אדם קיי עדיין מאדים כשהוא נזכר באישה ההיא שהגיעה לבית החולים עם בן זוגה ההיסטרי. "היא תיכננה להציע לו נישואים, אז היא עשתה מה שכל אישה עושה: קנתה טבעת ושמה אותה בתוך ביצת קינדר, ואת הביצה טמנה באיבר המין שלה, מתוך מחשבה שהיא ובן זוגה יעשו אהבה והוא ימצא את הטבעת ויאמר 'איי דו'. אבל רצו הגורל והוואגינה שלה, וביצת ההפתעה חדרה עמוק פנימה, הסתבכה וסירבה לצאת.
הם הגיעו מתנשפים לבית החולים - ואני יילדתי את ביצת ההפתעה", מספר קיי. "כשהוצאתי את הביצה היא ביקשה שאעביר אותה לחבר שלה. נתתי לו כפפות והוא פתח את הביצה וראה את הטבעת. היא שאלה אותו אם יינשא לה, והוא מיד ענה בחיוב - לדעתי, מתוך פחד. ואני מביט בהם שם ואומר לעצמי, 'לעזאזל, בשביל זה למדתי רפואה?!"
זה רק אחד מאינסוף סיפורים שקיי משתמש בהם עד היום כדי לרפא את הצלקות שאסף במהלך עבודתו הקודמת, כרופא בשירותי הבריאות הלאומיים של בריטניה. רבים מהם מצאו את דרכם לספר הביכורים שלו, "זה הולך לכאוב" - פרקי יומן שמלווים את שגרת העבודה של מי שנשבע להיפוקרטס ומצא את עצמו עובד 97 שעות בשבוע, מוותר על חיים אישיים, מתקשה לקיים זוגיות, מתפלש באיברים מדממים ובביורוקרטיה קפקאית, ומשתכר פחות מאחראי משמרת במקדונלד'ס.
"משמרות הלילה גורמות לתיאורים של דנטה להישמע כמו סיפורים של דיסני", כותב קיי, ומספר, בין השאר, על הפעם ההיא שבה נרדם במכונית בסוף משמרת, במגרש החניה של בית החולים, רק כדי להתעורר שם כעבור כמה שעות למשמרת הבאה. מחוץ לבית החולים, אגב, אנשים חגגו את חג המולד.
"זה הולך לכאוב" (הוצאת "הכורסא", בתרגום מצוין של תומר בן אהרון) - שהפך לסיפור הצלחה מפתיע, עם מכירות של מעל מיליון עותקים, תרגומים ל-30 ומשהו שפות וסופרלטיבים מקיר לקיר - הוא ספר "מצחיק להחריד ומחריד להצחיק", כפי שכינה אותו אחד המבקרים. לצד בדיחות ואנקדוטות מחדרי הטיפולים, קיי פורש על שולחן הניתוחים תיאור חסר רחמים של רופאים עייפים ומתוסכלים, של מערכת בריאות שנאבקת על קיומה ולא מציעה לעובדיה תמיכה נפשית, על אף שהם זקוקים לה נואשות. כמעט כמו לשעות שינה.
באופן אירוני, דווקא אחרי שנטש את מקצוע הרפואה, הפך קיי לדובר הבולט של הרופאים בבריטניה. התיאורים המטלטלים של הרפואה הציבורית, משוש ליבה של החברה הבריטית, עוררו פולמוס ציבורי אדיר, ושר הבריאות דאז, ג'רמי האנט (המשמש היום כשר החוץ) ביקש להיפגש עם המחבר. מה יצא מהפגישה ההיא, מלבד דיווחים בכל העיתונים? "בוא נאמר שג'רמי ואני לא נשלח אחד לשני כרטיסי ברכה ביום ההולדת. הוא לא הקשיב למילה ממה שאמרתי והפגישה לא שינתה דבר", קיי מספר. "שר הבריאות הנוכחי, מאט הנקוק, דווקא קרא את הספר ואמר שהוא גרם לו לחשוב על העזרה שצריך להעניק לצוות הרפואי".
הספר נולד למעשה בתקופת ההתמחות של קיי, אז נדרש לתעד את חוויותיו הרפואיות - תיאורי מקרים, סיכומי ניתוחים, הפקות לקחים. "הגישה שלי הייתה לכתוב כל דבר חצי מעניין שקרה באותו יום", הוא כותב בספר, "כמו איזו אנה פרנק רפואית (רק עם תנאי מגורים גרועים יותר)". לתיאורים היבשים הוסיף הערות משעשעות וסיפורים שלא ייאמנו, ששימשו אותו מאוחר יותר כשהחליט לעלות על הבמה בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו לקומיקאים מתחילים, ולהפוך את תלאות המקצוע לפאנצ'ים.
"הקראתי מהדף, מול 200 איש, ואז הוזמנתי להופיע שוב ושוב ופתאום מצאתי את עצמי מול כמה אלפי אנשים. בדיוק אז הייתה שביתה של הרופאים הזוטרים, ושר הבריאות הבריטי ניסה לתאר אותם כרודפי בצע. הסטנד-אפ שלי קיבל פתאום תפקיד משמעותי - לעזור לקולגות, לספר לאנשים את הצד השני של הסיפור. בסוף ההופעה ניגשה אליי מוציאה לאור ושאלה אותי כמה עוד סיפורים יש לי ואם זה מחזיק ספר שלם. כשהבנתי שהיא רצינית, הכל קרה מהר מאוד. כתבתי את הספר בחודשיים וחצי".
את זהותם של המטופלים בספר קיי טישטש, לעיתים הלחים שבבי סיפורים של מטופלים שונים לסיפור אחד, "כדי שלא אגמור בכלא, עם תביעות משפטיות". סיפורים אחרים שמע מהקולגות שלו, בחדרי הרופאים. "אחד הסיפורים שחזרו על עצמם היה סינדרום ה-I fell - אנשים שהגיעו לחדר המיון עם עצמים, כמו שלט טלוויזיה או בקבוק משקה תקועים עמוק בישבנם, תוצאה של התנסות מינית לא זהירה, וטענו שהם פשוט נפלו עליהם. והייתה גם הפעם ההיא שהגיע גבר והתלונן שאף קונדום לא מתאים לו. ביקשתי שהוא ידגים לי, ומסתבר שהבחור פשוט הלביש את הקונדום על הביצים. וזה בחור בשנות ה-30 לחייו, כן? שיחקתי אותה קול. אנחנו, הרופאים, שחקני פוקר טובים מאוד בגלל הצורך לשמור על הבעת פנים קפואה, בזמן שבתוכך אתה מתפוצץ מצחוק. ואז אתה הולך לחדר הרופאים, מספר על המקרה והקולגה שלך אומר, 'לי יש סיפור יותר טוב'".
אז הצרות שלנו הם חומר לבדיחות של רופאים?
"כן, יש סיכוי שהבעיה הרפואית שלך תהפוך לאנקדוטה בין רופאים. שנים של לימודים הכשירו אותי לטפל במגוון רחב של בעיות רפואיות, אבל אף אחד לא נתן לי כלים להתמודד עם מקרים קשים או ביזאריים. לכן הומור שחור הוא לא פעם הדרך של רופאים להתמודד. לא כי אנחנו רוצים לצחוק על המטופל, אלא כדי למצוא את הקומי במציאות לא פשוטה. כשרופא חוזר הביתה ובן או בת הזוג שלו שואלים איך היה יומו, הוא ממלמל 'בסדר' ונגמר הדיון. רופאים, מטבעם, לא מדברים על מה שהם רואים".
העבודה כרופא גרמה לך לראות אנשים אחרת?
"ללא ספק. אתה מתבונן ברכבת התחתית על אדם שלובש חולצה בחמישה פאונד, ולידו גבר בחליפה שעולה אלף פאונד - ויודע שיש סיכוי זהה שאחד מהם יסיים את היום בבית החולים, כשמברשת של שירותים תקועה בישבנו".
דבר אחד נעדר מהפנקסים של קיי - רישום האנשים שמתו תחת ידיו. "זה לא משהו שאתה רוצה לזכור. עבדתי בעיקר עם יולדות ונשים בהיריון, וברוב המקרים, כשיש סיבוך עם היריון, העובר מת. פעם רופאה אמרה לי, 'כשתפרוש, יהיה אוטובוס דמיוני מלא ילדים מתים שעליו יתנוסס שמך. אם אתה לא יכול להתמודד עם זה, תפרוש'. עמדתי בפני אנשים שדיברו על צבע חדר הילדים של התינוק שייוולד להם, והייתי צריך להגיד להם, 'אני מתנצל, הוא מת'. אין תחושה קשה יותר, אבל אתה חייב לעלות חזרה על הסוס", הוא אומר, ולראשונה בשיחה אפשר לזהות דמעה בקצה העין.
אירוע כזה - לידה שהסתבכה והסתיימה במותם של העובר ושל האם - גרם לו לנטוש את המקצוע אחרי שש שנות לימוד ושש שנים בבתי חולים, תחילה כסטאז'ר ואז כרופא זוטר, כמתמחה וכגינקולוג. "לאורך השנים בניתי שריון עבה כדי להתמודד עם מקרים של מוות. במקרה ההוא הייתי הרופא הבכיר בלידה שהסתבכה. בדרך כלל אתה מצליח להציל את האם, אבל היה צירוף מקרים עצוב. העובר מת, האישה איבדה 12 ליטרים של דם. למרות ש-99 אחוז מהרופאים היו פועלים כפי שפעלתי, המקרה הזה נחרת אצלי כטראומה. במשך שנים הייתי מתעורר אחת לשבוע עם דפיקות לב מואצות, מוצא את עצמי שוב בחדר הניתוח ההוא.
"ומה שמדהים זה שאף אחד בבית החולים לא חשב להציע לי תמיכה, להוציא אותי לכמה ימי חופש, להעמיד לרשותי איש מקצוע שידבר איתי. צריך לשבור את קשר השתיקה של רופאים. אם לא תדאג לעצמך, איך תדאג למטופל שלך? אז התרפיה שלי היא לעלות על במה ולדבר על החוויות שעברתי, וגם לכתוב את הספר הזה. אבל זה לא משנה את העובדה שכל בית חולים צריך להקים מערכת תמיכה לרופאים. אפילו בשדה הקרב יש היום תמיכה נפשית ללוחמים, אז למה מצפים מרופאים שתהיה להם יכולת הכלה אינסופית?"
קיי רצה ללכת להלוויה, אבל רופא בכיר במחלקה אסר עליו. "היא הייתה מטופלת שהכרתי היטב וליוויתי לאורך חודשים של היריון. ההוראה של הבכיר הייתה תוצר של נורמות ישנות של אסור ומותר. ההנחה היא שהמטופלת מתה בגלל שנכשלת - מה שכמובן לא נכון במקרים רבים - לכן אסור לך ללכת להלוויה שלה. וגם כדי לשמר את הריחוק".
לרופאים יש דימוי קר, נטול רגשות, ארוגנטי.
"מטופלים לא רוצים שהרופאים שלהם יהיו אנושיים מדי, כי אדם אנושי עושה טעויות. אני מכיר את הטענה שרופאים משתייכים למועדון סגור ומורם מעם, וזה מועדון שצריך לבטל אותו, כי הוא מוחק את הממד הרגשי במקצוע. כשאנחנו מעמידים פנים שאנחנו לא לוקחים ללב, נסללת הדרך להתנהגות ארוגנטית".
אם היית רופא בישראל, יש סיכוי טוב שהיית חוטף מכות ממטופל עצבני.
"לא רק בישראל. פעם מטופל השליך עליי דלי מלא במחטים, שלמזלי פיספסו אותי. מטופל אחר איים שישבור את רגליי. המחשבה הראשונה שלי הייתה, 'היי, לפחות אקבל חופשת מחלה'".
אחרי המוות הכפול החליט קיי לקחת הפסקה של חצי שנה, "במהלכה עשיתי את הדבר השני היחידי שאני יודע לעשות - להצחיק". הוא כתב לסדרות קומיות בטלוויזיה הבריטית, בהן "הבנים של מיסיס בראון" ו"מיטשל אנד ווב", הופיע במועדוני סטנד-אפ, וכשהעסק תפס תאוצה החליט לא לחזור יותר לבית החולים.
מי שנזקק הפעם לזריקת הרגעה היו הוריו. הוא נולד למשפחה יהודית לפני 38 שנה, בן בכור לאבא רופא. שלושה מהילדים הלכו בעקבותיו; רק האח הצעיר - "הכבשה השחורה של המשפחה", הוא צוחק - למד משפטים. "בוא נגיד שההורים שלי לא קיבלו טוב את הבשורה. אמהות יהודיות רוצות עבודה יציבה לילדים שלהן, רוצות להשוויץ בפני החברות שהבן שלהן רופא, רוצות להתקשר לבנים הרופאים שלהן כדי להתלונן על כאבי מפרקים. ואני עזבתי את העבודה היציבה בעולם ועברתי לכתיבת קומדיות. ניסיתי להסביר להם את המחירים הנפשיים ששילמתי. אמא שלי לפחות לא העמידה פנים שאני מת - שזה כבר טוב - אבל אחת לכמה שבועות הם שאלו מתי אני חוזר לבית החולים. הם התעלמו מהתסריטים שכתבתי ולא צפו באף סדרה. אני חושב שהם בעיקר חששו שאחזור לגור איתם".
רק מאז צאת הספר, לפני שנה וחצי, הוריו של קיי חזרו לנשום. אחרי הכל, בנם הוא היום כותב מבוקש ומוערך, ספרו התמקם ברשימות רבי-המכר ולא זז משם, מה שהזניק גם את הקריירה שלו כקומיקאי עסוק, שכרטיסים להופעותיו ברחבי בריטניה אוזלים שבועות מראש. עכשיו הוא כותב גם עיבוד טלוויזיוני לספר, שיעלה בבי-בי-סי, אחרי שערוצי הטלוויזיה התחרו ביניהם על רכישת הזכויות. ויש גם ספר נוסף על הפרק.
אם צריך הוכחה נוספת למעמדו, קיי קיבל אותה לפני ארבע שנים בדמות שיחת טלפון מפתיעה מארמון סנט ג'יימס, כשהוזמן להופיע ביום הולדתו ה-30 של הנסיך הארי. "עברתי בידוק ביטחוני רציני והחתימו אותי על טופסי סודיות. פחדתי שאם אספר למישהו, ישלחו אותי למצודת לונדון ויערפו את ראשי. ההופעה הייתה כמו כל שאר ההופעות שלי, מלבד העובדה שבמקום אולם קטן הופעתי בחדר גדול עם רהיטים יפים. וויליאם והארי הם אשפי הסמול-טוק - הם מדברים איתך חמש דקות וגורמים לך לחשוב שאתה האדם הכי מעניין עלי אדמות. להארי יש חוש הומור טוב, הוא צחק מכל ניבולי הפה שלי, לעומת וויליאם ששמר על ארשת פנים די רצינית. אני לא מעריץ גדול של מוסד המלוכה, אבל המסיבה של הארי הייתה אחד הרגעים האלה, שבהם אתה עוצר ושואל את עצמך, 'רגע, איך הגעתי לכאן?"
הספר נפתח בהקדשה כפולה: "לג'יימס, על תמיכתו המהוססת. ולי, שבלעדיי הספר הזה לא היה נכתב לעולם". ג'יימס הוא ג'יימס פארל, בן זוגו של קיי, מפיק טלוויזיה מצליח שעובד בימים אלה על סדרת ההמשך ל'משחקי הכס'. "סדרה שאני אוהב מאוד וג'יימס המעצבן לא מגלה לי שום דבר על התסריט שלה. הוא מתייחס לזה כאל סוד גדול ואל עצמו - כסוכן מוסד".
הם גרים בצ'יזיק, פרבר בורגני במערב לונדון, פאוור-קאפל בקהילה ההומואית. חמישה סוכנים מטפלים בהיבטים השונים של הקריירה של קיי. הוא נבחר לאחד מ-50 הלהט"בים המשפיעים בבריטניה. מבוקש כמו מרשם לריטלין. מוצף פניות מכותבים שמבקשים שיקרא את התסריטים שלהם, "ממש כמו שכרופא התבקשתי על ידי מכרים שאציץ בגופם. אלא שקריאת תסריט גוזלת ממני שעה, בעוד שכרופא, נדרשו שלוש שניות בדיוק כדי לקבוע שמדובר בפריחה. בכלל, אני מעמיד פנים שאני נהנה מהפרסום, אבל אני לא רוצה את זה, אני לא חי בשביל מחיאות הכפיים".
קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שסיבוב ההופעות שלך, מול אולמות של אלפים, הוא סולד-אאוט.
"אני עומד על הבמה כי אני מאמין שהופעה אחת אפקטיבית יותר ממיליון עותקים. כשאני עומד במשך שעה, מסתכל לאנשים בעיניים ומספר להם איך זה להיות רופא, למה רופאים מפספסים חתונות של החברים הכי טובים שלהם וארוחות חג מולד, אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון. שאני גומל לקולגות שלי. הספר הזה הוא מכתב אהבה למערכת הבריאות הציבורית של בריטניה, על 1.4 מיליון עובדיה. לצערי, הממשלות שלנו קיצצו בתקציבי הבריאות ועכשיו אנחנו סובלים מהתוצאה, אבל גם היום אני חושב שמערכת הבריאות היא ההישג הכי גדול שלנו כאומה".
זה נשמע כמעט כאילו אתה מתגעגע.
"אני מתגעגע לסיבה שבגללה בחרתי ברפואה מלכתחילה - לעזור לאנשים. לזה שאפילו כשאתה חוזר הביתה שלוש שעות מאוחר מהמתוכנן, עייף למוות ומכוסה בדם - אתה עדיין מחייך. להיות רופא זו העבודה הכי טובה בעולם".
אי-אפשר להגיד שהספר שלך יעודד צעירים לבחור במקצוע.
"אם בנאדם בוחר להיות רופא, הוא צריך להיכנס לזה בעיניים פקוחות. ואם קריאה על האמת מאחורי המקצוע תגרום לו לוותר, כנראה שזה לא המקצוע עבורו".
איך הקולגות שלך מבית החולים מתייחסים לעובדה שהרופא לשעבר הפך לקומיקאי פופולרי?
"קיבלתי מהם הרבה הודעות תמיכה. קשה לעמוד על הזכויות שלך כשאתה עובד שעות ארוכות, והם שמחו שהצלחתי להביא למודעות את הצד שלהם בסיפור. והיה גם אימייל אחד שהכותרת שלו הייתה 'אני מופיע בספר שלך!' חשבתי שמדובר במטופל שיתבע אותי ואני אגמור בכלא, אבל זה היה סטודנט לרפואה שהזכרתי בספר. הוא הופיע בוקר אחד לעבודה עם הנגאובר מהגיהינום, ובאמצע הניתוח התעלף - ישר לתוך בטנו הפתוחה של המטופל".
