לאורך 30 שנות קיומו נחשב אצטדיון הווטרנס בפילדלפיה לקשוח ביותר בליגת הפוטבול המקצוענית האמריקנית, ה-NFL. מהמורות ובורות במגרש ואוהדים שיכורים ואלימים ביציעים הפכו את חוויית המשחק ללא נעימה במיוחד. ולמרות זאת, שחקנים נהגו לצאת מחויכים מהאתר הנודע לשמצה, בין אם חוו ניצחון או הפסד צורב. הסיבה: בין חדר ההלבשה של הקבוצות האורחות לזה של המעודדות המקומיות הפרידה דלת עץ, שבה נקדחו חורים ששימשו את השחקנים כדי להציץ בהן במערומיהן.
כך הפכו מרקדניות מקצועניות לחשפניות חובבות, ללא ידיעתן או הסכמתן.
המנהג המגונה נחשף בתחקיר של "ניו יורק טיימס" ב-2001, ובעקבותיו הגיעה תביעה. "היכולת להציץ לחדר ההלבשה של המעודדות ולצפות בהן כשהן לא לבושות נחשבה לאחד התענוגות המיוחדים של קבוצות המגיעות לשחק מול הפילדלפיה איגלס. זה היה דבר ידוע בכל הליגה, אך נשמר כסוד כמוס בקרב שחקנים ואנשי צוות", נכתב בה.
במהלך השנים שעברו מאז הוסדרה התביעה, ובינתיים האצטדיון נסגר ונהרס, אולם הייצוג התרבותי של המעודדות האמריקניות נשאר זהה. בסרטים ובסדרות טלוויזיה צ'ירלידרס מופיעות בדרך כלל כיפהפיות קלות דעת, או לחלופין נשים חטובות, חשופות ומשוחררות מינית. בין אם בקומדיות מטופשות, בפורנו או בשילובים שונים שלהם, המעודדות הופיעו כצעירות טובות מראה אך טיפשות, תמימות ונוחות לתמרון.
ובמציאות? תמונת המצב מורכבת תמיד, אך לאחרונה חלו בה שינויים תוצרת הוליווד.
קבוצות הצ'ירלידרס הראשונות התגבשו בשנות ה-40, בליגת הפוטבול של המכללות בארצות הברית, עם סטודנטים וסטודנטיות בתלבושת אחידה ודי שמרנית. זו הייתה התארגנות תמימה למדי שמטרתה הייתה לדחוף את הקהל להשתתפות פעילה במשחק, תוך קריאות עידוד ותנועה על קווי המגרש. המסורת המהוגנת הזו אומצה גם על ידי קבוצות ה-NFL באופן בלתי סדיר ולא מאורגן.
ב-1960 הייתה הבולטימור קולטס לקבוצה הראשונה שהעסיקה מעודדות תמורת שכר, אך הדאלאס קאובויס היו אלה שלקחו את זה צעד גדול קדימה בתחילת שנות ה-70. בלבוש מינימלי, עם ריקוד וחיוכים הפכו הקאוגירלז שלהם לנכס שיווקי, שנועד למשוך את תשומת לב הצופים ביציע וגם בבית. פתאום המהלכים במגרש נראו שוליים, לפחות בעיני האוהדים הפחות אדוקים.
ההצלחה הכבירה של הקאוגירלז הביאה להתפשטות התופעה לכל ליגת ה-NFL ולענפי ספורט נוספים בארצות הברית ובעולם (אם כי בענפים אחרים העידוד פחות דומיננטי, ובעיקר פחות מיני). גם לישראל הן הגיעו - במכבי תל אביב ניסו לחקות את פעילות הצ'ירלידרס מה-NBA עם קבוצת מעודדות משלהם. דנה פרידר ורוני (סופרסטאר) דואני, בין היתר, התחילו שם. בארצות הברית אפשר להזכיר סלבס כמו טרי האטצ'ר ופאולה עבדול שהועסקו כמעודדות מקצועניות. מריל סטריפ, האלי ברי, סנדרה בולוק ורבות אחרות התנסו בכך בתיכון ובאוניברסיטה.
העידוד הוא לא רק קפיצה מעלה באוויר אלא גם מקפצה לקריירה. אפשר להמשיך ממנו לתחום הבידור והדוגמנות, וגם אלו שמייחלות לקריירה בתחומי המדעים באקדמיה מקבלות מלגת לימודים על השתתפותן בלהקת העידוד של האוניברסיטה שלהן. עם זאת, העבודה עצמה כרוכה בלא מעט קשיים.
אף שקבוצות ה-NFL מעסיקות את המעודדות שלהן על בסיס עונתי, ואחרי מיונים קפדניים, השכר המוענק להן זעום. בעבר הן גם לא היו מקבלות תשלום על האימונים שבין המשחקים. סכסוכי עבודה ותביעות ייצוגיות הביאו להסדרת התנאים מבחינה תעסוקתית, אולם סוגיות נלוות הקשורות בעבודתן נותרו לא פתורות, בדומה למצבן של נשים אחרות בתעשיית הבידור. קיפוח, אפליה, ניצול והטרדות מיניות הם חלק מהחצר האחורית של סביבת העבודה שלהן. כל זה השתנה בשנה האחרונה, עם עלייתה של תנועת MeToo.
רעידת האדמה שעוררה פרשת הארווי ויינשטיין בהוליווד ותנועת MeToo שבאה בעקבותיה גרמו לרעשי משנה בתרבות האמריקנית. הם הורגשו גם בזירות הספורטיביות השונות ברחבי ארצות הברית, ואפילו באצטדיוני הפוטבול – מובלעות גבריות ספוגות זיעה וטסטוסטרון.
במאי האחרון פורסמה ב"ניו יורק טיימס" ידיעה על כך שמעודדות של הוושינגטון רדסקינס נדרשו להסיר את בגדיהן לצורך צילום משותף במסע לקוסטה ריקה ב-2013. בנוסף הן התבקשו לשמש מלוות אישיות לאורחים באירועי הקבוצה. אף ששירותי מין לא נכללו בפעילות זאת, המעודדות הרגישו כנערות ליווי בשירות הבוסים. התפקיד הלא רשמי הזה בא לידי ביטוי בין היתר במסיבת יאכטה שארגנו ראשי הקבוצה לספונסרים, ובה שימשו המעודדות מארחות. על פי העדויות של המשתתפות בשיט, מדובר היה ב"אירוע פרוע, שבו גברים מזגו משקאות אלכוהוליים לפיות המעודדות באמצעות צינור האבסה. בירכתי הסיפון, גברים הציעו מזומנים בתחרות טוורקינג".
חשיפת הפעילות שנכפתה על המעודדות של הרדסקינס מצטרפת לתביעות שצצו לפני כן בהשראת MeToo. כך למשל במקרה של קריסטן ווייר, שהגישה תלונה נגד ליגת ה-NFL וקבוצת המיאמי דולפינס שבה עבדה כמעודדת במשך שלוש שנים עד 2017. לטענתה סבלה מהתעללות בגלל היותה נוצרייה אדוקה שהצהירה כי היא בתולה, ושבכוונתה להימנע מיחסי מין עד אחרי הנישואים. לדבריה, מנהלת קבוצת המעודדות לעגה לה על אמונתה הדתית, ואף נזפה בה לאחר שפרסמה ברשתות החברתיות תמונה של טקס הטבלה שעברה. "הם התייחסו לבתולים שלי כדבר בזוי. הייתי צריכה להכריע בין אלוהים והזהות שלי לבין עבודתי, אז התפטרתי", סיפרה לרשת ABC.
התביעה של ווייר מעלה באוב את המקרה של ג'סלין סטיל מ-2004 בליגת המכללות דווקא, שבה נשמרת צנעת המעודדות/סטודנטיות מכל משמר בכל הנוגע ללבוש והתנהלות פומבית. סטיל, שהתמודדה על מקום בין שורות המעודדות של אוניברסיטת ג'ורג'יה באטלנטה, התלוננה כי מעמדה בסכנה בגלל היותה יהודייה. היא טענה כי המאמנת, נוצרייה אדוקה, דרשה ממנה להשתתף בשיעורי דת ובתפילות לפני משחקים – והסירוב שלה הביא לדחיקתה מהקבוצה. טענותיה של סטיל התקבלו והיא הוחזרה לפעילות, בעוד שהמאמנת הוותיקה פוטרה.
בין המקרים יש קווי דמיון. בשניהם ההתנכלות נעשתה מצד נשים, אך סיפורה של סטיל יוחס לאפליה על רקע דתי, בעוד שזה של ווייר נתפס כמאבק נגד אפליה מגדרית בתוך ממסד גברי שרואה במעודדות אובייקט מיני ותו לא. ככה זה לפני ואחרי תנועת MeToo.
ווייר שילבה פונפונים עם מעודדת אחרת בשם ביילי דיוויס מהניו אורלינס סיינטס. שתיהן חברו יחדיו כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי תרבות הניהול ב-NFL, המפלה בין השחקנים הגברים למעודדות הנשים. אלא שבעוד ווייר הופלתה לטענתה מכיוון שביקשה לשמור על תומתה, דיוויס פוטרה מכיוון שפרסמה תמונה בהלבשה תחתונה בחשבון האינסטגרם הפרטי שלה. היא ראתה בכך מוסר כפול מצד הנהגת הקבוצה מניו אורלינס (שבראשה עומדת אישה, גייל בנסון), שכן בעבר הצטלמה ללוח השנה של קבוצת המעודדות בביקיני שחשף הרבה יותר.
מעודדות, כאמור, מקבלות שכר זעום על שירותיהן, ועל חלק גדול מפעילותן הן לא מתוגמלות כלל מבחינה כספית. הפנייה לרשתות החברתיות נחוצה אולי כדי לקדם ולבנות קריירה עצמאית, אולם היא מתנגשת עם הרצון של ההנהלות לשלוט ככל האפשר בחיים הפרטיים ובתדמית הפומבית שלהן.
המגמה הזו באה לידי ביטוי גם בחציצה המוחלטת בין המעודדות של קבוצות הפוטבול המקצועניות לשחקנים. יש איסור חמור ומוחלט על קשר כלשהו בין אלה לאלה. מעודדות לא רשאיות להתרועע עם הספורטאים בשעות העבודה או בשעות הפנאי, בשטח האצטדיון או במועדוני לילה. המדיניות הזו אמורה להגן על הנערות מהטורפים הפוטנציאליים, וגם על השם הטוב של הקבוצות. מובן שהכוכבים שמשתכרים מיליונים הם אלו שזוכים ליחס מועדף - כשהם נכנסים למסעדה, המעודדות צריכות לשלם ולעזוב מיד את המקום.
מוסר כפול עומד גם במרכזו של סקנדל עגום מן העבר שצף מחדש פתאום, 40 שנה אחרי, בסרט תיעודי שהוקרן לראשונה באפריל האחרון, כחצי שנה אחרי חשיפת פרשת ויינשטיין. Sidelined של הבמאי גיילן סאמר חוזר לסיפורן של הצ'ארג'טס - קבוצת המעודדות של הלוס אנג'לס צ'ארג'רס שפוזרה ב-1978, לאחר שכמה מהן העזו להצטלם בעירום למגזין "פלייבוי" – האינסטגרם של פעם. כך, אותם הבוסים שייסדו את הצ'ארג'טס כתוסף נשי, מרענן, אסתטי וסקסי לצורך קידומה של קבוצת הפוטבול היו אלו ששמו סוף ליוזמה.
הריקודים בחצאית קצרצרה ומחשוף עמוק מול עשרות אלפי מעריצים נחשבו לנחוצים ורצויים, אבל הצילומים ב"פלייבוי" נתפסו כפרובוקציה בוטה וחריגה מהאני מאמין של הצ'ארג'רס. בלי יותר מדי סנטימנטים, המעודדות נזנחו והושפלו.
בעיניים דומעות סיפרו הנשים על חלום שהתנפץ כשהתבשרו כי הן מפוטרות מכיוון שרוח השחרור המיני הפסיקה לשרת את יחסי הציבור של הקבוצה. בשיחה עם חלקן בפסטיבל הסרטים בטרייבקה, הן התלוננו על היחס שקיבלו ממעסיקיהן הגברים, אולם בה בעת הפנו אצבע מאשימה כלפי חלק מהקולגות שפעלו על דעת עצמן והלכו אחר הפיתויים שהציג בפניהם יו הפנר. לדבריהן, הצילומים היו בגדר סכין בגב החברות.
מחלוקות בענייני תעסוקה, שכר ושעות עבודה, אמונה דתית, חיי הפרט וחופש הביטוי – כל הסוגיות הללו נצבעות כיום בצבעים עזים של שחור ולבן, זכר ונקבה, בצילה של פרשת הארווי ויינשטיין ותנועת MeToo שהיא הניעה. אבל אם נפנה מבט אחורה לראשית תופעת הצ'ירלידרס, נופתע לגלות כי הן התחילו כביטוי של שחרור נשי, פרץ של אנרגיה פמיניסטית שהשתלבה במהפכה המינית של שנות ה-70. החלוצות היו בנות קבוצת המעודדות של הדאלאס קאובויס, שגנבו את ההצגה, ללא בושה.
"בנות המהפכה"
ההעצמה הנשית הזו הייתה מבלבלת מאוד עבור הגברים, במיוחד השמרנים שבהם, ולא פחות מכך, עבור הפמיניסטיות הרדיקליות של אותם ימים. סיפורן של הצ'ירלידרס פורצות הדרך מדאלאס מסופר בסרט התיעודי המצוין Daughters of The Sexual Revolution: The Untold Story of The Dallas Cowboys Cheerleaders, שיצרו הבמאי דיינה אדם שפירו והמפיקה קארה גרינברג.
הסרט אומנם יצא לאקרנים השנה, אולם הנרטיב שהוא מגולל מורכב ולחלוטין לא מתמסר לסחף של שיח ה-MeToo. המעודדות של פעם, אימהות וסבתות של היום, נזכרות בערגה בשנות ה-70 ובהזדמנויות שנפתחו בפניהן – בזכות כישורי התנועה והריקוד שלהן, בזכות המראה האטרקטיבי שלהן וכן, גם בזכות הפתיחות המינית.
בראש קבוצת המעודדות שלהן עמדה סוזן מיטשל, אישה חזקה ששמרה על הבנות מכל משמר - מהזאבים סביב וגם מעצמן. היא חצצה בין שחקני הקבוצה מלאי הביטחון העצמי למעודדות שלה, ומנגד הזהירה אותן מפלרטוטים מיותרים. היא גם הקפידה על משטר אימונים נוקשה ונזפה בהן על כמה קילוגרמים מיותרים – הערות שלא היו מתקבלת בהבנה בעידן הנוכחי.
כך התגבשה לה גאוות יחידה. כשהשמרנים הדרומיים ואנשי הדת מחו על התועבה, הן זקפו ראש, הבליטו חזה וזכו לתשואות מהאוהדים. כשפמיניסטיות טענו שתשואות האוהדים נובעות מהנאה מציצנית גרידא והאשימו אותן בבגידה במאבק, הן דרשו לא להסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו.
באחד מקטעי הארכיון שמופיעים בסרט נראית מעודדת זועמת שתוקפת פעילה פמיניסטית ושואלת מדוע היא מתייגת אותה כטיפשה רק משום שהיא מעודדת בלונדינית, ומדוע אי אפשר לקבל אותה כאישה עצמאית שמקבלת החלטות בהתאם לרצונות שלה, ולא צריכה לתת את הדין על כך לאף אחד – גבר או אישה.
"קיווינו שהסרט יפיץ מסר של הכלה, לפיו יהיה טוב יותר אם נקבל אנשים עם הבחירות האישיות שלהם והדרך שבה הם בחרו להגדיר את עצמם", אומרת קארה גרינברג, מפיקת הסרט. "סוזן מיטשל והמעודדות שהופיעו בסרט קיבלו את ההחלטות שלהן באופן מודע ומלומד, וזאת בהתאם למה שהן אהבו לעשות והדרך שבה הן רצו להציג את עצמן".
הצד הפחות נעים ומלא השראה של הסיפור נחשף כששריף חדש הגיע לדאלאס, איש עסקים בשם ג'רי ג'ונס. הוא רכש את הקאובויז ב-1989, ולפי תפיסתו גם המעודדות היו בגדר רכוש שלו, מעין אקססוריז. מיטשל התפטרה במחאה, ואיתה גם רבות מחברות הקבוצה. גם זה סוג של העצמה נשית, התנגדות מהותית מעמדת כוח - גם אם נמצאו מי שהחליפו אותן.
מבחינת יוצרי הסרט, המסר נותר בעינו. "אסור שתהיה נוסחה נוקשה של מה זה אומר להיות אישה או אישה פמיניסטית", אומרת גרינברג, "כולנו נהיה בנות מזל אם נצליח לאמץ לליבנו ביטוי עצמי מוחלט מבלי לשפוט אחרים".
פורסם לראשונה: 09:26, 17.02.19
