולנועי של במאי המוערך פול גרינגראס קולח וסוחף, אבל לא מספיק מרגש
הבמאי הבריטי פול גרינגראס כבר הוכיח את עצמו כאמן בכל הנוגע לעיבוד הקולנועי של אירועים היסטוריים טראומטיים. זה התחיל עם "Bloody Sunday" המרשים מ-2002, שהביא את סיפור הטבח המפורסם שערכו חיילים בריטיים במהלך מצעד מחאה למען זכויות האדם שהתקיים בצפון אירלנד בשנת 1972. בעקבותיו הגיעו "טיסה 93" מ-2006 – דוקודרמה מצוינת שעקבה כביכול בזמן אמת אחר אירוע חטיפת המטוס שהתרסק בשדה פתוח בפנסילבניה ב-11 בספטמבר 2001; ו"קפטן פיליפס" (2013), שגולל את סיפור חטיפתה של ספינת משא אמריקאית על ידי פירטים סומליים.
עתה מצטרף אליהם סרטו החדש, "22 ביולי" (22 July), שהוצג לראשונה בפסטיבל ונציה ועלה בסופ"ש בנטפליקס. הכותרת מנסה לקבע תאריך שלא ממש נחקק בזיכרון הגלובלי של הטראומה – להבדיל מ-11 בספטמבר. זהו היום בשנת 2011 שבו פוצץ מחבל ניאו-נאצי, אנדרס ברינג ברייוויק, מכונית תופת ברובע הממשלה באוסלו, ומשם המשיך לטבוח בנערים ששהו באי אוטיה, במחנה קיץ של מפלגת העבודה הנורווגית. הוא הותיר אחריו 77 נרצחים ומאות פצועים.
שני הסרטים מציגים דרכים אסתטיות ואתיות שונות להתמודדות עם שאלת הייצוג של אירוע טראומטי. בעוד בסרט הנורווגי דמותו של המחבל נותרת עמומה, כמעט נוכחות רפאים – אצל גרינגרס (שגם כתב את התסריט לפי ספרה של אסנה סיירסטד) היא זוכה לפנים וקול שמייצגים את דיוקנה של אירופה בעידן עליית הימין הקיצוני ושנאת המהגרים. באמצעותו מבקש גרינגרס למקם את הטרגדיה בהקשר עכשווי. התעקשותו של ברייוויק כי הוא אחראי לגמרי למעשיו (חלק מההליך המשפטי נועד לקבוע אם הוא בכלל שפוי), וכי מניעיו אידיאולוגיים, תובעים מאיתנו לתפוס את המעשה שלו כמייצג של מחשבה פוליטית רדיקלית וחולנית שהולכת ומתפשטת באירופה של היום. ההבדל בין הסרטים הוא ההבדל בין החוויה הישירה של הטראומה (באמצעות דמות פיקטיבית) מול ההצגה של השלכותיה. הם משלימים זה את זה.
"22 ביולי" לוקה בדידקטיות מסוימת בכל הקשור לעיצוב הדמויות המרכזיות. הדילמה האתית שנוגעת לעורך הדין שמייצג את ברייוויק אף שהוא לא מסתיר את סלידתו ממנו, או מאבקו של הנער הפצוע לחזור לחיים – כל אלה אינם יותר מ"סימון" של סוגיה. התוצאה היא סרט קולח וסוחף, אבל כזה שאינו מערב אותנו רגשית. נדמה שנפח של מיני-סדרה טלוויזיונית היה הולם יותר את כל המרכיבים הללו.
נכון עשה גרינגרס כאשר בחר לצלם את סרטו בנורווגיה (ובאיסלנד), וללהק שחקנים מקומיים ולא כוכבים הוליוודיים. אך העובדה שכולם מדברים אנגלית במבטא יוצרת צרימה מסוימת – אנחנו נעשים מודעים לכך שאלו שחקנים המתאמצים לדבר בשפה זרה – בוודאי נוכח רצונו של גרינגרס לספק תמונה רחבה ואותנטית של ההתרחשויות.
אגב כך, הסרט נמנע מלהציג את מעשהו הנורא של ברייוויק כחלק מראיה רחבה יותר של עליית הניאו-נאצים והאלט-רייט באירופה. נדמה כאילו פניו הם-הם פני הרשע, ואין מלבדם. עיצוב דמותו כאן מסתפק ברצף של הצהרות מפיו, כמו היה הוא נער הפוסטר של הפשיזם. זו אמנם תפיסה תקינה על פי כל אמת מידה אנושית ופוליטית, אך אין בה כדי לייצר איזה קונטקסט או הבנה של המצע האידיאולוגי שמצמיח רוצחים כמו ברייוויק. נדמה לפרקים כאילו הוא איש הימין הקיצוני היחיד בנורווגיה או סקנדינביה כולה.
בסופו של דבר, זהו סרט ראוי, גם אם אינו מייצר תובנות חדשות או מציע פרספקטיבה שהיא מעבר לסקירה דקדקנית של האירועים. ככל שהסרט מתקדם, הוא מתמקד בסיפורו של הנער המשתקם אך מתקשה להתאושש מהטראומה שחווה. נקודת המבט הרחבה הולכת ונעשית צרה יותר, ומסקנותיו של הסרט מצטמצמות אל הטריוויאלי. ועם זאת, החשיפה לה הוא עתיד לזכות תצרוב ודאי בתודעה גם את 22 ביולי (התאריך אם לא הסרט), 2011.
