שנת 1995 הייתה שנה לא פשוטה לישראלים. הזירה הפוליטית הפכה טעונה מתמיד: הסכם אוסלו שנוי במחלוקת מצד אחד, פיגועים אכזריים מצד שני. בחדר ישיבות אחד באולפני מימד ישבה קבוצת אנשים וניסתה להבין איך היא מגיירת את תוכנית הסאטירה הבריטית המצליחה Spitting Image כך שתתאים למנטליות הישראלית.
"ספיטינג אימג'" הייתה מקבץ מערכונים סאטיריים חריפים שאחרי התחלה צולעת הפכה ללהיט, עלבה בכל מי שעבר ברדיוס של הממלכה והכניסה באופן קבוע שירים למצעדי הפזמונים בבריטניה, אבל היה לה מאפיין מהותי אחד שהצריך שינוי בתפיסה הישראלית – הטאלנטים היו בובות ספוג בדמות אישים ידועים בבריטניה.
שנתיים קודם לכן הסתיימה תקופת הקסם הניסיונית של ערוץ 2, ושלוש זכייניות התחלקו בזמן השידור שלו – טלעד, רשת וקשת. אבי כהן היה אז במאי שהספיק לעשות כמה דברים גם בערוץ הניסיוני ("העולם הערב") ובערוץ הרשמי ("פלטפוס"), אבל עמוק בלב לבלבה האהבה האמיתית שלו - בובות. יום אחד הוא התהלך במסדרונות של אולפני מימד אחרי שסיים ליצור עבורם סרט פרסומת בובתי כלשהו. איתן אבוט, אחד מבעלי האולפנים, קרא לו אליו למשרד. "בחדר ישיבות יש כמה חבר'ה שכבר כמה זמן מנסים לפצח את הפורמט של ספיטינג אימג'", הוא אמר לו. "אולי תיכנס ותראה אם יש לך משהו לתרום?"
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה התוכנית הבריטית עלתה על שולחן הניתוחים. כמה ניסיונות כבר הגיעו לשלב הפיילוט עד אז, אבל כשלו ולא הבשילו למסך. כהן נכנס לחדר ומצא 12 כותבים בשלבים שונים של ייאוש והתחבטות. הוא התחיל לתרום מהניסיון שלו עם בובות – איך כדאי להעמיד אותן, מה חשוב להדגיש במסרים – ובהמשך גם הביא כמה אנשים משלו שהצטרפו לצוות והמשיכו בדיונים, אבל פיצוח לתוכנית – נאדה.
"עד שיום אחד הגענו לישיבה אבל רוב האנשים שהוזמנו אליה לא הגיעו", משחזר כהן. "בדיעבד התברר שהייתה טעות בקשר. הסתכלנו זה על זה - היינו אברי גלעד, עופר קניספל, טל גלעד, אפרים סידון ואני. אנחנו הגענו כי היינו חברים וצלצלנו זה לזה. ובאותו רגע הבנו - אנחנו לא צריכים אף אחד אחר". ההחלטה הראשונה שלהם הייתה לקצר את המערכונים מדקות ארוכות, כפי שהיה מקובל עד אז, לדקה עד דקה וחצי, מה שפתח לכותבים את צ'אקרת הסאטירה, "וככה ישבנו וכתבנו תוכנית שלמה כבר באותו היום".
מדורבנים מהמומנטום לקחו חברי הצוות את התוכנית הכתובה, צעדו למשרדו של אבוט והציעו לו להקליט את המערכונים עוד באותו היום, אבל רק בסאונד, כדי לדעת אם אכן מדובר בתוכן מבטיח או שהם צריכים לחזור למטבח. לאולפן זומן טוביה צפיר, ומיקי קם התבקשה לבצע את הדמויות הנשיות. המערכונים הוקלטו על קסטת טייפ ונשלחו אחר כבוד לאילן דה פריס, אז מנהל התוכן בזכיינית ערוץ 2 טלעד, שהביעה עניין בפרויקט.
התשובה הגיעה מיד – דה פריס מעוניין בתוכנית. "אבל הוא התכוון לתוכנית אחת", מבהיר כהן, "לא עונה או משהו כזה. חלק מהבובות כבר היו מוכנות כי במקביל לניסיונות הכתיבה היו גם ניסיונות ליצור את הבובות, אז צילמנו מעין פיילוט ששודר. אני זוכר שהיה מערכון מצחיק על איך אביב גפן מכסח את יצחק רבין ולועג לו כי הוא שיכור. רבין עוד היה בחיים ויכולנו לעשות מה שרצינו".
לחגי לפיד, אז בוגר טרי של בית הספר סם שפיגל, היו שאיפות שנגעו בעיקר לעולם הקולנוע, אבל "הייתי בחובות והייתי קיבוצניק והייתי צריך את הכסף", הוא נזכר. הג'וב הראשון שסידר לו הסוכן שלו בתור תסריטאי היה דווקא בתוכנית האירוח של דני סנדרסון בערוץ הראשון, שם הוא פגש את התסריטאי עופר קניספל שצירף את לפיד לכנופיית החרצופים.
המערכת כללה את אברי גלעד ואבי כהן על ההגאים (עד ההחלטה של גלעד לפרוש אחרי חמש תוכניות), את אפרים סידון על תקן הכותב הראשי ואת הכותבים הנוספים – קניספל, לפיד וטל גלעד. האחרון זכה גם בתואר "הכותב הימני", וההפקה נהגה להשוויץ בו פה ושם, כקוריוז או כשעלו נגדה טענות על חוסר איזון. "כולם ידעו שיש כותב ימני ב'חרצופים'", מספר לפיד, "אבל לרוע מזלי השם חגי לפיד נשמע הרבה יותר כמו שם של כותב ימני מטל גלעד, ולכן הוזמנתי אינסוף פעמים לנאום בעצרות מתנחלים. מה גם שלאמא שלי קוראים מרים לפיד וכולם היו בטוחים שזאת המתנחלת (מראשוני מתיישבי גוש אמונים, ס.ש), ובכל פעם הייתי צריך להסביר מחדש שאני לא הבנאדם".
הדור הראשון של הבובות היה גולמי למדי והן נזרקו בשלב מאוחר יותר, אבל בשביל הפיילוט זה הספיק. כהן המציא את השם "החרצופים" ("שילוב של חרא ופרצופים, וגם המילה 'חצופים', וגם הים היה מזוהם ולמה שצף שם קראו 'חרצף'"). הפרק הראשון שודר בשישי בערב – אז משבצת נחשקת מבחינת שיעורי צפייה - וזכה, ממש לפי הספר, להצלחה לא רעה ברייטינג (19 נקודות שטיפסו בהמשך) ולביקורות פושרות במקרה הטוב.
הדה בושס מ"ידיעות אחרונות" כתבה שהתסריט "מוכר ושקוף ולא מושחז דיו", והמליצה לתסריטאים לגייס לעזרה את כותבי "דבר אחר". אריאנה מלמד ב"העיר" נשבעה שהתוכנית תחזיק אולי שבועיים גג.
כהן סירב להתרגש. החל מהתוכנית השלישית "החרצופים" תפסה באז. ששת הפרקים הראשונים אושרו כל אחד בנפרד, ואז אושרה עונה מלאה. עוזי פלד, מנכ"ל טלעד שגם אישר אישית את כל המערכונים, הביע דאגה מכך שאף פוליטיקאי לא התקשר אליו להתלונן, אבל מהר מאוד הגיעו גם הטלפונים. התוכנית התבססה במקום הראשון או השני בטבלה השבועית, ועל הדרך השתחלה לנעליים הגדולות והמכובדות של "ניקוי ראש" המיתולוגית, שנחשבה לסאטירה החריפה ביותר עד אז.
שום דבר לא השתנה. "מקהלת הנחקרים"
הבובות אפשרו ליוצרים להשתמש בדימויים בוטים או אפילו אלימים ששחקנים או פובליציסטים לא היו יכולים להרשות לעצמם, למעשה הן כמעט דרשו את הביטויים האלה. "היו אלמנטים גסים פיזית כי אתה לא יכול להראות בובה מעוותת את הפנים ובוכה, אין לך הבעות", מסביר אפרים סידון, הכותב הראשי. "אתה חייב להשתמש באמצעים יותר פיזיים, כמו בתיאטרון בובות עממי, שהבובות שם הולכות מכות כל הזמן. מצד שני, עם בובות מותר למרוט את האוזניים ולהכניס להן את הראש לתוך שק, מה שייראה מוגזם עם שחקנים".
לשילוב בין אבחנות חדות ומדויקות לסלפסטיק בובתי היה אפקט מדהים. הצופים התרווחו אחרי ארוחת שישי מול הרב עובדיה, שמכה את דרעי מכות נמרצות כשהוא לא שומע בקולו, מול המתנחלים כקוץ בישבן האומה ובהמשך מול דוד לוי בגלגולו כיצאנית וצחי הנגבי ככלבו הנאמן של ביבי, שגם מאונן לו על הרגל. "עם דרעי עשינו דברים שלא ייאמנו הרבה לפני שהוא נכנס לכלא", נזכר כהן. "הסוהר, שהיה שחקן אמיתי וגדל ממדים שבמערכון קראו לו התוקע אבו גזיר, היה תוקע אותו, ודרעי היה אומר 'כן רפי, תודה רפי, תמשיך רפי'".
הבובות פיזרו רמיזות מיניות זו לזו, שלא לדבר על הטרדות ממש, אבל בראייה לאחור נדמה שדרעי היה הבובה הכי פעילה מינית על הסט, כולל סקס סוער עם שולמית אלוני. המערכונים האלו גרמו לצוות להעריך אפילו יותר את כוחה של הבובה. "בסופו של דבר הבובות לא רק מייצגות את הבנאדם, עבור הצופים הבובות הן הבנאדם", מסביר כהן. "כשב'ארץ נהדרת' מישהו עושה את ביבי או דרעי, אתה מבין שזה השחקן שמחקה את הדמות, אתה מתפעל מאיכות החיקוי. אבל עם הבובה אין מתווך, כי טוביה צפיר רק עושה את הקול. ככה למדנו שיש המון עוצמה לדבר הזה. שאם זה דרעי שוכב עם אלוני, זה פאקינג דרעי שוכב עם אלוני".
ואגב, אם חששתם לדימוי שלנו כאומה וולגרית, תשמחו לשמוע שהבריטים היו הרבה יותר בוטים: "במהלך מלחמת פוקלנד, תאצ'ר הסתובבה עם שרשרת של מעיים של בני אדם וצינור דם", אומר סידון, "וכל הזמן הייתה מחזיקה גרזן. זו הייתה הדמות שלה. פה דבר כזה בטוח לא היה עובר". במקביל למה שעלול להיתפס כוולגריות הרשתה לעצמה המערכת לעוף על רפרנסים תרבותיים, החל מ"עלובי החיים" ועד "הארי פגש את סאלי". "זה היה אחד הדברים שאהבתי", אומר לפיד, "שאפשר לעשות כמעט כל מה שאתה רוצה, הומאז'ים לסרטי קולנוע או טלוויזיה. אני עשיתי מערכונים של האחים מרקס, לדוגמה, כל אחד הביא את העולם התרבותי שלו והכניס אותו פנימה, גם אם לא תמיד הצופה זיהה את זה".
העונה הראשונה של "החרצופים" עלתה באקלים פוליטי חסר שקט - החומרים נחו בכל מהדורת חדשות יומית, רק לבוא ולקטוף. הבובה של שמעון פרס, מיוזמי הסכם אוסלו שכיהן כראש הממשלה במהלך העונה הראשונה, הביטה סביבה במשקפי VR והתמוגגה מעולם שליו וירוק בזמן שהמזרח התיכון החדש של פרס התלקח והתפוצץ. פרס רטן באוזני התקשורת ותהה "למה תמיד הבובות האלה כל כך מכוערות". הנשיא ויצמן היה תינוק שייבב בלול כשהוא לבוש בחיתול. במציאות הוא הרים טלפון בשישי בערב אחרי התוכנית למנהל הלשכה שלו, שהיה שומר שבת, והתעקש שהכותבים יירדו ממנו, מאחר שהנשיא מורם מעם.
"אני זוכר שהיינו אמורים לעלות עם תוכנית כמה ימים אחרי הפיגוע בדיזנגוף", נזכר כהן, "ולא היינו בטוחים איך אנחנו עולים עם תוכנית סאטירה אחרי דבר כזה. אבל עוזי פלד אמר 'תעלו עכשיו ואתם כורתים ברית עם הצופה'. ברגעי חרדה הצופים צריכים תוכניות סאטירה, ראה 'זהו זה' ו'העולם הערב' למשל, ודווקא בגלל החרדה עלינו והדלקנו אש".
רצח רבין, שאירע לפני עליית התוכנית, הכניס לבוידעם את הבובה שהוכנה בדמותו. הפעם הראשונה שבכל זאת השתמשו בה הייתה במערכון שבו ראש הממשלה שנרצח הסתכל מלמעלה וביקש שלא להפוך אותו לקדוש, "אבל זה עדיין היה רגיש מדי וטוביה לא הסכים לחקות אותו במערכון הזה", מספר כהן. "היינו צריכים להביא חקיין אחר, הרבה פחות טוב, שיחליף אותו". משפחת רבין, לעומת זאת, הייתה בצד של צפיר ולא חסכה את זעמה מצוות הכותבים. רק כשהחלה מערכת הבחירות הבאה עלה מערכון נוסף עם רבין, שבו הוא ביקש ממפלגת העבודה לנסות לנהל את הקמפיין הזה בלעדיו. "שלא ישתמשו בו", מסביר כהן. "כמובן שתשדיר הבחירות הראשון של מפלגת העבודה היה על רבין".
בריאיון לקראת העונה השנייה הצהיר עוזי פלד חגיגית ל"ידיעות אחרונות" ש"אין פרות קדושות ואין קווים אדומים". כשלקראת מערכת הבחירות של 96' נכפו על הערוץ השני תשדירי הבחירות בשעות הפריים טיים, הוא הגדיל לעשות ושיבץ לפניהם כנקמה קטעים מ"החרצופים".
"פלד חסם הרבה מאוד לחצים מכיוון הפוליטיקאים, ולא רק. מאוד כעסו עלינו, מכל הכיוונים", מוסיף כהן. "אנחנו העלבנו מתנחלים ושמאלנים ואת התקשורת. היחידות שהגיבו ממש בכעס, במכתבים זועמים מאוד, היו נשים פמיניסטיות. שם הייתה אש. התלונה שלהן הייתה על זה שיש יעקב מלון אבל אין מיקי חיימוביץ'. אני יכול להבין את זה כי זה פלח אוכלוסייה שנמצא במאבק, הוא עדיין נמצא במהפכה, ולמהפכה כידוע אין חוש הומור".
לא כולם התלוננו, אגב. חלק מהדמויות הפוליטיות היו דווקא מרוצות. אחד מהם היה מי שזכה בסקר בסוף העונה השנייה כחרצוף האהוב ביותר על הצופים – יאסר ערפאת. עם הגמגום, הדיבור הלחשני והחיוך המוזר - ערפאת של "החרצופים" היה דמות מצחיקה וקלה לחיבוב. "יכול להיות שעשינו שם קצת עוול מבחינה פוליטית", מודה כהן, "לא באמת היה קשר בין הבובה לערפאת, הוא היה דמות שטוביה יצר.
"טוביה לא ידע ערבית, אז הוא ניסה לדמיין איך ערפאת היה נשמע אם היה מדבר עברית. כמו שהוא המציא את אריק שרון, את הצחוק הזה שלו, הרי שרון מעולם לא צחק ככה, אבל זה תפס כל כך חזק והיום כשמחקים את שרון בעצם מחקים את טוביה". ערפאת עצמו מסר דרך שליחו, אחמד טיבי, שהוא מחבב מאוד את הבובה שלו וביקש לדעת מי מבצע את החיקוי הקולי. אחרי שהתוכנית ירדה מהמרקע העניק לו פלד את הבובה, שישבה במוקטעה עוד כמה שנים טובות, עד שהלכה לעולם שכולו פלסטיק מוקצף ועור גמיש.
מי שהקשה על המערכת ואתגר את היכולות היצירתיות שלה היה אחד, בנימין נתניהו, ראש הממשלה החדש והבלתי צפוי. כנגד כל הסקרים הוא הפציע מן החיים שאחרי רצח רבין והפך בן לילה לגיבור העל המשיחי של הליכוד. התסריטאים של "החרצופים" נאלצו להפנים אז את מה שעדיין מייאש סאטיריקנים מהשמאל גם כיום – כל מה שתגידו עליו יישמע כמו מחמאה באוזני התומכים שלו. "בגלל הקיטוב הקיצוני בדעות, מה שבעיניך שחור, בעיני הימין היה לבן", אומר כהן. "אתה אומר שהוא הורג ערבים – המצביעים שלו מבסוטים. שהוא שונא את השמאל – עוד יותר טוב! אהוד ברק, למשל, היה נפוליאון וזה תפס מיד, אבל כשניסינו להציג את נתניהו כביבינוקיו, עם האף שמתארך מהשקרים, זה לא קרה".
ההיתקלויות עם נתניהו המשיכו לתוך הקדנציה שלו, שארכה שלוש שנים עד שהפסיד לאהוד ברק בבחירות 99'. כשביבי הותקף על כך שהחזיק עובדת שאינה אזרחית ישראלית, ורחמנא ליצלן גם לא יהודייה, כמטפלת לילדיו שודר מערכון שבו במהלך ביקור בבית ראש הממשלה מתברר שהילדים שלו מדברים רק תאילנדית.
נתניהו הנעלב זעם והמליץ למבקרים "לדאוג לחינוך ילדיהם ולהשאיר את חינוך ילדיי לי ולרעייתי", או במילים אחרות, "הניחו לאשתי ולילדיי". שבוע מאוחר יותר התפרסמה תמונה שהראתה את יאיר ואבנר הקטנים משתוללים בחדר הסגלגל של נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון. "כשזה התאים לו הוא מכר אותם בלי לחשוב פעמיים", אומר כהן.
דיירים אחרים מהבית בבלפור, שכבר אז כנראה סבל מכשלי ניקיון ואסתטיקה, הצליחו הרבה יותר. העונה השנייה של "החרצופים" הביאה איתה את אחד הלהיטים הגדולים של התוכנית, כמעט בלי כוונה. "החרג'וקים" הייתה משפחת ג'וקים – אבא, אמא, ילד וילדה – שגרו מתחת לכיור של שרה נתניהו. כמו הרבה דברים מוצלחים בעולם, הם הגיעו בעקבות צורך הפקתי.
"החרצופים" הייתה תוכנית יקרה ומורכבת שהופקה על ידי שני צוותים בשני ימי צילום שבועיים, ובוימה בעיקר על ידי יואב צפיר, הבמאי הראשי, ויורם זק, שהצטרף בעונה השנייה. רוב הלחץ על המערכת בעונה הראשונה נבע מהצורך להנפיק מדי שבוע פרק שיהיה רלוונטי לאירועי השבוע. "היינו יושבים בימי שני", משחזר כהן, "ושואלים את עצמנו, מה מכל זה יזכרו בכלל ביום שישי? היינו בודקים אילו אירועים אמורים להתקיים השבוע. אני זוכר שאחד מימי שני נפל על יום השואה, וטל גלעד הסתכל על הלוח ואמר – 'השואה, מישהו יזכור את זה עד יום שישי?', וזה נכנס לז'רגון שלנו. 'נו, ואת השואה מישהו זכר ביום שישי?'"
כדי להקל את הלחץ חיפשה המערכת מערכונים שיהיו פחות תלויים באקטואליה ושאפשר יהיה לצלם מראש. קניספל ולפיד הציעו את "החרג'וקים" – מיני-סיטקום על משפחה עממית ומטונפת מעט שהגיבה על תופעות כלליות יותר כמו עולם הבידור, יחסי דתיים-חילוניים ושלל תופעות אחרות שאינן פוליטיקה הארדקור. "קניספל ואני חשבנו שאולי נעשה את זה פעם אחת, לא יותר", נזכר לפיד, "היינו בשוק שזה תפס, וגם בראייה לאחור השוק נראה לי מוצדק". "החרג'וקים" הצליחו כל כך שהם הפכו לאחד המערכונים הזכורים ביותר בתוכנית, לתחפושת פופולרית בפורים וגם קיבלו כתבה ב"טיימס" הלונדוני, שהתפייט על הקוריוז של מדינה ים-תיכונית שמתפוצצת על ימין ועל שמאל, תרתי משמע, ועדיין מתחזקת תוכנית סאטירה.
מיני-סיטקום. "החרג'וקים"
מי שפחות נהנתה הייתה שרה נתניהו, שלא רק שאכסנה משפחת ג'וקים עממית בביתה המדומה, היא אפילו לא עשתה את זה עם חרצוף משלה ונאלצה להסתפק בדמות חד-ממדית מעץ (המילה ששימשה את הצוות בריאיונות הייתה "קרש" עד שהיועץ המשפטי של התוכנית אסר על השימוש בה והיא הפכה ל"דיקט"). הסיבה הייתה, שוב, טכנית – כל בובה עלתה כעשרת אלפים שקלים והתוכנית נאלצה להסתפק בקאדר מצומצם של בובות, אבל זה לא הפריע לפרשנויות סמליות יותר ללבלב.
אבל הפוליטיקאי שהכי מזוהה עם הסאטירה הבובתית של "החרצופים", ולאו דווקא בהקשר החיובי, הוא כנראה דן מרידור. העונה השנייה שודרה לאחר בחירות 96', שבהן הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי. מרידור מונה לשר האוצר בממשלת נתניהו וההפקה הוסיפה אותו לקאדר הבובות. הדימוי שהוא זכה לו, של דמות הססנית וחסרת עמוד שדרה שנעלמת תוך כדי דיבור, "החרצוף השקוף", התלבש על מרידור כל כך חזק, שהיה מי שטען שהדמות הפכה לעוצמתית יותר מהאיש עצמו ותרמה להיעלמות שלו מהנוף הפוליטי.
"זאת הייתה הפעם היחידה שממש התבאסתי", מודה לפיד. "כשעשיתי את המערכון הראשון על מרידור עשיתי אותו חלש ונרפה, וזה ממש קבר אותו. התבאסתי כי זה מישהו שמאוד הערכתי, ודווקא מכל אלה שהתוכנית הייתה יכולה לחסל להם את הקריירה, לא הייתי רוצה שזה יקרה למישהו כמוהו, שהפגין עומק מחשבה ולא מיהר לעמוד על שלו. זה חיסל אותו כמו את בוז'י, למשל. אבל אין מה לעשות. אומרים שסאטירה מגינה על החלש, אבל בסאטירה גם הכי קל לרדת על כל מה שטיפה מורכב או חושב או עמוק, כמו בהפסקות בבית ספר".
ההתפטרות של מרידור ממשרד האוצר, שהגיעה בתזמון כמעט אכזרי עם סוף העונה השנייה של "החרצופים", חיזקה את הרושם בדבר השפעת הסאטירה על החיים עצמם. מרידור פרש מהליכוד והתפקד למפלגת המרכז, אבל כבר לא חזר לשמש בתפקידים בכירים, וב- 2002 פרש לחלוטין מפעילות פוליטית וחזר לעסוק בעריכת דין.
כהן דווקא מעוניין להזים את האגדה בדבר התרומה של "החרצופים" לדעיכה של מרידור, "כי מי שבאמת הרסנו לו את הקריירה היה דוד לוי". התערערות מערכת היחסים בין לוי לנתניהו הביאה לפרישתו מהליכוד ובהמשך להצטרפותו, יחד עם 70 חברי מרכז שכונו "המורדים", למפלגת "ישראל אחת" שהקים אהוד ברק. "אקט ציני לגמרי, בתמורה למשהו שהבטיחו לו", מאבחן כהן. "בישיבת מערכת התלבטנו מה לעשות איתו ובסוף אמרנו – בואו נקרא לילד בשמו, מדובר בזונה".
הדימוי התקבל, המערכון נכתב וההפקה חיפשה שחקנית שעליה יולבש ראשו של לוי. כהן נזכר שהאולפנים ממוקמים לא רחוק מחוף תל ברוך, והתקבלה החלטה להציע את התפקיד לאחת הנשים בצד השני של הכביש. "הבאנו מישהי והיא מאוד שמחה", אומר כהן, "כי היא קיבלה כסף ולא הייתה צריכה לעשות כלום, רק ללכת במסדרון עם כובע של בובה, לבושה בבגדים שלה מהבית. שידרנו את זה וזה היה מאוד משפיל עבור לוי, אין מה להגיד".
העובדה שחדר התסריטאים היה מאוזן יחסית עוררה גם ויכוחים פוליטיים בין הצדדים פה ושם – גלעד וגם כהן נמנו עם הימין, השאר בשמאל – אבל השאיפות הפוליטיות של הנוכחים היו זניחות לעומת מטרה קדושה הרבה יותר – הצחוקים. "לא עניינו אותי התוצאות של המשחק הפוליטי", נשבע לפיד. "כשהייתי מגיע לאנשהו ואמרו לי 'למה עשיתם את ביבי ככה' ו'אתם הורסים את הסיכוי של השמאל', הייתי אומר 'סבבה, אני לא פה בשליחות פוליטית, אני באתי לעשות צחוקים'. זה כמו שמסקרים ספורט, לא נכנסים לאיזו קבוצה אתה אוהב. בבחירות של 99', כשאהוד ברק ניצח, מאוד שמחתי באופן אישי אבל אף פעם לא כתבתי כדי להביא עוד מצביעים פוטנציאליים למחנה שלי. יש לי המון חברים שכותבים ב'ארץ נהדרת', וגם הם לא חושבים על זה. אתה רוצה פשוט לכתוב את המערכון הכי מצחיק שיש".
"ברגע שאתה לוקח צד זה הופך לתעמולה", מחדד כהן, "אז הקפדנו לא לקחת צד, וקרה לא פעם שאנשים כתבו גם דברים שלא היו קשורים או שהיו מנוגדים לדעה הפוליטית שלהם, כי היתה שם דעה מקורית ומעניינת שהיתה ראויה להיאמר". בהתאמה, כלל לא כתוב במערכת היה שבשום מקרה לא מתקשרים עם הפוליטיקאים עצמם. המערכת הוזמנה יותר מפעם אחת לביקור בגוב האריות, הכנסת, אבל תמיד סירבה.
ייצור הבובות כלל כמה שלבים: זה התחיל בקריקטורה של הדמות שהומרה לפסל מחימר. חברי המערכת היו יושבים סביב הפסל, מעירים הערות נבונות ומחזירים את הפסל לתיקונים. הגרסה הסופית נשלחה לבובנאים, אילנה ואיציק להב, שהתקינו את הבובה.
איציק להב ז"ל היה נווט במילואים במטוסי בואינג של חיל האוויר, ומדי פעם הטיס גם מדינאים שבובות שלהם הופיעו בתוכנית, או כמו שאהוד ברק קרא לזה, חורצפו. אחד מהם, עזר ויצמן, היה ידוע ברגישות שלו לאפו הארוך. ויצמן נהג להיכנס בכל טיסה לקוקפיט ולחקור כל אחד מהמילואימניקים מה הוא עושה באזרחות, "אז ביקשתי מכולם שלא להגיד שאני עושה את החרצופים", סיפר יהב ל"ביטאון חיל האוויר".
אחת ההתקשרויות הבודדות של המערכת עם פוליטיקאי שחורצף היתה עם מנהיג מפלגת "שינוי", טומי לפיד. "לפני הבחירות לא האמנו שלפיד ייכנס לכנסת", מודה כהן. "הוא הגיע מהעיתונות כשזה עוד לא היה מקובל, אז לא עשינו לו בובה מלטקס, כמו לכולם, אלא בובה מחומר זול כזה, ספוג, בובה זמנית. ואז נתקענו לארבע שנים או יותר עם בובת ספוג, כי רצינו לחסוך תקציבית. הוא הבין את זה אגב, הוא אמר לי פעם 'שמתם לי בובה בזול, אה?'. הוא היה איש חכם".
"החרצופים" רצה חמש עונות, עברה שלושה ראשי ממשלה ושמרה על מעמדה כעל מלכת הסאטירה. בעקבותיה לקחו פנייה קטנה לסאטירה פוליטית גם תוכניות אחרות כמו "החמישייה הקאמרית", שצולמה באותו אולפן, ו"זהו זה", שעד אז לא נגעה בפוליטיקה כלל. היא עמדה יציבה מול הלחצים הפוליטיים, אבל בסופו של דבר לא היה זה השלטון אלא דווקא ההון שזירז את קיצה.
משל על עקרב וקרפד - מערכון על צחי הנגבי ונתניהו
במהלך העונה החמישית עלו לכותרות פרשיות עופר נמרודי, אז המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", שנחקר בחשד להאזנות סתר ובהמשך גם על שיבוש מהלכי חקירה ומשפט. נמרודי בלע פתקים מרשיעים בחקירה, ובאופן כללי נקשר במעשים שהיו משלהבים כל סאטיריקן, לא משנה מאיזו עדה. אבל רצה הגורל ונמרודי היה גם אחד מבעלי המניות של טלעד. בכל פעם שהמערכת הגישה לו לאישור מערכון שנמרודי כיכב בו כ'נמנודי', פלד פסל אותו בטענה שהוא לא טוב מספיק. בריאיון ל"דה מרקר" לאחר שהודלף דבר הפסילות הוא הודה ש"יש לנו בעיה ואני מתגאה בה, 'מעריב' בעלי מניות ב'טלעד'". בהמשך אישר פלד במשורה מערכונים מתונים יותר שבהם כיכבה דמות בשם "ורודי".
"אחרי שכמעט נגמרה הפרשה התברר שכשנמרודי היה בכלא הוא שיחד סוהרים בשביל לקבל תנאים", משחזר כהן. "עשינו על זה מערכון, שלחנו אותו לפלד ופלד פסל אותו. התחיל מרמור בקרב התסריטאים, ואני בתור הקפטן של האונייה רואה שהמלחים מתחילים להתמרד, הם עלו לי על הגשר עם סכין בין השיניים.
"לא ידענו מה לעשות, ואז פתאום עלה בדעתנו לנסות פורמט חדש ולא מוכר שנקרא האינטרנט. העלינו את המערכון לאתר 'נטקינג' ופרצה מהומת אלוהים. כששאלו אותי בטלעד איך זה קרה, אמרתי 'יש פה 50 עובדים, יכול להיות שאחד מהם שלח את זה'. פלד זימן אותנו לישיבת מערכת בירושלים בעשר בלילה, והמערכת בתגובה הוציאה הודעה שהיא מצטערת אבל אין לה בייביסיטר, אבל פלד מוזמן לבוא אלינו לישיבת מערכת בתל אביב – הוא מעולם לא היה באף ישיבת מערכת, אגב".
פלד לא הגיב להזמנה, והתוכנית השלימה את שלושת הפרקים שנותרו עד לסוף העונה ולא חודשה שוב. לכהן נודע שנעשו ניסיונות לחדש אותה עם כותבים אחרים, מרדניים פחות, ואפילו נעשה פיילוט אחד שלא הגיע לשידור מעולם עקב בעיות איכות. "היו מלא פניות אחרי זה שנמשיך", חושף לפיד, "כל שנה בחמש השנים אחרי שירדנו. אני תמיד אמרתי לא. נשבעתי שאני לא חוזר לכתיבת סאטירה כזאת אף פעם. 120 פרקים כשכל מערכון זה כמו סרט קטן, הייתה עייפות מאוד גדולה, אני זוכר את זה כתקופה שמאוד אהבתי לשתוק. לא רציתי לדבר כי התבטאנו כל כך הרבה בעבודה.
"יורם זק ואני היינו חברים עוד מסם שפיגל, הגענו לשם עם חלומות על פורמטים וקולנוע ודוקו, אף אחד מאיתנו לא חלם לעבוד בתוכנית כזאת. היה לנו הסכם עם מימד שבכל קיץ אנחנו עושים סרט דוקו, ככה סחבנו את השנים האלו. שנינו היינו חולמים בלילה על חצאי אנשים, כמו הבובות. מאוד שמחתי שזה נגמר. אני חושב שדי גרמנו לזה להיגמר".
"החרצופים" סיימה את דרכה בדיוק כשעזר ויצמן, אב כל מיידלע ופייגלע, סיים את המשמרת שלו כנשיא המדינה. היא חזרה שלוש שנים מאוחר יותר כפינה בתוכנית "לילה גוב" לקראת בחירות 2003, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. כהן המשיך בין היתר ל"גב האומה", ולפני שנתיים יצר ב"כאן" את "מדינת הגמדים", 27 פרקים של סאטירת בובות שמזכירה מאוד את "החרצופים", שלא זכתה להמשכיות בסופו של דבר.
צפייה עכשווית ב"חרצופים" מבהירה שהיא עדיין חצופה ורלוונטית, וכפי שמגדיר את זה סידון, "שום דבר לא השתנה. תעברי על הליין-אפ של 'ניקוי ראש' משנות ה-70 ותראי שפחות או יותר זה המתנחלים, השחיתות בשלטון, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, אותו הדבר. רק ש'ניקוי ראש' הייתה בשחור לבן, 'החרצופים' הייתה בובות והיום אלה בני אדם. 40 שנה עברו בניוטרל, והאנשים נשארו אותו הדבר".
