18 בפברואר 1999, שבע בבוקר. מנהל בית האבות בנהריה מתקשר אל נרי ליבנה להודיע ששעתיים קודם לכן, אביה הלך לעולמו. "הערתי את הילדים, אמרתי להם. הם בכו", היא משחזרת. "הערתי את אחי שגר בקנדה, סיפרתי לו והוא החל להתכונן להגיע לארץ". כמה שעות חלפו, וסמוך לשעה 12:00 הטלפון שוב מצלצל. דודתה של ליבנה על הקו עם הבשורה: גם אמא מתה.
"רציתי לפרסם מודעת אבל, והפקידה צעקה עליי – למה לא יכולתי להגיד לה קודם ששני ההורים שלי מתו".
חשבת על זה? על איך קורה דבר כזה?
"זה אפשרי סטטיסטית כנראה. אחי התחיל להאמין בכל מיני דברים. אני לא. נורא התעצבנתי על הכותרות בעיתונים – 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'. הם כן נפרדו! הם נפרדו שש שנים קודם לכן, כשאמא שלי זרקה את אבי החולה מהבית וחלתה בעצמה אחרי זה".
ההדחה מבית האח הגדול
בימים שלפני הטרגדיה הכפולה, הספיקה לבקר אצל שניהם. "הייתי אצל אבא בנהריה והוא כבר היה בדמדומי הכרה, הבין רק הונגרית ויידיש שאינני דוברת", היא מספרת. "ביקשתי ממישהי שתתרגם – שתגיד שאני מרשה לו ללכת ושלא יסבול יותר, ושאם הוא חייב למות – שלא יעשה את זה ב-19 בפברואר, שזה יום ההולדת של הבנים התאומים שלי. משם חזרתי לחיפה, לבית החולים שבו אמא הייתה מאושפזת. הורידו לה את מסכת החמצן אחרי שלושה שבועות. היא כבר הייתה במצב של מוות קליני. נשאתי באוזניה נאום בעברית – אמרתי לה שאם היא חייבת למות, בבקשה לא ביום ההולדת של התאומים. אז הם מתו יום קודם".
היום הזה שינה אותך?
"ודאי. הורים מתים זה לא נורמלי. אתה נולד, הם שם, הם יסודות עולמך. אני אפילו לא מדברת על זה שעברו עליי שמונה שנים מחרידות - היו לי שלושה ילדים קטנים בירושלים, אימא שלי גרה בחיפה, אבא בנהריה, ואני לא נוהגת. שלוש פעמים בשבוע הייתי נוסעת לשם בתחבורה ציבורית. תוך כדי ניסיתי לנהל חיים פרטיים, דבר שהיה בלתי אפשרי לחלוטין.
"אבא שלי מת באירוע המוחי ה-12 שלו. את האירוע הראשון הוא עבר ב-1986, אבל הוא יצא ממנו לגמרי. האירוע השני היה שנתיים אחרי זה, ואז הוא כבר התחיל ללכת עם מקל. אחרי האירוע השלישי אמא שלי זרקה אותו מהבית".
הצלחת להבין אותה באותו רגע?
"באותו רגע לא, היום כן".
למה?
"הוא היה בעל מאוד קשה. היו להם נישואים איומים, להורים שלי. מערכת היחסים הייתה איומה, היא הייתה מבוססת על בוז הדדי. אבא היה מאוהב בה, אבל הוא ביטא את האהבה אליה בדרכים לא שגרתיות – קללות, צרחות ונעלי עור במידה 47 שמתעופפות בחלל הבית".
הוא לא הכה אותה פיזית?
"חס וחלילה, הוא לא הרים יד על זבוב. אבל אלימות מילולית הייתה. כשאת המנהלת ומזמינה את כל המורות הביתה, ובעלך קורא לך 'זונה', זה לא נעים. גם לי הוא היה קורא 'זונה'. הוא היה אומר לי 'זונה כמו אמא שלך'".
מה זה עשה לך?
"כנראה נזקים נפשיים. לא יודעת איך זה בא לידי ביטוי, אני בן אדם שרוט. אתה לא?"
הפגישה איתה נערכת יום לאחר שציינה 20 שנה למות הוריה. שלושה ימים קודם לכן הודחה מבית האח הגדול. עד כניסתה לתוכנית ליבנה (65) נהנתה מהסביבה המחבקת של תל אביב פינת "הארץ" – "נורא אוהבת את הבועה שאני חיה בה. אני מוקפת באנשים שחושבים פחות או יותר כמוני והם דוברי עברית ברמות של להבדיל בין זכר לנקבה, אנשים שאוהבים לקרוא, לראות סרטים, לעיתים ללכת לתיאטרון". שם, בפריים טיים של רשת, העמדות שלה אותגרו קצת יותר – בעיקר מצד עדי לאון. בסוף גם הם נהיו חברים: "אני חושבת שבסתר ליבו הוא חיבב אותי - אבל כלפי חוץ הוא ניסה להגן על העם מפניי", היא טוענת.
"הוא עשה עליי תחקיר, ראה שאני מקריאה עדות בעצרת של שוברים שתיקה. הוא אפילו לא הצליח להגיד 'שוברים שתיקה' – קרא להם 'שוברי שתיקה'. אמרתי לו שבעיתון 'הארץ', במקום שוברים לחג, נותנים לנו שוברי חג. הוא לא הבין את הבדיחה. הוא חשב שאני מזיקה למדינת ישראל ופוגעת בשמה. כנראה חשב שאני ב-BDS או שאני מנכ"ל הקרן החדשה. לדעתי אגב הקרן החדשה לא פוגעת בישראל. גם לא שוברים שתיקה – זה ארגון מוסרי שמטרתו לתקן את צה"ל. אני אוהבת את ישראל, אני אוהבת עברית, כל חבריי ישראלים, כל ילדיי, גם אלה שבחו"ל הם ישראלים. אבל אני חושבת שישראל עושה טעויות לפעמים".
מה למשל?
"כל מיני דברים כאלה, שילדים נהרגים בעזה למשל".
את חושבת שזה בכוונה?
"לא. אבל זו טעות לעשות את זה".
כשהלכת ל"אח הגדול" חששת להביע את הדעות שלך?
"אני יודע שהדעות שלי לא פופולריות. עדי לאון הרי אמר שהדרך אל האמת פתוחה, ולפני זה אמר שמאוד ישתלם לי להיות ימנית מבחינה כלכלית. אמרתי לו שזה הכי הון-שלטון. הוא לא הבין".
את אומרת כל הזמן שהוא לא הבין. הוא טיפש?
"הוא לא מאוד חכם, הוא מאוד ערמומי. הוא לא הבין למה אני לא יכולה לחשוב כמו כל העם, למה אני לא מאמינה באלוהים".
למה באמת?
"או שאתה מאמין או שלא. לא יצא לי. אני לא חושבת שאלוהים מאמין בי. מבחינתי אין אלוהים. אבל אם הנכד שלי ישאל אותי אם יש אלוהים - אני אגיד לו שכן. כי טוב להגיד לילד שיש. ביהדות אני פי אלף יותר בקיאה מעדי לאון. אבא שלי היה רב שהתפקר כדי לעלות לארץ. גדלתי בבית מאוד חילוני, אבא שלי חשב שצריך לשים גדר סביב שכונת מאה שערים ולכתוב 'ספארי'".
את גם חושבת שצריך לשים שם גדר?
"לא. אתה פשוט לא צריך ללכת לשם אם אתה לא רוצה שיירקו עליך".
את חושבת שאת אדם מתנשא?
"לעיתים".
ומה את עושה עם זה?
"כלום, אני נהנית. אני יותר טובה מאנשים בעלי דעות חשוכות, אני יותר טובה מאנשים שהם גזענים. אני לא אומרת שאני לא, אני פשוט נלחמת בגזענות שבתוכי".
כלפי מי את גזענית?
"כלפי אנשים עילגים, ללא הבדל עדה. יש ספר שבו כתוב שהגזענות טבועה בדם שלנו. האנשים היותר נאורים מודעים לדברים הרעים שבתוכם ומנסים להיאבק בהם. מה ששי חי מנסה לעשות עכשיו בתוכנית - הוא מנסה לבנות לעצמו דמות אחרת".
בסביבה שלך יש אנשים נאורים?
"לטעמי כן. יש לי איזו חברה אחת שהיא בעצמה תימנייה, והיא כל הזמן מדברת על 'המרוקאים היללנים', ואני כל הזמן רוצה להוריד לה את הראש - אבל זה לא עוזר. אם הם יללנים – יש להם כל הסיבות בעולם. פעם ראיינתי את רון כחלילי, והוא סיפר איך אבא שלו הגיע לארץ חסר כל. אמרתי לו שגם אבא שלי - אבל זה נכון שאבא שלי יכול היה להתחבר עם אנשים בממסד, כי כולם היו ממוצא אירופי. הם לא ראו אותו כ'שווארצע חיה'. היכולת להתקדם הייתה קשורה למוצא העדתי שלך".
למי תצביעי בבחירות האלה?
"לא יודעת. בקודמות הצבעתי למרצ, עוד מהימים שזה היה רצ. אני רוצה לברר מה קורה עם בני גנץ ואורלי לוי-אבקסיס. ברור לי שלא אצביע לביבי. מצד שני, ברור לי שלא אצביע למרצ כי זה פתטי ולא עושה כלום, צריך להצביע למפלגה שיכולה להשפיע באמת ולא רק להיות צודקת. פעם אחת הצבעתי לרשימה המשותפת - ומיד התחרטתי, כי זאת מפלגה לאומנית ואני נגד לאומנות מכל סוג. יש שם איסלאם קיצוני. לאומנות במובן הדתי-לאומי. מה לי ולמפלגות דתיות? הצבעתי וחשבתי שזה יהדוף את גל הגזענות שראש ממשלתנו ומיטב שרינו מטיפים לו. ברגע שהוא אמר שהערבים נעים לקלפיות - באותו רגע הצבעתי לרשימה המשותפת".
מאז שיצאה מהריאליטי וחזרה למציאות, ליבנה הספיקה גם לשמוע על האמירה השנויה במחלוקת של אושרת קוטלר, על החיילים שהופכים ל"חיות אדם" בגלל הכיבוש. "אני לא מסכימה איתה", היא מדגישה. "רוב האנשים לא הופכים לחיות אדם. מי שלא היה חיית אדם קודם - לא יהיה חיית אדם אחר כך. אני לא יצאתי מהצבא חיית אדם, יצאתי מומחית להגשת קפה עם חצי סוכרזית, מומחית לשבירת סוכרזית לחצי. אני גם בטוחה שניסו להגיד לה לא לומר את זה - זה לא תפקידה. היא יכולה להרים גבה, כמו חיים יבין בזמנו".
כמו בתוכנית, גם במהלך השיחה ליבנה משדרת כנות קיצונית, וכמו שאין לה שום עניין להצניע עמדות שנויות במחלוקת - היא כלל לא טורחת להסתיר את הסיבה שהובילה אותה למחוזות הריאליטי: "צורך כלכלי. הייתי בזבזנית חולנית", היא קובעת. "לפני 'האח הגדול' הייתי חייבת המון כסף לבנקים. עכשיו מצבי לא רע".
איך מגיעים למצב שחייבים כסף לבנקים?
"אתה מוציא יותר ממה שאתה מרוויח. אתה נוסע הרבה לחו"ל, אתה חושב שאף פעם לא יגיע יום החיוב בכרטיס האשראי. למדתי מטעויות של אחרים ובאתי לאח הגדול כדי להסדיר את ענייניי".
לאיזה מצב זה הגיע, הקושי הכלכלי?
"למצב של לא לישון בלילה ולא ביום. לא ידעתי איך לצאת מזה. פשוט קיבלתי סטירה בפנים, הבנתי שאני במצב ממש רע ושאני צריכה לעשות משהו".
מתי הייתה ההארה הזאת, שאת במצב ממש רע?
"בספטמבר לפני כשנה, כשחזרתי מחודש ברומא. קודם כל מס הכנסה החליט שאני מעלימת מס ועיקל לי את כל החשבונות. בסוף אגב בכלל יצא שמס הכנסה היה חייב לי כסף כי הייתה גביית יתר. שלושה חודשים חייתי מהלוואות של חברים. כדי לקנות אוכל הייתי לוקחת כסף מחברים. הבנתי שאני צריכה תוכנית הבראה כלכלית. אז הדבר הראשון שעשיתי היה לגזור את כרטיס האשראי, פיזית. אחרי זה כתבתי ספר על התמכרות לקניות, ככה נגמלים מזה. עברתי לדירה קטנה יותר, כי אני לא צריכה דירה של 130 מ"ר, אני בן אדם שחי לבד. עברתי לדירה של 80 מ"ר. כשעברתי דירה זרקתי תשעה שקים של בגדים ונעליים שמעולם לא לבשתי. זה לא אומר שלא נשארו לי 60 זוגות נעליים אחרי זה".
התביישת לבקש כסף מחברים?
"ברור שהתביישתי. ביקשתי כסף רק מהחברים העניים שלי. אין לי כל כך הרבה חברים עשירים אבל התביישתי מאוד. כולם הבינו אותי, אתה לא יכול לעשות כלום. אחרי שלושה חודשים מס הכנסה, במקום לקחת לי 250 אלף שקל, החזיר 60 אלף - וככה החזרתי את כל מה שלקחתי מחברים. לא היו פעמים שהייתי רעבה כי התביישתי לבקש כסף, אבל בהחלט התלבטתי בסופר בין סוגי מוצרים. קניתי הכי זול שיש. הייתי במצב של חרדה איומה".
אחרי "האח הגדול", מה את רוצה?
"תוכנית טלוויזיה, כי אני נורא טובה בזה. תאמין לי. אני מאוד אוהבת שמאפרים אותי, שמצלמים אותי, שמגישים לי קפה, שמזמינים לי מונית".
היית צריכה תוכנית ריאליטי כדי להגיע לטלוויזיה?
"לא בגלל זה הלכתי לריאליטי. הלכתי בגלל הכסף, וגם כדי להכיר את העם. הפרסום ב'אח הגדול' יכול לעזור לי להשיג דברים. עובדה שזה לא קרה עד 'האח הגדול', אולי בגלל הגיל שלי. אני בת 65".
את חושבת על המוות?
"לפרקים".
ומה את חושבת על זה?
"שזה לא נראה לי סביר, ואני נגד. יודע מתי חשבתי על המוות בפעם הראשונה? כשנולד מיכאל, נכדי. כשהוא היה בן שנה התחלתי לשאול את עצמי בן כמה הוא יהיה כשאמות. אם כשהוא ייפרד מהחברה הראשונה שלו, אני אהיה שם כדי לעזור לו".
