"FEM" - מופע המחול של עידן שרעבי: too much במקום me too
נשיות, מסורת, זהות - במופע FEM עידן שרעבי שופך על הבמה ים של אסוציאציות ומאיים להטביע את הצופה המחפש אחר גלגל הצלה של פשר. יש בזה משהו מטריד עיניים ובו זמנית טעם של קוקטייל ססגוני שכדאי לצרוך, אבל גם להיזהר מהנגאובר
עידן שרעבי, הכוריאוגרף המוערך, המוכר לרבים כשופט מתוכנית הריאליטי "רק רוצים לרקוד", פגש את להקת המחול הוותיקה ענבל, הנושאת את רוחה המייסדת הענקית של שרה לוי-תנאי, והתוצאה: יצירה בשם FEM העוסקת ביחסים בין מסורת וחידוש, כוח נשי ומגדר, דת ואמונה.
את מושגי הענק האלה, ברוח הפילוסופיה הקוונטית, מפרק שרעבי לחלקיקים כשהקטן שבהם הוא העיסוק במושג "מקור" המופע ארוז בשלושה חלקים – ANI – העוסק במקור הזהות של העצמי; FEM – המוקדש, דרך העיסוק בכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי, למושגים של נשיות, והחלק האחרון: LOCO – השיגעון, המיוחס לתקשורת של כולנו, המוצגת כהבל הבלים, הכלום שבמילים. יחד יוצרים החלקים משפט אחד שכולו הצהרה: ANI FEM LOCO.
ואם כבר לוקו, נראה כי שרעבי שפך על הבמה את כל ים האסוציאציות שלו בנוגע למושגים כמו: נשיות, מיניות, מסורת, חדשנות וזהות לכדי ג'ונגל של שיגעון. הצופה אולי מרותק אבל בעיקר מתוך ניסיון נואש למצוא פשר בתוך הפיזור הזה.
על כל זה מעמיס היוצר ריבוי של ערוצי מדיה לבניית מסר – ממלל כתוב המגיח מדי פעם על המסך; שימוש בדיבור של הרקדנים אל תוך מיקרופון, שמי שמנסה להיאחז בו כמצפן מגלה מהר מאוד שגם הוא ברובו מורכב מאסוציאציות לא תמיד מובנות; מוסיקה הנעה משירים של מרגול ועד ביונסה; קטעי ארכיון המושמעים ברקע; וכמובן המדיום המרכזי – המחול, שהוא חזק ועוצמתי ומהווה סוג של עמוד שדרה הנושא את כל אלו. ברב-תחומיות הזו יש הרבה מקוריות ועניין ויחד עם זאת כשהיא מצטרפת לים האסוציאטיבי התחושה שנוצרת היא של "too much" במקום "me too".
נדמה כי הכוריאוגרף במידה מסויימת רצה שהג'ונגל הזה ישתולל, יצא משליטה ולכן הרפה מהאחיזה. התחושה בחלק לא מבוטל מהמופע היא כי הרקדנים קיבלו הנחייה תנועתית כללית ולתוכה יצקו קטעי אימפרוביזציה - שנותנים בין היתר ביטוי למושג זהות עצמית. רק שהמחיר על העצמאות הוא צמא לאחידות.
העדר הארגון והאחידות מורגש בעיקר כשהוא מגיע לפתע, לרגע. באחד החלקים העוצמתיים ביצירה, מופיעות על הבמה שלוש מזכירות וירטואליות בדמותה של "סירי" המציגות שלל סטריאוטיפים על נשיות: כניעות לגברים, עיסוק ביופי, בדיאטות, פלרטטנות, קלות דעת ועוד. האופי הגרוטסקי בייצוג הסטריאוטיפים מעלה את השאלה – איך אפילו בעולם הטכנולוגי כשמדובר במזכירה מיד גויסה אישה לתפקיד. בשפה התנועתית הכוריאוגרף מספק כאן סוף סוף, קומפוזיציות תנועתיות בהן הלהקה נעה באחידות, יש תמה ברורה וחיבורים בין המשפטים התנועתיים, גם כשכל רקדן נע בעולמו. לא בכדי זהו אחד מרגעי השיא במופע.
חלק נוסף הראוי לציון הוא העיסוק בנשיות מול דמותה של שרה לוי-תנאי, מייסדת הלהקה המיתולוגית שביקשה לשמר את מסורת המחול התימנית ביצירה מודרנית עכשווית. על הבמה עומדת רקדנית לבושה בתחתונים וחזייה בלבד, כשברקע נשמע קולה של מלכה חג'בי, רקדנית וכוריאוגרפית ממייסדות להקת ענבל, המדברת על הצורך החשוב להתכסות ועל גופה של האישה כמקדש. המרד, ההתרסה – לא רק ביחס למייסדת, אלא גם ביחס למושג המסורתי של נשיות נראה שקיים אבל לא מגיע לשרעבי בקלות. הדמויות שלו ב-FEM בעיקר מתפתלות, כשהן רוקדות בין העיסוק ברבדים השונים של זהות, נשיות, מגדר.
בעולם בו היחיד הוא המרכז נראה ששרעבי מנסה להבליט דווקא את הריבוי, ריבוי של זהויות. בעולם שלו, לא צריך לבחור נטייה, מגדר, נרטיב אחד, זהות ספציפית להתמסר אליה, אלא מותר לרקוד בין הזהויות להתמסר לכולן ולא להתמסר לאף אחת מהן.
הג'ונגל המרובה הזה, האסוציאטיבי, שמוגש לנו הוא גם מטריד עיניים וגם קוקטייל מיוחד – בו נמזגים בססגוניות משוגעת צבעים, תנועות, קולות, מחשבות והמון הומור. כדאי לצרוך, אבל גם להיזהר מהנגאובר.