בת שבע חוזרים ל"החור" וזה מהפנט
על הבמה, מתחתיה, מעליה ומאחוריה - רקדני בת שבע חוזרים ליצירתו של אוהד נהרין ומפגינים דיוק מופתי, עושים כבוד לחלל המתומן וגורמים לצופה להתחבר לעצמו בניסיון להשלים את החלק החסר ב"החור". ההבטחות על עיבוד חדש לא קוימו אולי כי פשוט לא צריך
אחרי 6 שנים, חזרו אוהד נהרין ולהקת בת שבע עם עיבוד חדש של היצירה "החור" בסוזן דלל. מה נשתנה? הקאסט של הרקדנים, חלקים בכוריאוגרפיה אך הקונספט נשאר אותו קונספט בעיקרו – במה מתומנת מסביבה יושב הקהל במעגל, עיסוק ביחסי שולט-נשלט, ערבים-יהודים ובעיקר ביחסי מגדר, כשבכל מופע מתחלפים התפקידים בין הגברים והנשים, פעם אלו במרכז ופעם אלה, ולקהל נותר – להשלים את "החור".
החידוש של נהרין מתחיל בכך ש"החור" מתרחב אל מחוץ לגבולות המופע היחיד. למרות שישיבת הקהל מסביב לבמה מתומנת מזמינה מבט על היצירה ממגוון של זוויות משתנות וייחודיות, למעשה מי שמגיע לערב אחד במופע – יכול לחזות רק בזוית אחת. או שהגעת לערב בו הנשים במרכז או כזה בו הגברים ניצבים במרכז הבמה. ברוח גישת הגשטאלט, נגזר על הצופה להשלים בראשו את החתיכה החסרה - איך היה נראה המופע בהיפוך יחסי הכוחות? הצופה הופך לסובייקט פעיל בתוך היצירה, משלים את "החור", ובפעולותו המחשבתית הוא יוצר רצף מדומיין במרחב שבין מקטעי המופעים, מעבר לגבולות המופע היחיד.
איך אנחנו משלימים את "החור"? כמו בכל יום במציאות חיינו – מגייסים את ההיסטוריה שלנו, נטיות האישיות, האמונות, הדעות, תפיסות המגדר והסטריאוטיפים ומכילים אותן על החסר. כך תנועה קופצנית ועצבנית של הרקדניות יכולה מהר מאוד להתפרש כנירוטיות, בעוד אותה תנועה רוטטת המבוצעת ע"י הגברים הרקדנים יכולה לקבל פרשנות של מאבק. באותו אופן, תנועות מיניות המשולבות במופע עשויות להתפרש כסקסיות אצל הרקדניות וכ"נשיות" על גבול ההומוסקסואליות כשהן מבוצעות ע"י הגברים.
בחלקים נרחבים במופע משתמש נהרין בקומפוזיציות תנועתיות פשוטות יחסית, חזרתיות עד מדיטטיביות. המורכבות נוצרת משינוי זוויות המבט. פעם אחת מבצעים הרקדנים את המשפטים התנועתיים החוזרים בקצה הבמה ממש מולך, ובפעם האחרת הם נודדים לחלק אחר בבמה מבצעים אותו מול חלק אחר של הקהל במעגל ואתה צופה בהם ממרחק, נחשף לאותה תנועה רק מזווית אחרת. ושוב הזווית משתנה, המשפטים חוזרים – אבל בכל פעם, כמו במופע קסמים, אתה רואה באותה תנועה משהו אחר. כלום לא השתנה והכל השתנה – הקהל בהיפנוזה.
נהרין לא צריך גימיקים. האיכות התנועתית החזקה והמגוונת הנוצקת לתנועה, אתגור החלל, הזוויות המשתנות ועוצמת הרקדנים מספקים חוויה חזקה בפני עצמה. אולי בגלל זה הרגיש מוזר כשבסוף המופע החלו הרקדניות בגג האולם לירות קפצונים דמויי פופקורן בקולות נפץ חזקים על הבמה ולאחר צנחו נדנדנות פנימה עליהן התנדנדו הרקדנים. מפתיע, מלהיב אבל קצת כמו קצפת מיותרת על עוגה שכבר יש בה שבע שכבות קרם. שפת המחול עצמה מדברת, את הפירוטכניקה אולי מוטב להותיר למופעי מחול שיש בהם "חורים" תנועתיים אמיתיים.
