בשניות הראשונות הוא אפילו לא חשד שמשהו פה אינו כשורה. המראה של שני גברים זרים ומגודלים - "הרי אדם" - בשעת ערב מוקדמת אומנם חריג ביחס לשגרה של שכונת תל ברוך המנומנמת שבצפון תל אביב, אבל מנכ"ל קשת היה שקוע בשיחת טלפון פרטית, עם כלבו לצידו.
הם המתינו לו במעבר הצמוד לגינה ציבורית קטנה, כ-150 מטרים מפתח ביתו. כיום המקום מואר בשעות הערב. אז, ב-24 בנובמבר 2008, הוא היה חשוך למדי. הוא אפילו לא ניתק את הטלפון כשפנו אליו. "אתה אבי ניר?" שאל אחד מהם. האיום עדיין לא ממש חלחל לתודעה: הוא השיב בחיוב. רגע אחרי כן הוא כבר היה על הרצפה. מכת אלה חזקה מאחור שלחה אותו מטה,
ושני הגברים המשיכו להלום בו ולבעוט.
"רשימת חיסול" - בחזרה לפרשת דודו טופז:
- פרק 3: "מרביצים לאמא!" - התקיפה של שירה מרגלית
- פרק 4: שמועות, הכחשות וסערה במליאת הכנסת
ההנחיות שקיבלו היו ברורות: "שישברו לו את הגוף". הם כיוונו לראש: הוא צעק, ניסה לגונן על עצמו עם הידיים והרגליים. במשך שניות ארוכות הם המשיכו – מכה אחרי מכה, שבר אחרי שבר. הצעקות העירו את הרחוב השקט מתרדמתו. שכן אחד צעק "שקט!" וחזר לשלו. שכן אחר יצא החוצה והבחין בתוקפים. הם נמלטו, הוא עזר לניר לאסוף את עצמו. הוא הצליח להגיע לפתח הבית, מותיר אחריו שביל ארוך של דם. בתו בת התשע פתחה את הדלת, מזועזעת מהמראה.
ניר הזמין לעצמו אמבולנס, שפינה אותו לבית החולים איכילוב. הוא אושפז עם שברים, חתכים וחבלות, מבלי שיהיה לו מושג מי הפך אותו למטרה ולמה. מכת אלה אחת פגעה בו מעל העין, קרוב מאוד לרקה. פגיעה כזו, שניים-שלושה סנטימטרים משם - וזה יכול היה להיגמר אחרת. עד היום הוא מתייחס ל-24 בנובמבר כיום ההולדת השני שלו: שותה דרינק חגיגי לציון היום שבו נותר בחיים, במזל.
הזיכרון האנושי הוא עניין מתעתע. פרשת דודו טופז אינה סיפור היסטורי רחוק: עוד לא חלפו עשר שנים מאז ששם קץ לחייו בתא המעצר. ועדיין, מספיק זמן עבר בשביל לבלוע את פרטי המקרה ולהפוך אותם לבליל אירועים ששיאם בהתאבדותו של טופז. פסיק קטן בסיפור המרכזי, שסוקר וסופר באופן כמעט גורף בתבנית קבועה, אפילו פרוזאית - עלייתו ונפילתו של מלך הרייטינג.
אבל הפסיק הזה היה גדול בהרבה מהמידות שהזיכרון הקולקטיבי הותיר לו. בין התקיפה של אבי ניר למעצר של דודו טופז הפרידו שישה חודשים. שישה חודשים, שבמהלכם הילך אימה על התעשייה ועל קורבנותיו מבלי שזהותו נחשפה. שישה חודשים שבמהלכם הותקפו עוד שני בכירים בתחום, ואחרים סומנו כיעדים נוספים. שישה חודשים שבהם טופז המשיך בחייו, בעבודתו, בניסיונותיו לחזור לאור הזרקורים – וגם המשיך לאיים ולזמום: משיק ספר ילדים ורגע אחר כך מבקש מבריונים לשפוך חומצה על פניה של אמא לשלושה. שישה חודשים שכמעט לכל אורכם, לחוקרי המשטרה לא היה ולו קצה חוט - או ליתר דיוק, היו יותר מדי קצוות פתוחים ומעט מדי תשובות.
בסדרת הכתבות שלפניכם לא תמצאו ערגה לימי הזוהר של טופז. גם לא אמפתיה לכוכב שהידרדר לפשע רק לאחר שנדחק החוצה מהפריים טיים, אחרי שנפל מהאולימפוס. החלטנו להתמקד בפרטים הקטנים של הפרשה – מהשבועות והימים סביב התקיפה הראשונה, דרך כיווני החקירה השונים, הסערה הציבורית והאיומים הבלתי פוסקים, ועד ההתאבדות. הפרטים הקטנים האלה הם שמחזירים את הסיפור המיתי לקרקע המציאות. הם ששולפים את הפרשה מתוך התבנית המקובלת, שבמרכזה הטרגדיה האישית של טופז – ומעמידים אותה כסיפור בפני עצמו: סיפור מתח אלים, לפעמים מוזר, שמתחיל באותה שכונה צפון תל-אביבית ומסתיים בתא המעצר ברמלה, עם גיבור תלוי בעזרת כבל של קומקום חשמלי.
איך נבחרו הקורבנות? כיצד הצליח טופז להמשיך ולפעול חודשים ארוכים, שולח בריונים ומכתבי איום, גם אחרי ששמו כבר עלה בחדרי החקירות? איך נראו חייו בחודשים הללו - בין השקות, הצגות ותקיפות מוזמנות? מתי הבינו החוקרים והקורבנות מי עומד מאחורי התקיפות, ואיך הצליחה המשטרה להפליל את טופז? אלו השאלות שהובילו אותנו כשצללנו אל פרטי הפרשה וחזרנו לדמויות המרכזיות. התשובות לשאלות, והסיפורים השונים ששמענו לאורך הדרך, יוצגו בכתבה זו ובכתבות הבאות בסדרה.
כמה שבועות לפני התקיפה השיק טופז מופע חדש בשם האירוני בדיעבד, "טעם החיים". על הבמה באולם הקטן של תיאטרון חולון, הוא גולל את הגיגיו הפילוסופיים כשהוא ממתין ליד חדר הלידה, שם עומד בנו להגיח אל אוויר העולם.
בריאיון קצר שהתפרסם לקראת עליית ההפקה, הצהיר שאין בו געגועים לימי הפריים טיים. "אני מאושר היום יותר מתמיד", סיפר אז. "בגלל ההצגה. אני שלם איתה ואוהב אותה. אני יודע שאני בא עם משהו מאוד מצחיק, אינטליגנטי, ואני לא עובד על הקהל".
אך לא כולם הסכימו עם הקביעות הללו: "זו אינה הצגה. אפילו לא חלטורה", תיאר זאת עיתונאי "ידיעות אחרונות" יהודה נוריאל, "שעה ורבע של כמה מערכונים בסיסיים ובדיחות חבוטות בקצב איטי". ההפקה, ציין, "זולה. מאוד". המחיר - פחות. "110 שקל דמי כניסה. שעה ורבע וחוזרים הביתה".
חיצי הביקורת של נוריאל שוגרו ב-7 בנובמבר. הם לא זיכו אותו במקום מכובד בצמרת רשימת החיסול של טופז - ובכל זאת, זה לא עבר בשתיקה. "דודו לקח את זה קשה", נזכר אבי דור, שהפיק את ההצגה. "הוא אמר שנוריאל קנה כרטיס לערב הראשון והגיע 'כמו גנב בלילה וכתב ביקורת'. הוא לא כעס על הביקורת אלא על הדרך שבה זה נעשה. 'מה החוכמה לדקור אותי, במעמדי הכי קל לעשות לי את זה', הוא אמר לי. הוא ביקש להגיב, אמרתי לו שלא ייתנו לו. ממתי מושא ביקורת מפרסם כתבה על מבקר?"
הוא דווקא קיבל את מבוקשו. שבוע לאחר שהביקורת פורסמה, ועשרה ימים בלבד לפני התקיפה הראשונה - התפרסמה התגובה במוסף "7 לילות". "הטינה שלו כלפיי ברורה החל מהמשפט הראשון", כתב שם טופז. "יהודה נוריאל כינה אותי אריה זקן ומחוסר שיניים. יהודה היקר, סלח לי, אבל האם היית מוכן להשאיר אותי לבד עם אשתך בחדר? אני לא חושב שהיית מוכן. אוי למדינה שבה גבר שנראה כמוני, שיוצא עם בחורה בת 34 ויש לו ילד בן ,8נקרא כבר זקן. מה בדיוק היית רוצה, מר נוריאל? שאתבטל? שאמות? אוי למדינה שבה אמן אשר 40 שנות קריירה מפוארות מאחוריו, שיאי רייטינג שטרם נשברו, אמן שעשה רק טוב לאנשים, שהעלה הצגות יחיד, תוכניות טלוויזיה שבהן גילה אמנים חדשים וחיבר בין קרובי משפחה שרבו ביניהם – אמן שניסה לעשות רק טוב לעם ישראל במשך כל ימי הקריירה שלו – זוכה לבוז שכזה".
ההצגה לא האריכה ימים. דור טוען שלא מדובר היה בכישלון, וגם לא הביקורת המוקדמת היא שגדעה את ההפקה. "עשינו ביחד ארבע-חמש הצגות", הוא אומר. "אני לא יודע להגיד אם היה אולם מלא, אבל מה זה משנה - ההצגה הייתה כמו תינוק, ממש בחיתוליה. היא עוד לא קודמה מבחינת יחסי ציבור. רק עלינו איתה בשביל ללמוד ולתקן, ואז אמור היה להתחיל הבום - לטובה או לרעה. אבל אפילו לא הגענו לזה. בשלב מסוים דודו החליט שהוא נוסע לחוץ לארץ והפסיק הכול". טופז יצא לחופשה בדרום אמריקה. אחרי שבועיים הוא חזר - אבל ההצגה לא חזרה לבמה.
ב-25 בנובמבר 2008, כשהוא מאושפז באיכילוב עם שברים בגפיים, באף ובצלעות, אבי ניר לא ידע לספק לחוקרי התקיפה אפילו רמז לגבי זהות התוקפים. "אין לי שמץ של מושג מי היה יכול לעשות את זה", אמר לחבריו. "לא קיבלתי שום רמז או מסר מאף אחד. פשוט התנפלו עליי ללא הסברים". מקור המקורב לחקירה אמר ל"ידיעות אחרונות" כי "כשהוא ישתחרר מבית החולים נחקור אותו שוב, בתקווה שייזכר מי נגד מי ואולי גם למה. בינתיים אין לנו כיוון, אין חשודים ואין עצורים".
יממה קודם לכן, כמה שעות לפני התקיפה, הטלפון הנייד של ניר צלצל. דודו טופז היה על הקו. עוד איזה רעיון לפורמט, עוד ניסיון לחזור לפריים טיים. ניר, שכבר שנים קודם לכן זיהה את הבעיות שמביא איתו טופז למסך, הציע בנימוס שייפגשו מתישהו לדבר על זה.
הוא לא ייחס לשיחה הזו חשיבות, ומן הסתם לא ציין אותה בשיחותיו עם החוקרים. במשטרה ניסו לדלות ממנו עוד מידע – להבין אם הוא מסתיר מהם סודות כלשהם מעברו שעשויים לשפוך אור על התקיפה. הוא התעקש שאין שום סוד שכזה, ובהיעדר רקע אישי אפשרי לתקיפה, החלה להיבחן האפשרות שהסיבה נגעה לאחת מתוכניות התחקירים של קשת.
ב-3 בדצמבר חיכתה בתיבת הדואר של ניר מעטפה ובה ארבעה גפרורים ופתק שבו נכתב: "באש ובמים בית"ר ירושלים". את המעטפה, על פי כתב האישום, שלח לו טופז בעצמו - במטרה "להטות את החקירה לכיוונם של אותם אוהדים". הרקע: תחקיר "עובדה" שעסק בארגון "לה פמיליה". למרות המכתב המפליל לכאורה, הכיוון הזה נזנח מהר למדי – ותוכנית תחקירים אחרת עברה למוקד החקירה.
"הכיוון שעלה היה שהסיבה היא תחקיר של התוכנית 'שתולים', והיה חשד שרצו להפעיל על אבי ניר לחץ", אישר בעבר סגן ניצב לשעבר נמרוד דניאל, מי שהוביל את חקירת התקיפות. נשיא קשת אלכס גלעדי אף מיהר להבטיח כי "זה לא יסיט אותנו משום דבר שאנחנו צריכים לעשות, בין אם זה חדשות או תחקיר".
התחקיר המדובר של "שתולים" הוביל את החוקרים לבחון את מעורבותו של בכיר בתעשיית הבידור – אם כי לא טופז, אלא המפיק חיים סלוצקי. הסיבה: התערבותו בעימות בין בעל אולם אירועים שאיתו היה מיודד לבין אורלי וילנאי.
כחודשיים לפני התקיפה הידפקה וילנאי על דלתו של יוחאי פלג – איש עסקים והבעלים של "גן אורנים" – במטרה להשיג תגובה מצולמת לתחקיר שעסק במקום. משרדו של סלוצקי לא היה רחוק משם – וכשנודע לו שוילנאי שם, מתעמתת עם פלג, הוא מיהר למקום.
באותו שלב ישנן כמה גרסאות הנוגעות להתפתחותו של כיוון החקירה הזה. וילנאי מספרת על "ריב מאוד גדול עם סלוצקי", שכעס על כך שהגיעה למקום עם מצלמה נסתרת. סלוצקי מצידו מספר על מפגש רגוע יותר. "ניגשתי למקום והכנסתי את אורלי, יד ביד", הוא מספר, "אמרתי לו שהיא עיתונאית רצינית, ולה אמרתי שהוא בן אדם רציני. בזה מבחינתי הסיפור נגמר. חודשיים אחר כך אבי ניר הותקף, ווילנאי הלכה למשטרה ואמרה שאיימתי עליה, שאולי בגלל התחקיר על אולם האירועים הרביצו לו".
וילנאי אומרת כי לא היא הפנתה את השוטרים לכיוון החקירה הזה: "יכול להיות שאמרתי שאיימו עלינו שם – וזה נכון – אבל את זה אמרנו בטלוויזיה, לא לשוטרים". כך או כך, השוטרים הגיעו אליו לבסוף. "קראו לי לחקירה", הוא משחזר. "נשאלתי אם אי פעם איימתי עליה, ואמרתי שבחיים לא. החוקרים אמרו לי מפורשות - 'אנחנו קושרים את המקרה לתקיפת אבי ניר'. אמרתי שאני מכיר את בעל האולם ושאין אצלו דבר כזה, אבל שיעשו מה שהם רוצים ומה שהם צריכים. הם שאלו איפה הייתי בערב התקיפה, ואמרתי שהייתי בבית".
מיד אחר כך, בתחילת דצמבר 2008, נתקל סלוצקי בדיווחים על "מפיק בכיר" שנחקר בעניין התקיפה. "התקשרתי לכתבים ואמרתי להם: 'אני המפיק'. שלושה ימים אחר כך יצאה הודעה מטעם קשת, שבה נאמר שברור להם שזה לא אני". גם ניר עצמו, שחזר לביקור ראשון במשרדי קשת ימים ספורים לאחר אותה חקירה, אמר כי הוא לא מאמין שסלוצקי קשור לתקיפה.
התחקיר, ששודר לבסוף במרץ 2009, עסק במטבחים שפעלו "בצורה לקויה", חשף תיעוד של עובדי מטבח נטולי כפפות – ולכך נוספה גם הטרדה מינית של תחקירנית התוכנית על ידי אחד העובדים. מכה קלה בכנף המרוסקת של פלג, שהתמודד אז עם התרסקות של עסקיו וחובות לשוק האפור.
ב-22 בינואר 2009, יממה לפני שפורסם תחקיר על קריסתו הכלכלית, נחשף ב"ידיעות אחרונות" מכתב שבו התייחס פלג לקשיים, לחובות - וגם לתקיפה. "נפגעתי קשה מעלילת הדם כאילו שיש לי איזשהו קשר לתקיפתו של אבי ניר", כתב שם. "אני מצהיר עכשיו לפניכם שאיני מכיר אותו כלל, שאין לי ולא היה לי אי פעם דבר נגדו ומעולם לא עלה בדעתי לפגוע בו". המכתב נחשף רגע אחרי שהתברר שפלג נמלט מהארץ. לתקיפה אולי לא היה לו כל קשר, אבל נושים היו לו בשפע.
בזמן שהמשטרה הייתה עסוקה בסלוצקי ובפלג, טופז המשיך בחייו. הוא הגיע לאירועים פומביים, במדורי הרכילות סיפרו שאף התקרב לדת - ובאמצע דצמבר פתח בלוג באתר "תפוז", שחלק מתכניו עדיין באוויר. נותרו שם בעיקר הגיגים פוליטיים-ביטחוניים, מתובלים בקידום עצמי להצגה "טעם החיים" ולספר הילדים שהוציא כמה חודשים לאחר מכן. אבל לא הכול מופיע שם: פוסטים שבהם תקף את תעשיית הטלוויזיה שהפנתה לו גב נעלמו מהאתר, מעט לפני שנחשפה מעורבותו בתקיפת אנשי התקשורת.
"כשאני רואה את הטלוויזיה של היום, לא בטוח שהייתי מאושר לחזור", כתב באחד מאותם פוסטים. "דוגמניות הפכו למגישות תוכניות, כדורגלנים נהפכו להיות רקדנים, שחקניות מכובדות מגישות תוכניות בישול, מגישי חדשות נהפכו למגישי שעשועונים וה'סלבס' הם אנשים שצחצחו שיניים יפה לעיני מצלמה... הכישרון העיקרי לו זקוקים היום כדי להיות כוכב טלוויזיה הוא הכישרון להגיע לתוכנית טלוויזיה. זו לא בדיחה. זאת עובדה".
בועז בן ציון, מי שהיה סוכנו של טופז בשנותיו האחרונות, חש בבעייתיות בשלב מוקדם הרבה יותר. "ראיתי שהבן אדם מתנהג בצורה מוזרה מאוד", הוא מספר. לטענתו, טופז אף החל לדבר על שכירת בריונים שיתקפו עיתונאים שאיתם היה מסוכסך. "הוא היה יושב במשרד, שותה בלי הפסקה, מדבר על זה שצריך למצוא אנשים שירביצו לאנשי תקשורת - 'שישברו להם את הפרצוף'", נזכר בן ציון. "אמרתי לו, 'דודו, לך לרופא'. הוא אמר לי: 'אני בסדר גמור'. אז אמרתי לו שלא יבוא יותר למשרד".
טופז התקשה לקבל את זה. בהתחלה הוא זעם. אחר כך התחנן. בסופו של דבר בן ציון החליט לחתוך סופית, וב-15 בדצמבר הוציא לו מכתב מעורך דין. "(אנחנו) חדלים לייצג את את ענייניך", נכתב שם, "אנו מאחלים לך בהצלחה ומודים על האמון שנתת בנו עד היום". וכך, כשלושה שבועות אחרי התקיפה הראשונה, הסתיימו קשרי העבודה בין טופז לבן ציון.
בבוקר ה-18 בינואר 2009, התוקפים חיכו לו מתחת לבית.
פורסם לראשונה: 13:42, 17.02.19
