יום ראשון, 18 בינואר 2009, 8:40 בבוקר. סוכן השחקנים בועז בן ציון מתכונן לצאת למשרד כשהטלפון הנייד שלו מצלצל. "אל תרד למטה, הולכים להרוג אותך", אומר הקול הלא מוכר שבצידו השני של הקו. בן ציון לא מתרגש. "מספיק עם זה, יצפאן", הוא אומר, ומנתק את השיחה.
"רשימת חיסול" - בחזרה לפרשת דודו טופז:
הוא יורד למטה, נכנס למכונית המרצדס השחורה שלו, מניע את הרכב ופותח את החלון. שני בריונים - "ענקים, פריז'ידרים", כפי שהוא מתאר אותם - מתקרבים לרכב. "אתה בועז בן ציון?" הם שואלים, ומיד מנסים לתפוס אותו מבעד לחלון הפתוח. הוא יוצא מזה בזול, לפחות ביחס לאבי ניר חודשיים קודם לכן: שלושה אגרופים מצליחים לפגוע בו - עד שהוא מצליח לצאת עם הרכב מהחניה ולברוח מהמקום. עוד לפני שהוא מגיע למשטרה, הוא נכנס למשרד שלו ברחוב בן יהודה בתל אביב. "הרביצו לי", הוא אומר לעובדים שלו. הם מביטים בו המומים, והוא חוזר: "הרביצו לי!"
"לא נגרם לי נזק של ממש", מסר לעיתונאים שפנו אליו, והוסיף כי "כיוון שאין לי סכסוך עם איש, אני משוכנע שמדובר בטעות בזיהוי". אבל בפועל, בן ציון ידע שהיה יעד התקיפה - וכשהשוטרים שאלו אותו אם יש לו אויבים הוא אמר שאויבים אולי אין לו, אבל בהחלט יש לו חשד: "ידעו מי אני ובאו לחפש אותי. אולי דודו טופז שלח אנשים".
בדיווחים בתקשורת, ההשערה שהתקיפה קשורה לזו של אבי ניר כחודשיים קודם לכן צוינה באופן זהיר מאוד. בן ציון עצמו לא עשה את הקישור: ניר והוא לא היו קרובים באותה תקופה, שמו לא עלה בשיחות המטרידות עם טופז שבהן דיבר על שליחת תוקפים - והאפשרות אפילו לא העסיקה אותו. לימים, אגב, הם הפכו לחברים. עד היום בן ציון מכנה את ניר "נומרו אונו" (מספר אחת בספרדית), לאו דווקא בשל יכולותיו או מעמדו - אלא רק מפני שהיה הקורבן הראשון של "הראשון בבידור".
הקשרים המקצועיים של דודו טופז ובועז בן ציון נולדו פחות או יותר כשאלו עם אבי ניר הסתיימו. בסוף שנת 2004 החליטו בקשת להיפרד מטופז - ותוכניתו "הראשון בבידור" ירדה אחרי שורה ארוכה של שערוריות. בן ציון פנה מיוזמתו לקברניטי רשת והציע להם לקחת את טופז לרצועה החלשה יחסית של 20:00-19:00 - במטרה להפוך אותה למעין "פריים טיים מוקדם". למרות ההיסוסים הראשוניים הוא הצליח לשכנע אותם - ובנובמבר 2005 עלתה התוכנית "הכל זז עם דודו טופז".
אחרי שסידר לו את הקאמבק הטלוויזיוני, בן ציון הפך לסוכנו הקבוע של טופז. הרייטינג היה גבוה - אבל טופז לא היה מרוצה. הוא רצה פריים טיים אמיתי. הוא רצה נקמה באנשים שזרקו אותו מקשת, והדרך היחידה לממש את התאווה הזו הייתה לעבור לאפיק המתחרה - ערוץ 10. תוך פחות משנה זה קרה. כמה שעות לפני ערב הבכורה שלו הגיע למשרדי קשת זר עצום של פרחים לבנים. "שהטוב ביותר ינצח", נכתב על הפתק. "קרב האיתנים" הזה הסתיים בתבוסה מוחצת: התוכנית "הכל עשר" זכתה לשיעורי צפייה נמוכים. תוך פחות משנה הוא נטש גם אותה.
אבל את בן ציון הוא לא נטש. הוא המשיך להגיע למשרד לעיתים קרובות, ואי אפשר היה להתעלם מנוכחותו בכל פעם שעשה זאת. בהתחלה זה היה משעשע. בשלב מסוים זה הפך בלתי נסבל. בן ציון ביקש מטופז להפסיק להגיע למשרד. כשזה לא עזר, הוציא לו מכתב רשמי מעורך דין ובו הודיע על הפסקת יחסי העבודה ביניהם. טופז לא ויתר. "למה אתה עושה לי את זה?" הוא שאל, זועם, מתחנן. "אתה גדול עליי, אין לי כוח", השיב לו בן ציון.
ימים ספורים אחרי שהותקף, בן ציון קיבל טלפון מטופז. זו הייתה שיחה קצרה ועניינית. "שמעתי שתקפו אותך, אני משתתף בצערך", אמר לו טופז. "משתתף בצערי? על מה? אני לא מת", השיב בן ציון.
אבי ניר חזר לעבודתו בקשת אחרי כמה שבועות של התאוששות, בבית החולים ובבית, אבל הפרשה המשיכה להעסיק אותו גם בחודשים הבאים. מפברואר ועד אפריל 2009 זרמו למשרדי קשת בזה אחר זה מכתבים - חלקם מכתבי איום וסחיטה, אחרים מבטיחים מידע על זהות התוקפים. אפרת, מנהלת הלשכה שלו, למדה תוך זמן קצר להכיר אותם ואת כתב היד שעיטר אותם - וכל מכתב שהתקבל הועבר למשטרה.
במכתב אחד נאמר כי התוקף הוא "אדם שאתה איתו בקשר יומיומי כמעט... הוא עצמו איש שנראה לך סימפטי ותמים אבל יש לו קשרים עם גורמים בעולם התחתון". במכתב אחר, ה"כותבת" הזדהתה כש' וביקשה 250 אלף דולר תמורת מידע על זהות התוקפים. "אני בטוחה שזהו סכום גבוה ושאתה בוודאי חושב לעצמך - 'מנין לי שהאישה הזאת לא עובדת עליי'", נכתב שם. "אי לכך אני מוסרת עכשיו עובדות נוספות הידועות לי כדי שתבין עד כמה המידע שברשותי רציני".
ה"עובדות" הללו קישרו בין התקיפה לבין טלפון שהתקבל בביתו של ניר כשנתיים קודם לכן. אשתו ענתה לשיחה, והאישה בצידו השני של הקו הזדהתה כמאהבת שלו. "האדם שעומד מאחורי מה שקרה לך לפני שלושה חודשים עומד גם מאחורי הטלפון ההוא", קבעה ש'. טופז כמובן ידע על השיחה הזו - וצדק לגבי הקשר: הוא יזם גם אותה.
זהותה האמיתית של ש' התבררה מאוחר יותר: היא עבדה כעוזרת הבית של טופז - וכחלטורה נוספת גם העלתה על הנייר את המסרים שהכתיב לה. "אם לא תרצה לשתף פעולה איתי, זאת בעיה שלך", סיכמה, "אבל תדע לך שאתה צפוי לאירוע טראומטי נוסף בשבועות הקרובים".
בשלב הזה גלש המכתב למחוזות הזויים יותר. סרט המתח שבנה טופז עבור ניר הפך כאן לפארסה תמוהה: "אם אתה מעוניין לקבל ממני את פרטיו של אותו אדם ואת המניע למעשה שעשה, זה מה שעליך לעשות: ברחוב ראול ולנברג מס' 24 - מול בנק מזרחי, ניצב פסל של שור בצבע כחול. שים סרט אדום סביב צווארו של השור ביום חמישי 26.2.09 ואז אדע שאתה מקבל את התנאים שלי. במידה ויהיה סרט אדום, אתן לך הוראות איך ולאן להעביר את הכסף. לאחר שהכסף יופקד, אמסור לך את הפרטים הידועים לי". באופן מוזר לא פחות, המכתב הסתיים במילים חמות: "שמור על עצמך... דואגת/אוהבת, ש'".
כשבועיים לאחר מכן הגיע מכתב נוסף עם בקשות חדשות: "האם יש באפשרותך להעביר כסף לחשבון בנק מחו"ל כך שאי אפשר יהיה לדעת שהכסף הגיע ממך או מחברת קשת?". הפעם נדרש ניר לקשור סרט ירוק סביב צוואר השור אם החליט להיענות לדרישה.
מכתבים אחרים היו אגרסיביים הרבה יותר. חלק מהם ביקשו להפנות את החשד לבכירים בתעשייה - בין היתר צוינו שמותיהם של טמירה ירדני, יואב גרוס, מוזי ורטהיים ואפילו בועז בן ציון (אחרי שכבר הותקף בעצמו). במקרה אחר הוצבה בפניו דרישה להוריד את התוכנית "כוכב נולד".
"תתעורר אבי לפני שיהיה מאוחר מדי!" הזהירה אותו ש' ב-13 באפריל. "תודיע מיד לטמירה ירדני, יואב גרוס ובועז בן ציון שחברת קשת לא תשתף איתם פעולה כל עוד הם נמצאים בחקירה בעניין שלך. תכין מיליון שקל במזומן, בשטרות של 100, וחכה להוראות ממני במכתב הבא... בינתיים - שמור על עצמך! אני יודעת שיש שמירה משטרתית על הבית שלך אבל זה לא מספיק. האנשים האלה יותר מתוחכמים מהמשטרה". מכתב נוסף היה נחרץ יותר: "אתה הולך למות", נכתב שם, באותיות גדולות.
באפריל 2009, אותה תקופה שבה קיבל את המכתבים, ניר זכה לפנייה מפתיעה מטופז אחרי נתק של חודשים ארוכים. זו הייתה הודעת SMS שהזמינה אותו להשקת ספר הילדים החדש שלו. פתאום משהו התחבר. ניר, שהיה בקשר קבוע עם החוקרים סביב מכתבי האיום והסחיטה, שיתף אותם בחשדות שהתעוררו אצלו: אולי, רק אולי, כדאי לבדוק את דודו טופז.
ושווה להתעכב על זה לרגע. ספר ילדים. טופז השיק ספר ילדים. אנחנו מדברים על אדם שבאותו זמן ניסח מכתבי סחיטה עם משפטים כמו "אתה הולך למות". אדם שלא הביע שום חרטה על שתי התקיפות המוזמנות שלו - ובינתיים כבר התחיל לסמן את הקורבנות הבאים.
באתר ההוצאה הוא מתואר כך: "השחקן והיוצר דודו טופז, שהגיש את תוכנית הילדים האהובה 'דודו מספר לגולו', מספר בפשטות ובחום סיפורים פרי דמיונו ואגדות עם מוכרות ועוטף אותם בלבוש חדש עבור הילדים של היום".
הזמנה נוספת לאותה השקה שאליה הוזמן ניר קיבלה גם אחת, שירה מרגלית. היא השיבה בנימוס שלא תוכל להגיע, אבל הבטיחה שתקנה את הספר לבתה הקטנה. "כל הכבוד לך", כתבה לטופז.
בועז בן ציון הפך לבן בית בתחנת המשטרה שבה מסר את העדות הראשונה שלו על התקיפה. הוא נהג להגיע פעם בשבוע אל קובי גטניו, החוקר שבידיו הופקד התיק, עם עוגיות לו ולשאר השוטרים. "נהיינו חברים", מסביר בן ציון, "אני בכלל שכחתי מהמכות. שלושה אגרופים, ביג דיל" ( אולי שכח אבל למד את הלקח: על האקדח הוא ויתר מאז, אבל עד היום הוא מחזיק בארבעה שוקרים חשמליים).
כך או כך, טופז לא שכח ממנו. בשלב מסוים הבחינו שכניו של בן ציון בשני זרים שנמצאים באופן קבוע ליד פחי האשפה של הבניין. "התקשרתי לגטניו", הוא נזכר, "אבל הם ברחו". חוקרי המשטרה לא התייאשו. על ביתו של בן ציון הושם מעקב, וב-22 באפריל 2009 השוטרים עצרו את רומן אלייב ומוחמד יונס.
החשד היה שהם עמדו גם מאחורי התקיפה הראשונה - אולם הם שוחררו תוך זמן קצר, לאחר שבן ציון לא זיהה אותם במסדר זיהוי. אחר כך הסביר לגטניו שחשש לאשר את זהותם כתוקפים כשהבריונים הללו ניצבים מולו, והטיח: "השתגעת? אתה שם אותי איתם בחדר?!"
במשטרה לא השתכנעו, ואפילו בחנו את האפשרות שבן ציון היה מעורב בתקיפות בעצמו. העובדה שטופז שוחח איתו לאחר התקיפה רק תרמה לחשדות, והוא אף התבקש לעבור בדיקת פוליגרף, אבל תוך זמן קצר הבינו החוקרים שלא מכאן תבוא פריצת הדרך שלהם.
כך או כך, בסופו של דבר - למרות משבר הזיהוי - יונס ואלייב הורשעו בתקיפה, וריצו כמה חודשי מאסר כל אחד. אבל זה כבר שייך לפרק אחר.
